משבר המים ותעשיות המזון

משבר המים בישראל

כולנו יודעים שיש מחסור חמור במים בישראל. רשות המים, באתר "ישראל עוברת מאדום לשחור", מצהירה:
 

החוק אוסר שאיבה מעבר "לקווים השחורים", שהם "גבולות הפקת מים שירידה מהם תביא לפגיעה ודאית במקורות המים, עד לכדי השחתה בלתי הפיכה או אובדן כושר שאיבה", אולם מ-1.7.2008 (לאור הירידה הנמשכת במפלס הכינרת) הותרה שאיבה חריגה בכינרת עד לקו השחור. ב-28 ביולי הוחלט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת משבר המים.

הפתרון: פחות צחצוח שיניים?

רשות המים מציגה שלל עצות – החוזרות בכלי התקשורת, במערכת החינוך ואפילו בכמה ארגונים סביבתיים – כיצד יכול כל אדם לחסוך במים: להשתמש בפחות מים באמבטיה, במטבח, בשירותים ובגינה. בזבוז המים בחקלאות מוצנע למדי. אולם רשות המים מבהירה, שהחקלאות צורכת כ-62% מצריכת המים הכללית בישראל (לפי נתוני שנת 2005). הרשות מתלוננת:
 

קיצוץ סלקטיבי

ב-1986 החלה הממשלה לקצץ בהקצאות המים לחקלאות. החל משנת 1999, הקיצוץ נעשה בהתאם לסוג החקלאות, אולם שימו לב לסדרי העדיפויות המשונים, לפי רשות המים:
 

אם כן, אין במדיניות הממשלה הבחנה ממשית בין גידולים צמחיים לבין "גידולים" מהחי; למעשה, ניצול בעלי-חיים מקנה לרוב החקלאים מתנה כפולה: דווקא מכסת המים לשימוש מגדלי החיות לא קוצצה כלל, והם אף זכו ב-25% ממכסת המים למספוא. כמשלמי מסים, כולנו עדיין מסבסדים 65% ממכסת המים הישנה בענפי הפיטום וחצי מהמכסה הישנה בענף הדגים.

מי מבזבז הכי הרבה מים?

השיח הציבורי בעניין "משבר המים" ומפלס הכנרת מתעלם מהעובדה, שענפים חקלאיים שונים צורכים מים ברמות שונות מאוד של יעילות. טביעת רגל מימית (water footprint) היא ציון המסכם את נפח מים המתוקים שהושקעו באופן ישיר ועקיף במהלך הייצור של המוצר, תוך חישוב המים שהתאדו והמים שזוהמו. למוצרי מזון בכלל יש טביעת רגל מימית גבוהה, אולם מבחינה זו קיים הבדל עצום בין מזון מהצומח לבין מוצרים של תעשיות בעלי-החיים, ולו משום שהאחרונים מבוססים על צריכת מוצרים צמחיים כמספוא. בנוסף לכך, מים רבים אובדים בתעשיות החי במהלך הטיפול בחיות (שתייה, שטיפה, צינון מבנים, חדירת הפרשות למי תהום וכו') ובמהלך עיבוד שרידי הגוף או תוצרי הגוף של החיות (שטיפה אינטנסיבית במשחטות ובמפעלים לעיבוד בשר ולעיבוד עור, הזרמת פסולת למאגרי מים וכו').
 

השוואות

אתר water footprint של אוניברסיטת Twente בשיתוף עם המוסד לחינוך מים של UNESCO-IHE, מציג הערכה גלובלית של טביעת הרגל המימית של מספר מוצרי מזון. המידות מציינות את מספר הליטרים של מים שהושקעו בייצור ק"ג אחד:
 

אתר water footprint אינו מפרט על מה מתבססות הערכות אלה. אולם ישראל ודאי חמה יותר מהממוצע שאליו התייחס צוות המחקר, ולכן יתכן שהערכים כאן גבוהים יותר. הדבר בולט במיוחד בכל הנוגע ללולים ולרפתות חלב, אשר נהוג לצנן אותם בעזרת מים – תוספת שכמובן אינה רלוונטית לחקלאות צמחית. מעניין לציין, שלפי צוות water footprint, טביעת הרגל המימית של המבורגר אחד שווה ל-2,400 ליטר מים. לפי חברת מקורות, ממוצע הצריכה של מי ברז בישראל נע בין 100 ל-230 ליטר ליום לאדם. אם כך, אכילת המבורגר שקולה לצריכת מים יומית ממוצעת במשך שבועיים!

ההערכות לגבי כמות המים האובדים בתהליך הייצור משתנות ממחקר למחקר, וכמובן – ממקום למקום. אולם בכל השיטות והמקומות, נשמר פער קיצוני בין טביעת הרגל המימית של מזון מן הצומח ומוצרים מן החי. ג'ון רובינס, בספרו The Food Revolution, מביא נתונים מאוניברסיטת קליפורניה לגבי כמות המים הנדרשת לייצור מוצרים בקליפורניה (ליטר מים לק"ג מזון):

רובינס ערך חישובים לפי נתונים אלה. בהנחה שאדם מתקלח מדי יום במשך שבע דקות, אכילת ק"ג אחד של בשר בקר צורכת מים בערך כמו מקלחות במשך שנה שלמה!

חוקרים מסוימים מתייחסים במפורש למדינות צחיחות. אחד מהמומחים לנושא, יוהאן רוקסטורם מ-UNESCO-IHE, משווה בין מזון צמחי למוצרים מן החי לא לפי משקל, אלא לפי ערך קלורי. להערכתו, צריכת המים ב"ייצור" בשר בקר המואבס בתבואה היא פי 10 מכמות המים שצורך גידול מזון צמחי בעל ערך קלורי זהה. רוקסטורם בוחן גם גידול בקר במרעה (ללא השקיה) וגידול עופות, ומגיע להערכה ש"ייצור" בשר במדינות המתפתחות צורך פי 8 מכמות המים שצורך גידול צמחי בעל ערך קלורי זהה.

בזבוז מים בישראל

מוסד המים הבינלאומי של סטוקהולם הכין עבור ממשלת שבדיה דו"ח, המסכם כיצד משתלבים נתונים כאלה באורח-חיים ממוצע. לפי הדו"ח,
 

לעומת זאת, מה מציעה לנו רשות המים? שלל עצות לחיסכון בבית ובגינה, עם השורה התחתונה: "עם קצת מחשבה ותשומת לב, כל אחד מאיתנו יכול לחסוך 10% ויותר מהצריכה הפרטית שלו." כל זאת, כמובן, כשהחישוב כולל רק חלק זעיר מטביעת הרגל המימית שלנו.

בעיתונות מרבים לפרסם נתוני צריכה של מוצרים מן החי, מטעם ארגונים חקלאיים וחברות סקרים (הנתונים משתנים מעט בין מקור למקור). בעזרת חישובים פשוטים לפי נתוני אתר water footprint, ניתן לראות כמה מים אובדים לנו בגלל צריכת מוצרים מן החי. כל זאת לאור נתוני חברת מקורות, שלפיהם צריכת מי הברז השנתית הממוצעת לאדם בישראל היא 60,225 ליטר. מספר זה מתגמד מול המים שאובדים דרך צריכת מוצרים מן החי (צריכה שנתית ממוצעת לאדם / כמות המים המושקעת בייצור):

אלה הם נתונים חלקיים בלבד; הם לא כוללים מוצרי חלב מוצקים (שתופסים 2/3 מכמות החלב ש"מיוצרת" בארץ), בשר חזיר, עור, מוצרי צאן – ודגים. גידול דגים בבריכות הוא אחד מענפי החקלאות הבזבזניים ביותר במים, אם לא הבזבזני ביותר: ב-1992 העריכה הרשות לתכנון במשרד החקלאות שהענף צורך כחמישית מכמות המים שצורכים כל משקי הבית בישראל. ב-1996 העריכה ועדה מקצועית של ארגון מגדלי הדגים בישראל, שכמות המים הדרושה ל"ייצור" ק"ג דגים עומדת על 17,000 ליטר מים בממוצע (יש לזכור, שבדרך-כלל ההערכות בתוך התעשייה נמוכות במידה ניכרת מהערכת גורמים חיצוניים!).

הנתונים חלקיים ומשתנים ממקור למקור, אולם בסיכומו של דבר ניתן להעריך שכמות המים שאובדת בישראל דרך צריכת מוצרים מן החי בלבד, גדולה פי 10 עד פי 20 מכמות המים שאנו צורכים ישירות. אמנם, רוב בשר הבקר והדגים מיובא, וכמעט כל הדגנים (המשמשים לפיטום חיות) מיובאים, וכך חלק מבעיית המים הכרוכה ב"ייצור" של בשר הופכת ל"בעיה של מישהו אחר". אולם תעשיות החלב, בשר ה"עוף" והביצים הן מקומיות בעיקרן.

המסקנה: תזונה מהצומח

רוב המים המתוקים, בישראל כמו במדינות אחרות, משמשים את החקלאות. משבר המים הוא אפוא במידה רבה משבר של חקלאות לא יעילה. משק החי מחסל את המים בישראל – ועדיין לא הזכרנו נזקים אקולוגיים קשים אחרים שהוא גורם. ברמה האישית, עם כל הכבוד למכלי הדחה דו-כמותיים בשירותים וראשי מקלח חסכוניים באמבטיה, הדרך האפקטיבית ביותר לחסוך במים היא הימנעות מצריכת מוצרים מן החי. וברמה הלאומית, התעלמות הרשויות מהבזבזנות של משק החי היא הפקרות. ממשלה אחראית צריכה להפסיק לסבסד את ענפי החי, ולעודד באופן מפורש תזונה מהצומח.

עידו דוברת השתתף בכתיבת הכתבה