מחשבה סביבתית מול זכויות בעלי-חיים
לא פעם מתייחסים אל הארגונים להגנה על בעלי-חיים בנשימה אחת עם ארגונים סביבתיים, כאילו ההבדלים שבין ה"זכויותנים" ל"סביבתנים" אינם משמעותיים. אמנם יש הרבה מן המשותף בין שתי הקבוצות, אך ההבדלים חשובים לא פחות. לפניכם מורה נבוכים תמציתי לדומה ולשונה בין תפיסות-העולם של שתי הקבוצות. כמובן, יש יותר מגישה אחת להגנה על הסביבה, כשם שיש יותר מגישה אחת להגנה על בעלי-חיים; יש גם גישות המשלבות בין שתי תפיסות-העולם. בסקירה זו נחטא למורכבותו של הנושא, כנדרש לצורך הקיצור והבהירות.
Homo sapiens, אתה לא לבד!
המאפיין המשותף הבולט ביותר של שתי תפיסות העולם הוא הערעור על המסורת שלפיה מעמדו המוסרי של האדם הוא ייחודי.
- זכויות בעלי-חיים: לחיות אחרות, מלבד האדם, יש מעמד מוסרי. ההנחה היא שהעיקרון המוסרי הבסיסי ביותר, המשמש גם בתפיסת המוסר ה"רגילה" שלנו, זו המתייחסת לבני-אדם בלבד - מתייחס למצבים נפשיים של מצוקות, הנאות והעדפות; אם מישהו יכול להרגיש כאב, למשל, הוא ראוי למעמד מוסרי גם אם אינו אדם. ואם מישהו - ולמעשה "משהו" - אינו מסוגל להרגיש דבר, כגון צמח או בעל-חיים פשוט מאוד - הוא חסר כל ערך כשלעצמו. ערכו נמדד רק לפי חשיבותו עבור יצורים מרגישים.
- מחשבה סביבתית: מישהו או משהו הוא בעל ערך אם הוא טבעי וקשור בדברים טבעיים אחרים; אין זה משנה אם מדובר בחי, בצומח או בדומם. יש המייחסים חשיבות רבה יותר לבעלי-חיים בהשוואה לנהר שהם חיים בו, למשל; אך גם אלה מניחים שלנהר (או לפחות לצמחים שבו) יש ערך בפני עצמו, ערך שאינו תלוי בחשיבותו עבור בני-אדם. יש להעיר שהרבה מן הפופולריות של התנועה הסביבתית נובע מכך שקל לשכנע כל אחד שפגיעה חמורה בסביבה מזיקה לבני-אדם; זוהי תפיסה של "אקולוגיה רדודה", שאינה ממצה את המחשבה הסביבתית במלוא עומקה. למעשה, "האקולוגיה הרדודה" אינה מחדשת דבר ביחס למסורת השמה את האדם במרכז היקום, מלבד ההכרה בכך שהמשאבים ש"מספק לנו הטבע" אינם בלתי מוגבלים.
אינדיבידואלים מול מערכת
ההבדל הבולט בין שתי תפיסות העולם הוא המשמעות השונה שהן מייחסות לאינדיבידואל.
- זכויות בעלי-חיים: ביסוד תפיסת המוסר עומדת החיה הבודדת שחיה את חייה הייחודיים. גם כאשר מתייחסים לקבוצה של חיות כאל מכלול, העניין הוא ברווחת הפרט. בכך דומה תפיסה זו לגישה המקובלת כיום בעולם המערבי ביחס לחברה האנושית - אלא שכאן מגלים עניין מוסרי גם בחיות מלבד האדם.
- מחשבה סביבתית: הפרט הוא רק חלק מן המערכת האקולוגית, וערכו נמדד מתוך התייחסות לחשיבותו עבור תפקוד המערכת. יש לגישה זו גרסה הדומה לאתיקה הפשיסטית: טובת הכלל עומדת לפני טובתו של הפרט - כאשר "הכלל" איננו המדינה או הלאום אלא המערכת האקולוגית. אם נוהגים לפי גישה זו באופן עקבי, בני-אדם ייחשבו כמזיקים במיוחד וכמיותרים משום שהם פוגעים באיזון האקולוגי; במקביל לכך, גם לחיידקים מחוללי מחלות תהיה זכות קיום לא פחות מאשר לחיות שהם מכריעים, ולעתים יותר. כמובן, מעטים מבין ההוגים והפעילים הסביבתיים הולכים רחוק כל-כך; בדרך-כלל מתמקדת המחשבה הסביבתית בחשיפת יחסי-הגומלין המורכבים שבין חלקי המערכת האקולוגית; פעולה שאנו מבצעים כעת אינה חשובה עבור בעלי-חיים קרובים בלבד אלא היא גם משפיעה, בדרכים עקיפות וסבוכות, על משהו אחר במקום אחר.
שאלת משקי-החי התעשייתיים
ההבדלים התיאורטיים בין שתי תפיסות העולם הופכים לבלתי רלוונטיים כאשר דנים במשקי-חי תעשייתיים. הכל מסכימים שזה נורא. שוחרי איכות הסביבה עשויים להתעלם מפגיעה בעכברים במעבדות או לצדד במרעה טבעי דליל - בניגוד לשוחרי זכויות בעלי-החיים. אך לגבי משקים תעשייתיים המסקנות זהות בשני הצדדים.
- זכויות בעלי-חיים: משקים תעשייתיים הם שיא ביטולם של בעלי-חיים כיצורים חיים ומרגישים; שיא הפיכת החיה לאמצעי בידי האדם, מקור לסבל קיצוני בהיקף שלא נודע כמותו. אמנם, גם פגיעה לא-תעשייתית בחיות היא רעה, אך הפגיעה התעשייתית גרועה עוד יותר, בגלל היקפה והשיטתיות שלה.
- מחשבה סביבתית: הזנת בני-אדם בכמויות גדולות של מוצרים מן החי היא בזבוז משווע של קרקע, מים ואנרגיה. המערכת האקולוגית נהרסת מעצם עיבודם של שטחי האדמה הדרושים להאכלת מיליארדי החיות שבמשקים - שטחים אשר בוראו מן הצמחייה הטבעית שלהם. המשקים התעשייתיים הם גם אחד ממקורות הזיהום העיקריים בעולם - למי הנהרות, מי האגמים, מי התהום והאוויר. העובדה שרוב הפעילים להגנת הסביבה אינם טבעונים נובעת מחוסר עקביות בין תפיסת-עולמם ובין מעשיהם (אמנם, לפי תפיסתם, לא נדרשת טבעונות "אדוקה" - אפשר לצוד מעט חיות או להחזיק חיות בחצר ולנצלן).
שאלת הזהות הביולוגית
כאשר פעילי איכות הסביבה אומרים שהם מגינים על בעלי-חיים, ייתכן שכוונתם הפוכה מזו של פעילי זכויות בעלי-חיים בדברם על הגנה.
- זכויות בעלי-חיים: זכויות בעלי-חיים מבוססות על הענקת משקל מוסרי שווה לאינטרסים דומים. כלומר, העדפותיו של בעל-חיים, סבלו ורווחתו הם שמקנים לו ערך, ואין זה משנה לאיזה מין ביולוגי הוא שייך. החובה המוסרית כלפי חיות מבויתות אינה נופלת מהחובה כלפי חיות בר (ואולי אף עולה עליה, כי חיות מבויתות תלויות בנו לחלוטין). החובה כלפי חיות ממינים נדירים אינה נופלת מזו שכלפי מינים מצויים. כל חיה היא אינדיבידואל ייחודי ולא נציג גרידא של מין ביולוגי; מין ביולוגי הוא הפשטה חסרת חשיבות, ואילו החיה לבדה היא ממשית. אם ההגנה על חיות ממינים נדירים תורמת להן באופן אישי - מה טוב; אך אם ה"הגנה" משמעה החזקתן בתנאים מלאכותיים וקשים - עדיף שהחיות לא יסבלו והמין ייכחד.
- מחשבה סביבתית: יש חיות שוות יותר וחיות שוות פחות - תלוי במין הביולוגי שלהן. מינים מבויתים הם במהותם סטייה מהטוהר האקולוגי. לכן הם אינם ראויים להגנה, ואם הם נפוצים בשטחים טבעיים יש להשמידם כ"זיהום ביולוגי". בין חיות הבר יש חשיבות מיוחדת לחיות התופסות מקום חשוב במערכת האקולוגית. זוהי סיבה מרכזית לכך שמינים הנמצאים בסכנת הכחדה ראויים להגנה. טענה נוספת היא שלמינים ביולוגיים יש חשיבות בפני עצמם.
סיכום קצר
לפעילות הסביבתית יש תרומה מכרעת במאבק נגד משקים תעשייתיים ובהצלת חיות בר מציד ומהרס בתי הגידול שלהן. ברמה הפילוסופית, תרומתה העיקרית של המחשבה הסביבתית לתנועה לזכויות בעלי-חיים יכולה להיות השקפה מפוקחת על יחסי-הגומלין שבין חיות ממינים שונים (ואנו, בני-האדם, בכלל זה) ובין סביבתן. בתחומים אחרים עשויות שתי תפיסות-העולם להתנגש זו בזו.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art168.html
מקורות
Tom Regan, The Case for Animal Rights, (Berkley: University of California Press, 1983), pp. 245-247, 359-363.
Peter Marshall, Nature's Web: An Exploration of Ecological Thinking, (London: Simon & Schuster, 1992), pp. 333-398.
Robert Elliot (ed.), Environmental Ethics, (New York: Oxford University Press, 1995).
David DeGrazia, Taking Animals Seriously: Mental Life and Moral Status, (Cambridge, New York and Melbourne: Cambridge University Press, 1996), pp. 226-230, 290-297.
Peter Marshall, Nature's Web: An Exploration of Ecological Thinking, (London: Simon & Schuster, 1992), pp. 333-398.
Robert Elliot (ed.), Environmental Ethics, (New York: Oxford University Press, 1995).
David DeGrazia, Taking Animals Seriously: Mental Life and Moral Status, (Cambridge, New York and Melbourne: Cambridge University Press, 1996), pp. 226-230, 290-297.
פיטר סינגר, שחרור בעלי-החיים, (אור-עם, 1998), עמ' 211-202, 276-274.
.jpg)
