הכבשה שבאה לארוחת ערב
מצפון וצמחונות בכיף, בספרם של סטיב סמולמן וג'ואל דריידמי
(מתוך הספר)
תקציר
הספר "הכבשה שבאה לארוחת ערב" הוא יצירת מופת לילדים בגילאי 8-4. הספר התפרסם לראשונה באנגליה בשנת 2006, זכה במספר פרסים, תורגם לכמה שפות ויצא לאור בעברית ב-2008. המדובר בספר מקסים עם איורים שובי-לב, ובו-בזמן זוהי יצירה עם עוצמה של אגדה קלאסית או מיתוס קדום.
הסיפור נפתח בתלונותיו של הזאב זאביק על כך שנמאס לו לאכול מרק ירקות, והנה נוקשת על דלתו כבשה קטנה ואובדת. הזאב מזמין אותה להיכנס ומתכנן להכין ממנה שווארמה. אולם שוב ושוב צץ משהו חדש שמפריע לו לממש את תוכניתו – הכבשה רועדת מקור, בטנה מקרקרת, היא משהקת, נוחרת. הזאב מוצא את עצמו מטפל בה עד שהיא שוקעת בשינה בחיקו – ובהתעוררה נותנת לו נשיקה. כאן הוא נשבר: הזאב לא רוצה עוד לאכול את הכבשה אבל גם אינו בוטח בעצמו, ולכן הוא מלביש אותה בבגדים חמים ומשלח אותה אל הלילה המושלג. בשלב זה גוברת עליו הדאגה לגורל הכבשה והוא רץ לחפש אחריה ביער. לבסוף הוא שב לבדו, רטוב ומודאג – ומופתע למצוא את הכבשה מול האח שבביתו. כוונותיו הטורפניות נעלמו, והזאב מציע לה להישאר ולחלוק עמו מרק ירקות.
הדחקה והרחקה
עלילת "הכבשה שבאה לארוחת ערב" עוסקת במאבק פנימי בעניין אכילת בשר: נהנתנות מול מצפון. הנושא מוגש בעטיפה חביבה ומשעשעת עד כדי כך שביקורות והערות על הספר באינטרנט אינן מזכירות כלל צמחונות אלא טוענות שזהו ספר על כוחם של החיבוק והנשיקה לרפא אכזריות. בין אם זוהי כוונת היוצרים ובין אם לאו, קרוב לוודאי שהתעלמות המעירים מהעניין המרכזי ביצירה נובעת מהדחקת הבעיה המוסרית שבאכילת בשר. ברוח זו, אפשר לקרוא אפילו ספר בשם "ילדים, אל תאכלו בשר!!!" בתור מטאפורה לגמילה מהמוצץ.
המאבק המוסרי מורחק מן הזירה האנושית לעולם של חיות, אך ההרחקה חלקית. שלא כמו משלים הלוקחים עניין אנושי ומעבירים אותו בשלמותו לעולם של חיות מטאפוריות, כאן הכבשה, שנאכלת במציאות על-ידי בני-אדם, לא הוחלפה בסיפור בחיה אחרת. אם הכבשה היא מטאפורה, אז היא מייצגת... כבשה. זאת לעומת הזאב, בעל הבית, שבהחלט עשוי לייצג אדם. שתי הדמויות מדברות, הולכות על שתיים ומשתמשות ברגליהן הקדמיות כבידיים; אולם הן לבושות באופן חלקי בלבד, ואנושיותו של הזאב מבלבלת במיוחד בכל הנוגע לאכילת בשר: תוכניותיו הטורפניות נעות בין בישול לפי מתכון בספר בישול (כמו אדם מן היישוב) לבין בליעה מיידית בפה מלא שיניים (כמו טורף מהקריקטורות) ובדרך-כלל מדובר פשוט ב"לאכול" את הכבשה. במילים אחרות, משמעויותיו של הסיפור נעות ברציפות בין משמעות טיפוסית של משל למשמעות טיפוסית של נמשל, והרציפות הזו מחדדת את המסר: כאן עוסקים בצמחונות!
בשר עם שם
החיבור לעולם האמיתי של צרכני בשר אנושיים מעמיק בזכות הכינוי שזאביק מדביק לבת-החסות שלו: "שווארמה", בתרגום של תומר קרמן. שמה של מנת הבשר מתגלגל לאורך הסיפור: בתחילה חולם זאביק על שווארמה ובודק כיצד יוכל להפוך את האורחת הבלתי צפויה לשווארמה. אחר-כך, כשהוא כבר נבהל מהאפשרות שיתפתה לאכול אותה, הוא מטיח בה מי/מה היא: "שווארמה!" ולבסוף, כשלא נותרת בלבו אלא דאגה לשלומה, הוא שואל אותה: "את רעבה, שווארמה?" ומציע לה את מרק הירקות שלו. כך, המושג הצרכני אינו נעלם אלא משנה משמעות: מה שהיה בתחילה שם של מאכל, אמצעי פסיכולוגי להפוך את הזולת ל"אוכל" – הופך בהדרגה לשם פרטי של בת-חסות אהובה. המילה הופכת לתזכורת אירונית לניצחון המצפון על הנהנתנות האדישה.
יש להעיר שבנוסח המקורי שכתב סטיב סמולמן, המאכל שמציין הזאב הוא תבשיל אנגלי מטלה או מכבש, עם שם חביב יותר משווארמה: hotpot (בתרגום מילולי: קדרה חמה). המאיירת, ג'ואל דריידמי, התייחסה ל-hotpot באיורים מצמררים (שאחד מהם מופיע על כריכת הספר); באיורים מוצגת כפולת עמודים בספר בישול: בדף אחד כבשה וגזרים, ובדף האחר הכבשה מתבשלת חיה בתוך סיר. קשה לחשוב על מסר ברור יותר נגד אכילת בשר.
מיתוס הכבשה והזאב
לספר "הכבשה שבאה לארוחת ערב" יש איכות על-זמנית הנשענת, בין השאר, על הדמיון לסיפורים ידועים כגון כיפה אדומה ומשל הזאב והכבש מאת איזופוס. אפשר אף לזהות בספר עיבוד לחזון אחרית הימים של ישעיהו (י"א: ו'-ז'):
מחבר הספר מוכר יותר כמאייר, ובין השאר הוא אייר סדרות של עיבודים חופשיים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה. אולי העבודה בהשראת התנ"ך העלתה בסמולמן את הרעיון לכתוב ספר בנושא "וגר זאב עם-טליה; וזאב, כצאן יאכל-מרק-ירקות".
שלא כמו חזונו הגלובלי של ישעיהו, כאן מדובר במפגש נקודתי אחד. אולם דווקא ההתמקדות היא שמעניקה לסיפור איכות מיתית: זהו המפגש הגורלי האולטימטיבי, טורף/נטרף אחד-על-אחד בשומקום. המאיירת הצרפתייה הרחיקה את בקתתו המבודדת של הזאב ממולדתה ומאנגליה (וכמובן מישראל) ליער טייגה אי-שם בצפון – כדי למקד הכל, ללא הסחות-דעת, במאבק המתחולל בנפשו של אוכל הבשר לנוכח האמון, החולשה וההזדקקות של "חיית המאכל". המפגש מזכיר התרסה שמטיחים צמחונים באוכלי בשר, "מה היית עושה אם היית צריך לשחוט את החיה בעצמך? או הקנטה שפולטים אוכלי בשר בעוברם ליד עדר כבשים, "וואלה בא לי עכשיו על שווארמה!" אמנם מדובר בספר לגיל הרך, אך סמולמן ודריידמי מעיזים לעשות כאן ניסוי מחשבה רציני מאוד: מה באמת יקרה לאוכל בשר שפגש בחיה שהוא רגיל לאכול את בשרן של בנות-מינה?
הרגש ההורי
תשובת היוצרים אינה פשוטה. לא די בזה שהטורף פגש את טרפו פנים אל פנים: המפגש עצמו לא ביטל את הניכור. לא די בזה שהטרף נזקק לטיפול: התאווה הרצחנית ממשיכה להתפרץ במקביל לחמלה. מה שדרוש כדי לבטל את הקונפליקט הוא מערכת יחסים עם הטרף. הזאב אינו מסוגל לעמוד בפני הפגנת החיבה מצד ארוחתו המיועדת, ובמקביל לכך עצם הטיפול בה מזיז אצלו משהו. לתדהמתו, הוא הופך לאבא מאמץ: בתחילה, בתור אב טרי, הוא מנער את הכבשה הקטנה בהיסטריה, בניסיון לגרום לה להפסיק לשהק; אחר-כך הוא לומד לטפוח על גבה ולהרדים אותה, ולבסוף האבהות משתלטת כליל על הטורפנות. זאביק מתחיל לחשוב על הכבשה כישות נפרדת ממנו ומענייניו: האם היא תאבד ביער? תקפא מקור? תיטרף בטופרי אוח? (כאן מסתבר שמדובר בזאב ממוצא עירוני, שלא למד מעולם לטפל בכבשים ולכן הוא פתוח לאמץ בלב שלם; אצל חקלאים מנוסים יותר, המצפון כבר דוכא בשיטתיות). אפשר ללמוד מ"הכבשה שבאה לארוחת ערב" שהתקווה להביס את האגואיזם האדיש של אכילת בשר טמונה בהתעוררות של תחושת אחריות הורית כלפי החיות. נותר רק לקוות שהתעוררות כזו אינה מחייבת טיפול בחיה אובדת בבקתה מבודדת, כי אם כך – אז החזון היפה של סמולמן ודריידמי מציאותי כמו חזון אחרית הימים.
מתאים לכל בית
"הכבשה שבאה לארוחת ערב" יכולה להיכנס עם המסר הצמחוני שלה לכל בית, לעבור את הצנזורה של כל אם ואב, ולשבות את לבם של כל ילדה וילד. אולי אם במקום "שווארמה" (כמה ילדים בגיל היעד מכירים שווארמה? או hotpot?) הופיעו "שניצל" או "פולקע", אז כמה חיוכים היו מוחלפים במבט חשדני. אם כן, האם הספר יכול לעורר בילדים קטנים רתיעה מאכילת בשר טלאים, לכל הפחות? אולי, אבל זהו ספר שהורים קוראים לילדיהם, ופרשנות ההורים היא שתכריע. מעבר לכך, חוויית ההורות של הזאב – והצמחונות שמתפתחת בעקבותיה – ודאי לא תדבר אל לבם של הקטנים, ובעיקר הקטנות, שיזדהו יותר עם הכבשה. גם הזדהות כזו היא חוויה טובה, וממילא אין טעם לצפות מספר אחד לחולל מהפכה. ובעצם הספר "הכבשה שבאה לארוחת ערב", בדיוק כמו שהוא, כבר מהווה מהפכה קטנה: סוף סוף ספר ילדים הקושר בין יחסי קירבה, מצפון ואכילת בשר. וכל זה בהנאה גדולה.
לציטוט: צבל, אריאל. "הכבשה שבאה לארוחת ערב: מצפון וצמחונות בכיף, בספרם של סטיב סמולמן וג'ואל דריידמי. זכויות בעלי-חיים השבוע גיליון 402. 14 במרץ, 2009.
.jpg)
