פגיעה בבעלי-חיים היא מעשה שבשגרה בתרבות המודרנית. במצבים שגרתיים קל לראות, שהתירוצים למעשה הפגיעה מבטאים אינטרסים לרווח כספי, לפיתוח קריירה או לבידור ולנהנתנות, מתוך אדישות מוסרית והרגל. אולם לעתים הפגיעה בחיות מתרחשת במצבי חירום: אסון טבע, מגיפה, מלחמה וכדומה. במצבים אלה נוהגים האנשים האחראים לגורל החיות לנטוש אותן למוות איטי, או שהרשויות מבצעות השמדה המונית בשיטות אכזריות במיוחד. האמנם נסיבות כאלה מצדיקות את הנטישה ואת ההשמדה, כפי שמבקשים האנשים הפוגעים בחיות לגרום לנו להאמין?

מבט מקרוב במצבי חירום מגלה, שלמרות הקשיים שבפניהם ניצבים בני-האדם, הפגיעה בחיות אינה מוצדקת יותר מאשר במצבי שגרה. למעשה, פגיעה בחיות במצבי חירום אינה אלא תולדה של הניצול השגרתי של חיות וניתן היה למנוע אותה באמצעות שינוי הגישה בימים כתיקונם. מגיפות בעלי-חיים אינן גזרה משמיים או אסון טבע, אלא הן תוצאה של המניפולציות הסביבתיות והתורשתיות שנעשו בחיות הכלואות למטרות ניצול מסחרי. בעלי-חיים שמוצגים כ"אסון אקולוגי" הם קורבנות של הסחר בחיות או שהתרבותם נובעת מהרס הסביבה. אפילו כאשר החיות או מחלות שהן נושאות מהוות סכנה לבני-אדם, קל לאתר את האחריות האנושית למשבר, ולהיווכח שניתן למנוע פגיעה באנשים ללא השמדת חיות המונית; ההשמדה מתנהלת מתוך דעות קדומות ושיקולים כספיים גרידא. לבסוף, הנטישה והמוות האיטי שנופלים בחלקן של חיות בימי מלחמה, שיטפון וכיוצא באלה – אינם אסון בלתי נמנע אלא תוצאה של היחס לחיות בתקופות רגיעה. חיות רבות מסוגלות להציל את עצמן במצבי אסון אם היה להן פתח מילוט, אולם "בעליהן" מעדיפים להשאירן כלואות למרות האזהרות, עד שהאסון או הפינוי כבר בפתח – ואז איש אינו חושב עוד על החיות.

מצבי חירום יוצרים בציבור, בתקשורת וברשויות קונצנזוס בדבר העדיפות העליונה של חייהם ורווחתם של בני-אדם. כל אזכור של המחויבות המוסרית כלפי בעלי-חיים, נחשב כדבר כפירה. אולם כאשר יורדים לפרטים, מסתבר ששורשי אסונן של החיות במצבי חירום נעוצים במנהגים, שאין להם ולא כלום עם מצב החירום. לכן אין כל אפשרות מוסרית להסתתר מאחורי האסון האנושי בניסיון להצדיק את אסונן של החיות.