בחזרה לנילס הולגרסון

אישה מעוררת השראה

סלמה לגרלף הייתה סופרת ואישה מופלאה. היא סבלה מילדות קשה (חלתה בשיתוק ילדים, משפחתה התרוששה כלכלית עם מות האב) ובבגרותה בחרה לחיות ולפעול על פי דרכה ומצפונה, שלא תמיד התאימו לחברה השמרנית שסבבה אותה. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, כתיבתה הייחודית והסוחפת זיכתה אותה בהערצת ילדים ומבוגרים בשבדיה - ולאחר מכן בכל רחבי העולם.

ספריה תורגמו לעשרות שפות ונבלעו בשקיקה על ידי ילדים ממדינות ורקעים שונים (לספריה נוצרו אינספור עיבודים – למשל, עיתון הילדים אצבעוני פרסם בשנות ה-60 גרסה בה הועברה עלילת "נילס ואווזי הבר" לישראל, כאשר הגיבור "גיל", לשעבר נילס, עף עם האווזים ממטולה לאילת). מלך שבדיה בעצמו נמנה על מעריציה, ולבקשתו העניקה לה האקדמיה השבדית מלגה שאפשרה לה להתמסר לכתיבה. לגרלף הייתה גם לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, ב-1909.

לגרלף מונצחת על שטר של 20 קרונות שבדיות, שבצדו האחורי (בתמונה) מופיע נילס הולגרסון עם אווזי הבר. 

המסע המופלא של נילס הולגרסון ואווזי הבר

נילס הולגרסון הוא לכאורה סיפור התבגרות או חניכה קלאסי: בתחילתו נילס הוא ילד עצלן ומרוכז בעצמו, שנהנה להתעלל בחיות המשק, ובמיוחד באווז מרטין (שזכור בישראל כ"מולי", השם שניתן לו בסדרת האנימה היפנית המדובבת ששודרה בערוץ הראשון לא מעט פעמים). כעונש על התנהגותו מכווץ נילס לממדים שהופכים אותו לחסר אונים ותלוי בחיות בהן התעלל, והדבר מלווה בהבנה של שפת החיות (עניין שעשוי להזכיר לנו כי ילדים שגודלו על ידי חיות אחרות ונאלצו להבין אותן על מנת לשרוד – אכן פיתחו הבנה ותקשורת עם בעלי חיים כמו ששום אדם במצב רגיל טרם הצליח לעשות).

נילס מתלווה למסע אווזי הבר לצפון הרחוק, מסע גיאוגרפי הממחיש מסע נפשי בו הופך נילס מאויב החיות לחבר ומגן שלהן. אך אם בסיפור התבגרות מערבי שגרתי צריך הילד פעמים רבות להיפרד מעולם החיות כדי להפוך לאדם ולבחור בתרבות על פני הטבע – הסיום של נילס מורכב יותר. הוא מתבשר שבשביל שהכישוף יוסר, מרטין (מולי) צריך למות – אלמנט מקובל בסיפורי חניכה שבהם על הילד להיפרד מהעניין הילדותי כביכול שהוא מגלה בחיות. אך נילס מסרב לקבל זאת ומציל את מרטין/מולי משחיטה למאכל - ובכך מוכיח כי התבגר באמת:

גם המסר שבו מסתיימים הספר והסדרה, "צוואתה" של מפקדת להקת האווזים הוא מסר רדיקלי יחסית לתקופה בה נכתב, לפיו כדור הארץ לא שייך רק לבני האדם (גם אם הם ביהירותם סבורים שכל העולם וצורות החיים שבו נועדו רק לשרת אותם):

לגרלף והיהודים

בתקופה שבה אנטישמיות מתונה הייתה הנורמה, פעלה לגרלף למען יהודים נרדפים ולמען קבלת פליטים יהודים בשבדיה. חברתה לחיים, סופי אלקן, הייתה יהודיה, ויחד הן ביקרו בירושלים בשנת 1900, ביקור ששימש השראה ותחקיר לאפוס "ירושלים", המתאר קבוצת איכרים המהגרת מאירופה לעיר הקודש. לגרלף התענינה באגדות וסיפורי עם ישראל, ואספה חומרים לכתיבת ספר על רבי עקיבא, שלא הספיקה לכתוב.

ומה עם מסע ההתבגרות של האנושות?

יש לאנושות הרבה מה לשנות כדי להתקרב אפילו ליישום חלקי מאוד של "לחלוק את העולם עם כולם" על פי מורשתה של לגרלף. מהבחינה הזאת, האנושות היא עדיין נילס בטרם התבגר - אנוכית ומרוכזת בעצמה כמעט לחלוטין, שקועה בהווה וחסרת אחריות לגבי העתיד. היום בו נפסיק להשחית בקצב מואץ את הסביבה המוגבלת והפגיעה ששייכת גם לבעלי החיים האחרים (והם הראשונים להיפגע כשהיא נהרסת) עוד נראה רחוק. אפשר להתחיל, בין היתר, בכך שלפחות נימנע מההתאכזרות הקיצונית שכופים משקים תעשייתיים על אווזים ובעלי חיים אחרים - ובוודאי מכל סחר וסיוע להתעללויות ברבריות כמו פיטום אווזים. מוזמנים להצטרף בפייסבוק לדף "פיטום אווזים - לא בצלחת שלי!" התומך בתיקון החוק כך שיאסור סחר בכבד מפוטם.