תעשיית העור

התדמית

עם התקרבות החורף מציעות חנויות הבגדים למכירה מוצרים רבים, העשויים מעור של פרות ושל חיות אחרות. מעבר לשימוש הנפוץ מאוד בעור לייצור נעליים (כ-70% מכלל העור הנפשט מבקר, נמכר לתעשיית הנעליים) מנסים היצרנים והמשווקים להרחיב את הפופולאריות של מעילי עור, של אבזרים שונים כגון תיקים, ואפילו של מכנסי עור. כמות העור הנדרשת לייצור מעילים ומכנסיים היא גדולה מאוד בהשוואה למוצרים אחרים, ומכאן נובע המאמץ העצום שמשקיעה התעשייה בשיווק מוצרים אלה. בניגוד לפרוות, שקנייתן והשימוש בהן קיבלו תדמית שלילית בעשורים האחרונים, לאחר שהתפשטה בציבור ההכרה באכזריותה של תעשיית הפרוות, מעטים מצרכני העור מקדישים מחשבה לחייהם ולסבלם של בעלי העור המקוריים. היעדר תשומת-הלב נובע מכך, שמוצרי העור אשר מוצעים למכירה בחנויות אינם מתקשרים בתודעתנו לתהליך ייצור המוכר לנו. מוצרים אלה הם אנונימיים אפילו יותר ממוצרי בשר, ביצים וחלב: בדרך-כלל איננו יודעים מאיזו מדינה הגיע העור, או אף מגופה של איזו חיה הוא נפשט. כך שומרת תעשיית העור על תדמית "ניטראלית" מבחינה מוסרית – תדמית המנותקת מן המציאות של החיות, אשר נפגעות ממנה.

מוצרי-לוואי?

רוב העור המשמש בתעשיית מוצרי העור, מופק מחיות שנוצלו בתעשיות אחרות, ובעיקר בתעשיית בשר הבקר. רבים מאתנו מניחים, שהפקת העור נלווית לתעשייה העיקרית מבלי להשפיע עליה. ההפך הוא הנכון: מאז ראשית התיעוש של ייצור המוצרים מן החי, במאה התשע-עשרה, ועד עצם היום הזה, "מוצר-לוואי" הם תנאי הכרחי להשגת רווחים; העור, העצמות, הדם, השיער, הטלפיים – חלקי הגוף שאינם נאכלים על-ידי בני-אדם – הכל מעובד ונמכר בתור מזון לחיות שונות, כימיקלים ואבזרים שונים. העור הוא היקר מבין "מוצרי-לוואי" אלה. גידול החיות, הובלתן, הריגתן ועיבודן – כל אלה גוזלים משאבים רבים, ובתנאים אלה קובעות ההכנסות מ"מוצרי-לוואי", האם תוכל התעשייה להיות רווחית. חשיבות היקף המכירות של מוצרי עור, העומדות על כ-10% מן ההכנסות של תעשיית בשר הבקר, עולה בהתמדה עם הירידה שחלה בצריכת בשר הבקר מאז שנות השבעים, מגמה המתחזקת בעקבות המגפות הגדולות בבקר בשנים האחרונות. מכירת מוצרי עור מכתיבה יותר ויותר את עתיד תעשיית הבקר בכלל. כדברי התאחדות מגדלי הבקר האמריקאית: "שימוש במוצרי-לוואי מאפשר לשמור את מחיר בשר הבקר לצרכן נמוך מכפי שהיה עלול להיות. עורות הם מוצרי-הלוואי היחידים החשובים באמת."

שברים ומוות הם תוצאה רווחת 

החיים לפני העור

סבל רב הוא חלק בלתי נפרד מחייהם של כל בעלי-החיים, שעורותיהם נמכרים בתעשיית הלבוש וההנעלה. רוב חייהם חולפים בין טיפול אלים להזנחה, וימיהם האחרונים עוברים במשאיות צפופות, במעברים צרים שם מזרזים אותם בפראות, עד לתלייה ולשחיטה עצמה. ידועה לשמצה בעולם היא תעשיית הבקר ההודית, שלמרות זאת מתפרנסת בעיקר על הייצוא למדינות המערב (לסרטון בנושא). את האיסור על שחיטת בקר, הקיים בחלקים נרחבים של הודו, מצאו המגדלים דרך לעקוף – באמצעות הובלה למקום שמותר לשחוט בו. הבקר מועמס על משאיות עד אפס מקום, גוף צמוד לגוף, כולם קשורים זה לזה בחבלים, וכך על פני מאות קילומטרים בדרכים משובשות. שברים ומוות הם תוצאה רווחת של מסעות אימים אלה, שבסופם שחיטה איטית (בעקבות קמפיין הארגון PETA שהחל בשנת 2000, הכריזו עשרות חברות אופנה מערביות גדולות שלא ייבאו עוד עור מהודו. התעשייה ההודית ספגה הפסדים כבדים, קיבלה מהמחוקקים ומבתי-המשפט הוראות לביצוע רפורמות, אולם בפועל לא חל שינוי ממשי). גורלן של חיות שגדלו במערב אינו טוב יותר. כאן עוברים רוב בעלי-החיים טיפול אינטנסיבי יותר במהלך הגידול, הכולל שורה של פעולות אלימות, על-פי רוב ללא שימוש בהרדמה או במשככי כאבים: סירוס, גדיעת קרניים, צריבת מספר סימון, ניקוב אוזניים, כריתת זנב, חיתוך שיניים, הזרעה מלאכותית ועוד. בנוסף על אלה, קורבנות תעשיית העור כלואים כל חייהם במשקים תעשייתיים (לא רק לייצור בשר, אלא גם לייצור חלב) שם נשלל מהם סיפוק כל צרכיהם הטבעיים, כגון: הקשר בין האם לגורים, קשרים חברתיים ואף צרכים גופניים יסודיים, כגון הצורך לאכול מזון הנחוץ לבריאותם, או לראות אור שמש. כתוצאה מתנאי הכליאה הצפופים, רבות מן החיות אף אינן יכולות להניע את גופן בחופשיות. ימיהן האחרונים, בדרך למשחטה, עוברים במסעות העלולים להתמשך על פני אלפי קילומטרים במשאיות צפופות, ללא מים, מזון ומנוחה.

ברוב השיטות גוססים התנינים במשך שעות לפני מותם 

הרג בעבור עור

חלק ממוצרי העור שמבקשים למכור לנו, מקורם בחיות שניצודו או נשחטו במיוחד עבור עורן. מגוון גדול של מיני חיות בר, שחלקן נמצאות בסכנת הכחדה בטבע, ניצוד לצורך ניצול עורן, וביניהן זברות, אנטילופות, קנגורו ותנינים. ייצור העור מהווה תמריץ כלכלי לכליאתם של מיני בר מסוימים וייסודן של תעשיות, כגון תעשיית היענים, המנוצלות גם עבור בשרן ונוצותיהן. תעשיית היענים בישראל היא השנייה בגודלה בעולם, ובה נדחסים אלפי יענים – המותאמים, מטבעם, לחיי תנועה מהירה בשטחים גדולים – בתוך מכלאות צפופות. תעשיית עור התנינים, שאף היא משגשגת בישראל, מתמחה עוד יותר בעור. התנינים נכלאים במשך כל חייהם (הקצרים מאוד) דחוסים, פשוטו כמשמעו, זה על גבי זה. כדי שלא לפגוע בעורם אין שוחטים אותם, וכדי לחסוך בהוצאות אף נמנעים מלהרגם בגז או בחשמל. שיטות ההמתה הנהוגות כוללות חבטות בראש, חיתוך עמוד השדרה או ביצוע חתכים קטנים בגוף, המביאים לאיבוד דם איטי. עדויות מארצות-הברית מלמדות על פשיטת עורם של תנינים בעודם בחיים. ברוב השיטות גוססים התנינים במשך שעות לפני מותם. חיות נוספות שנשחטות עבור עורן הן כלבים וחתולים – מיליונים בשנה בסין ומאות אלפים באירופה. בסין הם מוחזקים בכלובים צפופים להחריד, ובאירופה רבים מהם נחטפים מהרחובות ומחצרות פרטיות. רוב המסחר בעורם מתמקד בפרווה, אך שרידי חתולים וכלבים נמצאים גם במוצרי עור טיפוסיים, כגון נעלי תינוקות.

השפעת המוצר על תהליך הייצור

גם בתעשיות שבהן נחשב העור כ"מוצר-לוואי", יש למוצר זה השפעה ישירה על גורלן של החיות. ככל שהחיה צעירה, כך נחשב עורה כמשובח יותר, עובדה המהווה תמריץ לשחוט חיות שונות בעודן גורים: עגלים, גדיים ועוד. פשיטת העור מעל הגוף היא תהליך מסובך, הגוזל זמן עבודה יקר במשחטות, אשר מנוהלות תחת לחץ לעבוד במהירות המרבית. לכן עלולה פשיטת העור עלולה להתרחש כאשר החיה נמצאת עדיין בהכרה מלאה. גייל אייזניץ מהארגון HFA ראיינה מאות עובדי משחטות בארצות-הברית, אשר שרטטו תמונה ברורה: אף על-פי שהחוק האמריקאי מחייב הימום של יונקים גדולים לפני שחיטתם, הלחץ לעבוד במהירות מביא לכך שחלק ניכר מן החיות נשחטות בהכרה מלאה, ורבות מהן עוברות גם את השלבים הראשונים של פשיטת עורן כאשר הן עדיין בהכרה. הגסיסה האיטית נפוצה גם במשחטות כשרות למהדרין, כפי שהוכח בחקירת PETA במשחטה הגדולה בעולם מסוג זה. העדויות הקיימות מישראל מעטות, אולם הן אינן מבשרות על מצב טוב יותר. מספרת דינה שדה, שחזתה בפשיטת עור בבית-מטבחיים במסגרת קורס טבחות של משרד העבודה:

מה אפשר לעשות?

המסקנה פשוטה: אל תקנו מוצרי עור! כמו בכל תעשיות החי, גם בתעשייה זו הפגיעה בחיות תלויה כולה במימון שלנו, הצרכנים. בנוסף לכך, גם צריכת בשר ומוצרי חלב תורמת לקיומה של תעשיית העור – סיבה נוספת להימנע מצריכת מוצרים אלה. קל להימנע לא רק מצריכת מעילים, מכנסיים ותיקים מעור, אלא גם מצריכת נעליים מעור. אפילו בצה"ל אין עוד הכרח לנעול נעלי עור: בעקבות מאמצים של פעילי אנונימוס ובסיוע האגודה לזכויות האזרח, ניתן בשנים האחרונות להשיג פטור מנעילת נעלי עור.
דגמים רבים מבד ומחומרים סינתטיים מצויים בשוק הישראלי, וכדאי לבחון גם "נעליים צמחוניות" מדגמים נוספים, שחלקם חזקים במיוחד (ומקובלים כתחליף בצה"ל), באתר www.vegetarian-shoes.co.uk.

ה"תחליפים"

לכל מוצרי העור יש מוצרים מקבילים, שייצורם אינו כרוך בפגיעה בבעלי-חיים. בשנים האחרונות אנו עדים להחלפת מוצרי עור מסורתיים במוצרים סינתטיים: סנדלים הם, אולי, הדוגמה הבולטת ביותר, אך גם תיקי עור לציוד צילום הפכו לנדירים, וחנויות הנעליים מציעות מגוון של נעליים מחומרים סינתטיים דמויי-עור, בנוסף על נעלי-בד. יש אנשים הנרתעים מקניית מוצרים סינתטיים, ומעדיפים עור משום שהוא "טבעי". אולם עור, במצבו הטבעי, נרקב במהירות וניזוק על-ידי חרקים, בנוסף על איבוד המרקם הגמיש שלו. תעשיות העור הופכות את הרקמה החיה למוצר עמיד באמצעות טיפול כימי אינטנסיבי, הכולל שימוש ברשימה ארוכה של חומרים רעילים, וביניהם חומצות שונות, עופרת, אבץ, גופרית וציאניד. מפעלי עיבוד העור מזהמים את הסביבה באופן חמור, בנוסף על הזיהום שנגרם בתהליך הגידול האינטנסיבי של החיות. קניית מוצרי בד או מוצרים סינתטיים במקום עור היא אפוא בחירה נכונה מבחינה סביבתית, אך בראש ובראשונה היא המעט שיכול כל אדם לעשות כדי למנוע את סבלן של החיות, אשר מנוצלות להפקת מוצרים כאלה. קיומה של תעשיית העור והתמוטטותה תלויים בנו, הצרכנים.