מאבקו של צי'קו מנדז להצלת היערות

למרות הדימוי של המטבח הדרום אמריקאי כמטבח עתיר בשר, צריכת הבשר לנפש בברזיל אינה גבוהה במיוחד – למעשה היא נמוכה יותר מזו שבישראל. צריכה גבוהה של בשר נפוצה בעיקר בקרב המעמד הגבוה בברזיל, אבל בקרב המעמדות הנמוכים, המהווים את רובה של האוכלוסייה הברזילאית, שיעור צריכת הבשר נמוך הרבה יותר.  ברזיל היא אמנם בין היצרניות הגדולות ביותר של בשר בעולם – ב-2003 אף עקפה את אוסטרליה בתור יצואנית הבקר הגדולה בעולם – אבל רוב ייצור הבשר שלה אינה לצריכה מקומית אלא לצורך ייצוא למדינות מערביות עשירות יותר – בין השאר, גם ישראל. כדי לספק שטחי מרעה בשביל לענות על הביקוש ההולך וגובר לבשר, נכרתים אלפי קילומטרים רבועים של יערות גשם מדי שנה: כ-91% משטחי יערות הגשם שנכרתו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, נכרתו לצורך שימוש כשטחי מרעה לבעלי-חיים. מבין השטחים הנותרים, חלק גדול משמש לגידול יבולים להאבסת בעלי-חיים.

הרס יערות הגשם פוגע לא אך ורק במגוון העצום של בעלי-חיים החי ביערות הגשם (ומדובר אכן על מגוון עצום של בעלי-חיים שונים: בערך עשירית מכל מיני בעלי-החיים הידועים לאדם חיים ביערות הגשם של דרום אמריקה), אלא גם בבני-אדם שתלויים למחייתם ביערות הגשם. כזה היה המקרה של צ'יקו מנדז.

"זמנים משתנים", ציור שמן של האמן הבריזלאי פדרו ויינגרטנר, 1889, המתאר את בירוא יערות הגשם. פינוי שטחים למרעה ולגידול מספוא להאבסת בעלי-חיים הם הגורמים המרכזיים להרס יערות הגשם. 

מנדז נולד ב-1944 בשאפורי, בצפון-מערב ברזיל, למשפחת איכרים שעסקה במיצוי גומי טבעי מעצי יערות הגשם. הוא לא זכה לחינוך רשמי. בביוגרפיה שלו הוא מסביר שבעלי האחוזות שתחתיהן עבדו האיכרים, לא אפשרו לילדי האיכרים  לזכות לחינוך: "אם ילדי ממצי-הגומי ילכו לבית-ספר וילמדו לקרוא, לכתוב, ולחשב, הם יבינו עד כמה הם מנוצלים". רק בהגיעו לגיל בגרות למד לראשונה קרוא וכתוב. בגיל 26 הקים את התארגנות העובדים הראשונה של ממצי הגומי באזור, במטרה לעמוד על זכויותיהם מול בעלי האחוזות, וזאת על-אף עוינות משטר הדיקטטורה הצבאית ששלט בברזיל מאז שנות הששים, שהעדיף באופן מובהק לשרת אינטרסים של משקיעים זרים על-פני טובת אזרחי המדינה. המאבק החברתי של מנדז לבש עד מהרה גם אופי סביבתי, מכיוון שיכולתם של ממצי הגומי להתפרנס הייתה תלויה בשימור יערות הגשם, ההולכים ומצטמצמים.

מפטמות בקר בברזיל, על שטח יערות גשם לשעבר. צילום: Daniel Beltrá, Greenpeace. 

בתקופה בה המודעות לנושאים סביבתיים החלה רק להתעורר, היה מנדז בין הראשונים להעלות למודעות הציבורית את הרס יערות הגשם כבעיה הדורשת טיפול דחוף. הוא הפך לפעיל מוכר לא רק בארצו, אלא ברחבי העולם כולו, כאשר החל לפנות  לבנק העולמי ולמשקיעים גדולים נוספים, במטרה ללחוץ עליהם להסיר השקעות ממיזמים כלכליים הכרוכים בהרס יערות הגשם – ולשתף פעולה, תחת-זאת, עם יוזמות של פיתוח בר-קיימא, המתבססות על הפקת מוצרים מתחדשים – כאלו שייצורם אינם כרוך בהרס היערות – כגון גומי טבעי, אגוזים, פירות, שמנים וסיבים.

עם שקיעת הדיקטטורה הצבאית בברזיל ועלייתו של ממשל דמוקרטי יותר בשנות השמונים, החל הממשל לגלות פתיחות גבוהה יותר לשיקולים סביבתיים, ופעילותו של מנדז החלה לשאת פרי. ב-1987 הצליח מנדז להביא לכך ששטחי יערות נרחבים שהיו מיועדים לכריתה ולהפיכה לשטחי מרעה, יוכרזו כשמורות. אך הצלחותיו של מנדז רכשו לו גם אויבים: בדצמבר 1988, שבוע לאחר שחגג את יום הולדתו ה-44, נורה מנדז ירייה בודדת מרובה הציד של דרסי אלבס דה סילבה, בנו של תעשיין בקר גדול, שזעם על הפגיעה באינטרסים הכלכליים של משפחתו. דה סילבה נתפס והורשע, ונידון ל-19 שנות מאסר, אך ריצה רק חלק קטן מעונשו - לאחר שלוש שנים בכלא, הצליח להימלט, וניתן לשער שהשתמש בקשריו כדי לצאת מהמדינה. עקבותיו לא נודעו עד היום.

מורשתו של מנדז לא מתה איתו, והוא המשיך – וממשיך עד היום - להוות השראה לתנועה הסביבתית בברזיל וברחבי העולם. בעוד שהרס יערות הגשם ממשיך גם כיום, המודעות וההתנגדות אליו גדולות. מי יגבר – ההרס או השימור – קשה לנבא, אך כולנו יכולים להשפיע על כך, בין היתר באמצעות החרמת הגורם המרכזי לחיסול "הריאות הירוקות" של כדור הארץ – תעשיית הבשר.

מכלאת בקר בברזיל. צילום: Jai Mansson