50 אלף עיניים במכל אשפה
רשמים אישיים מביקור במדגרת אפרוחים
המדגרה שבה ביקרנו, כך הסביר לנו מנהל העבודה, מייצרת 200,000 אפרוחים בחודש, הבוקעים אחת לשבוע, והנקבות שביניהם מיועדות להישלח ללולים, שם יטילו ביצים למאכל. הוא הוביל אותנו אל מגשי הבקיעה, שם אספו במהירות עובדים אפרוחים רבים והטילו אותם אל ארגזי פלסטיק. ארגזי הפלסטיק הצפופים נערמו זה על זה, וכשהגיעו לגובה רב, נשלחו אל אגף המיון.
אגף המיון של המדגרה קולט זרם של אלפי אפרוחים, המובלים אליו בארגזים. סקרנו את שיטות העבודה. שתי עובדות מיינו את האפרוחים בקצב רצחני. כל אפרוח שזוהה כזכר נזרק בקשת אל שקית שכיסתה פח זבל גדול, וכל נקבה הועפה אל ארגז הנקבות. האפרוחים הזכרים הצטברו בפח במהירות רבה זה על גבי זה: ים צהוב רוגש וגועש, מקורים המבקיעים בכל כוחותיהם פרצה עבור עוד נשימה, רגליים המועכות את המקורים, וציוצי מצוקה של חמישים אלף אפרוחים.
אחד הזכרים הושלך רחוק מדי: הוא נחת מחוץ לפח, לרגליי, המום מעט. הוא קם על רגליו, ובתנועות שהלכו וצברו ביטחון, החל להלך, להתבונן סביב, לנקר ברצפת הלינוליאום. לפתע הבחנתי שישנם עוד רבים כמוהו, יצורים זעירים ומלאי חיים שנשמטו בטעות, וכעת התרוצצו על רצפת המדגרה, בוחנים כל עצם שנקרה בדרכם. גם גורלם נחרץ. בסוף יום העבודה הם ייאספו מן הרצפה כלכלוך ויצטרפו אל עשרות אלפי שותפיהם לגורל במכל האשפה, שם יגוועו לאטם בחנק או ברעב.
כשהחזרתי את עיניי אל הפח, נשמעו מתוכו ציוצים שונים, של אפרוחים מבועתים, נמעכים. התבוננתי לזמן קצר באפרוח אחד בודד. אחד מחמישים אלף, אך עם זאת, יצור יחיד ומיוחד בעולם. לא לזמן רב הצלחתי להביט בו: אפרוחים אחרים נערמו מעליו, הדפו אלה את אלה והמכל רגש תנועה של גופים זעירים, שכולם ביקשו לעצמם בשארית כוחם עוד נשימה אחת. ועוד אחת. האפרוח המיוחד שלי נקבר, נעלם כליל, גופו הולך ונמעך תחת כובד המסה הצהובה שמעליו.
התכופפתי והרמתי בידי את האפרוח שנזרק לרגליי. מרגע שבודדתי את הפרט והחזקתי אותו בידיי, שוב לא יכולתי להחזיר אותו אל תוך הפח. כל גורלו, ממש כמו גופו, היה לפתע מצונף בתוך ידיי. ומתוך הביטחון התמים של בעלי-חיים ותינוקות, התמכר לחום שהפיקו ידיי, השתרע עליהן ועצם את עיניו, חטף תנומה קצרה. לרגע לא נראה עוד חשוב, שמעל עשרה מיליון אפרוחים מושמדים בשיטות נוראות כאלו בישראל מדי שנה. בעל-החיים הקטן הזה שווה שייאבקו למענו, בזכות עצמו. מבחינתו אין עוד עשרה מיליונים: את מותו המייסר הוא ייאלץ לשאת לבדו.
אך כשהבטתי במכל צץ עוד פרצוף, ששקע מיד תחת רגליו של פרצוף אחר. ומה עם האחד הזה? והזה? והזה? ואיזה מן פתרון מציע האימוץ האקראי שלי? האם אני מתכוון להסתובב לאורך שנים בכל המדגרות בארץ ולאמץ עשרות אלפי אפרוחים ביום? הרי כדי למנוע את הזוועות הללו, צריך למקד את המאמצים במאבק מול הגופים הכלכליים, שאחראים להן! ובכל זאת... להשאיר את האפרוחים הטובעים במספריהם האסטרונומיים לגסוס מאחורי?
האפרוחים הזכרים נזרקו בחלקם אל מכל אשפה מתכתי מאחורי המדגרה עם שאריות הביצים, שמתוך אחדות מהן ראינו אפרוחים בוקעים: חיים שמתחילים ומסתיימים תוך פחות מיממה, בעיסת אפרוחים מעוכים וביצים שבורות.
אפרוחים אחרים נארזו בשקיות זבל גדולות. כשנגענו בשקיות חשנו בחום הרב שפלטו האפרוחים המצופפים, שנעו בתוכם. הרחבנו מעט חור קטן באחת השקיות: כמה אפרוחים הוציאו את ראשם, נדחקו אל הפתח במטרה אחת: לנשום. חור בשקית אחרת גילה אפרוחים שהיו מן הסתם בתחתיתו של פח האשפה מעמדת המיון: מעוכים, כמעט כגוש אחד, נוצותיהם רטובות מעט, מעוותים, כמה מהם הניעו ראש או רגל בכאב, הבעה של ייסורים קפואה על פניהם. עוד כמה שעות יעברו עליהם בגסיסה חסרת התקווה הזאת?
לבסוף החלטנו לקחת מעט אפרוחים ולשחררם בשדה פתוח. ודאי לא ישרדו לאורך זמן, אך לפחות ייהנו מרגעים מעטים של התהלכות על אדמה, בטישה בחול וניקור גרעינים. מותם יהיה קל יותר: טריפה היא המתת-חסד לעומת מוות מרעב או מחנק. אספתי מן הפח אפרוחים אל תוך קופסת קרטון קטנה. אחד מהם כבר היה מעט מעוך. השבתי אותו אל המכל וניסיתי לברור אפרוח בעל סיכויים גדולים יותר לשרוד. זה נעשה בחטף, אך כעת אני נזכר באפרוח הזה, שאני דנתי למוות בייסורים. כל חטאו היה בכך שרגליו נמעכו. עכשיו הוא גוסס. איך יכולתי להחזיר אותו? יום אחד במדגרה כבר עושה אותך סלקטור.
בשדה נטוש, סמוך לשורת אורנים, על קרקע רטובה ומעושבת, נחתו אחד-עשר אפרוחים מופתעים, שהחלו לסקור את סביבתם החדשה בסקרנות. הנחנו לצדם כלי קטן של מים ומעט ביסקוויטים מפוררים. חלקם ניקרו את הפירורים ושתו מהמים. מדקה לדקה נעשו תנועותיהם נועזות יותר, חקרניות יותר. מדי פעם היה אפרוח פותח בריצה קלה וקצרה, תוך נפנוף בכנפיו הקטנטנות. הם ניקרו בקרקע ותלשו עשבים זעירים במקורם, נצמדו לרגלינו והתרחקו, ושוב נצמדו, והתרחקו (מלבד אפרוח אחד, שהעדיף לפלס את דרכו בעולם לבדו).
זיכרון האפרוחים המנקרים בשדה מטיל את הצל הגדול ביותר על הזוועה שבמדגרה: כל אחד ממאתיים אלף האפרוחים הבוקעים מדי חודש במדגרת הביצים הקטנה הזאת בפתח-תקווה זכאי לתנאים מינימליים אלה, שאף אין בהם כל טיפול והגנה, אלא רק היעדר התעללות. כל אחד ואחת מהם זכאים לנקר ולבטוש בקרקע, להתעופף, לרוץ, לנשום, לנקר מזון, להתנמנם על גבי ענף, לחיות. אבל במציאות, אפילו זכויות בסיסיות כאלה הן חלום רחוק, אבסורדי.
לצפייה בגרסת וידאו של העדות בהפקת "יומן חייתי"
.jpg)
