מיון, קיטום והשמדה

ההדגרה

בתנאים טבעיים מספקת התרנגולת לעוברים את התנאים הדרושים להתפתחותם, באמצעות בניית הקן והדגירה. הטיפול בביצים גמיש – משינוי תנוחת גופה של התרנגולת בהתאם לצורך, ועד לגלגול הביצים לשם הבטחת התפתחות הולמת בכל חלקי הביצה. בתעשיית הביצים מודגרות כל התרנגולות-לעתיד במתקנים מלאכותיים, המנסים לחקות את פעולת האם על-יד שמירת טמפרטורה מסוימת והזזה אוטומטית של הביצים. אולם בהיעדר טיפול אינדיבידואלי, התנאים האחידים פוגעים בעוברים שהתפתחו בביצים שתכונותיהן חריגות (מבחינת גודלן, חדירות הקליפה למעבר אדי מים, וכדומה). בתנאים טבעיים בוקעים האפרוחים מן הביצים בסיוע האם. סיוע זה נמנע מן האפרוחים במדגרה. אלו מביניהם שהתפתחו בביצים שקליפתן אטומה, באופן יחסי, מתקשים באופן מיוחד להיחלץ מן הביצה, עד כי פרקיהם נפגעים כתוצאה מן המאמץ.

במגשי הבקיעה: הפרדת האפרוחים מקליפות הביצים 

הטיפול הראשוני באפרוחים

בתנאים טבעיים מצטרפים האפרוחים שבקעו למשפחה של אחיות ואחים. הם חופשיים לנוע ולבחון את סביבתם כפי יכולתם, כשהאם שומרת עליהם, מאכילה אותם, ואוספת אותם אל בין כנפיה כדי לחממם. מבין כל אלה, המעט שנשמר במדגרה הוא בקרת הטמפרטורה. האפרוחים בוקעים על גבי מגש קשה, דחוסים יחד בעשרותיהם, ומשם הם מובלים למיון. אלה שאיחרו לבקוע – נזרקים כפסולת, עטופים למחצה בקליפות הביצים. המסע לעבר עמדות המיון נערך על גבי סרט נע חלקלק, בצפיפות עצומה. אפרוחים שאיבדו את שיווי משקלם נוטים להשתרע ברגליים פשוקות בעוצמה כזו שגופם מתעוות וגורלם נחרץ. מסלול המיון מורכב ממפלסי גובה שונים, והאפרוחים נופלים מן האחד לשני ונחבטים בהמשך המסלול או באפרוחים שכבר נמצאים שם. אף-על-פי שתכנון המדגרה אמור למנוע תאונות בשלב זה, אפרוחים רבים נפגעים בנפילה.

המיון

הברירה המלאכותית הביאה ליצירת זנים נפרדים ל"ייצור" בשר עוף ול"ייצור" ביצים. אין זה משתלם להחזיק את אפרוחים מזן ה"מטילות" עבור בשרם, כי הם גדלים לאט מאוד בהשוואה לזני ה"פטמים" (ולצורך רבייה נדרשים זכרים מעטים בלבד). מטרתו העיקרית של המיון היא אפוא לזהות את האפרוחים הזכרים, בנוסף על זיהוי אפרוחים פגועים – ולהיפטר מהם. ההבדלים בין זכרים לנקבות אינם ניכרים מבחוץ, וההבחנה ביניהם נערכת לפעמים בשיטות פולשניות ומכאיבות, העלולות אף לפצוע את האפרוחים. ספר הדרכה ללולנים מתאר שיטות כאלה:

ניצולות המיון: קיטום המקור

נקבות שעברו את המיון מועברות למשק שיחזיק בהן עד שיגיעו לבגרות מינית, אז יועברו לכלובים למשך שארית חייהן. אולם קודם לכן דואגים למנוע מהן לנקר זו את זו למוות בעתיד. בתנאים טבעיים מגלות תרנגולות אך מעט תוקפנות זו כלפי זו, והן מפתחות מדרג חברתי המונע את רוב גילויי התוקפנות. התפתחות זו נשללת לחלוטין במשק התעשייתי, בתנאי הצפיפות הקיצוניים וללא גירויים.

הפצעים נפתחים ושבים לדמם 

האלימות בין התרנגולות בכלובי הסוללה חמורה עד כדי כך שהחקלאים אינם רואים אלא פתרון אחד: קיטום (חיתוך) האיבר התוקף – המקור. עבודה זו נערכת תחת לחץ זמן, אף על פי שקשה לבצעה במדויק גם בעבודה איטית: קיטום המקור העליון במקום מדויק ובמשך פרק זמן מדויק. הפועל אוחז באפרוחית ותוחב את מקורה לתוך מכשיר, המכיל להב מתכת מלובן. הטמפרטורה הגבוהה נועדה למנוע את הדימומים, הנגרמים מחיתוך באמצעות להב קר. כך נפגעות אפרוחות רבות מקיטום קרוב מדי לנחיריים, צריבה או חיתוך של הלשון, התכת החרטום או מעיכתו. בימים שלאחר הקיטום ממעטות האפרוחות לאכול. במשך שבוע-שבועיים נוטות רבות מהן להקיא, וגם הפצעים נפתחים ושבים לדמם כאשר הן מנקרות בשקתות ובאבוסים. חלקן מפתחות רקמות צלקת גדולות, ונראה שהן סובלות מכאבים כרוניים. בזה לא תמה התקפת החקלאים על מקורי התרנגולות – במשקים רבים נהוג קיטום נוסף בגיל מבוגר יותר.

שלוש תרנגולות שכתוצאה מקיטום אכזרי במיוחד יסבלו כאבים וקשיים באכילה במשך כל חייהן 

פסולי המיון: הרג

בתנאים טבעיים עשויים אפרוחים להיטרף למרות הגנתה של האם. בדרך-כלל מוות בטריפה מהיר מאוד. בתנאים מלאכותיים אפשר לכאורה לספק לאפרוחים הגנה מרבית, אך המציאות בתעשיית הביצים קטלנית לא פחות מן הטבע, ובשיטות אכזריות הרבה יותר. כל הזכרים והנקבות ה"פסולות לגידול" מומתים. תעשייני הביצים נהגו במשך השנים להיפטר מהאפרוחים מבלי להשקיע בכך כסף: האפרוחים הושלכו לתוך מכלים זה על זה. אלה שבתחתית הערמה מתו מחנק או ממעיכה, ואילו האפרוחים העליונים שרדו במשך שעות ואף יממה, מצייצים בחוסר-אונים כשהם גוועים לאיטם מרעב, מצמא או מפגעי האקלים. 

בשנים האחרונות, עקב מספר תחקירים סמויים שהביאו לתודעה הציבורית את הגסיסה האיטית שנכפית על מיליוני האפרוחים הזכרים, גיבש משרד החקלאות טיוטת תקנות להרג מהיר של אפרוחים במדגרות, אך שרי החקלאות סירבו במשך יותר מעשור לחתום עליהן ולהכניסן לתוקף רשמי. למרות זאת טוען משרד החקלאות כי הורה לכל המדגרות לפעול על פי האמור בתקנות. 

התקנות אינן חוסכות מהאפרוחים את ייסורי הבקיעה ללא אם, או את טלטולי המסועים והמיונים במדגרה. הן מיועדות רק לקצר את זמן גסיסתם של האפרוחים שמוינו כ"פסולת". האמצעי: חיוב המדגרות להרוג את האפרוחים באופן אקטיבי. אולם עדיין השיקול הכלכלי הוא שמכתיב הרג המוני, רובוטי ועיוור (ולא, למשל, המתה של כל אפרוח בנפרד בידי וטרינר). לנוחותם של צוותי המדגרות, התקנות מתירות מספר שיטות המתה כאלה: טחינת האפרוחים חיים או מעיכתם חיים בין שני גלילי מתכת מסתובבים הן השיטות העיקריות שאומצו עד כה. בפועל, גורמים רבים עלולים למנוע מהמוות להיות כה מהיר: אי-שימוש במכונות ההרג בשל היעדר פיקוח, השלכת האפרוחים לארגזים או שקיות לפני השלכתם למטחנה, הפעלה לא רצופה של המטחנה כך שאפרוחים נערמים בה זה על גבי זה, ואפילו העדפתם של עובדים ומנהלים במדגרות להזניח את מנגנון ההרג שהוא גם לא נעים וגם אין שום רווח (או סכנה להפסד) בצידו.

פח אשפה עם אפרוחים זכרים שהושלכו לאחר המיון 

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 14, 5.10.2001.