שחיטה אמריקאית

וידויים עם סכין מדממת ביד  בכניסה למשחטה אמריקאית  הימום והכרה מלאה  למות באמריקה 

תמצית הספר

"משחטה: הסיפור המזעזע של תאוות בצע, הזנחה וטיפול בלתי הומאני בתוך תעשיית הבשר של ארצות-הברית", מאת גייל אייזניץ, הוא אחד מן הספרים החשובים ביותר בתולדות התנועה לשחרור בעלי-חיים. אייזניץ, חוקרת מטעם הארגון Humane Farming Association, מגוללת על פני קרוב ל-300 עמודים עובדות, שעד לפרסום הספר היו בלתי ידועות לאיש מלבד עובדי המשחטות. הטענה המרכזית: משרד החקלאות האמריקאי נשלט על-ידי תעשיית הבשר ולכן אינו אוכף את "חוק השחיטה ההומאנית", שהוא מחויב לאכוף. החוק, אשר פוסח במפורש על עופות, דורש שחתכים בגוף היונקים יבוצעו רק לאחר שעברו הימום יעיל ואיבדו את הכרתם במהירות. כתוצאה מהיעדר הימום ומקצב העבודה הקדחתני במשחטות, עוברים בעלי-החיים טיפול אלים ביותר ורבים מהם מבותרים כשהם בהכרה מלאה. זוהי תמצית הדברים, אך לא ניתן להבינם מבלי להיכנס לפרטים.

ההקשר הישראלי

על פני הדברים, נראה שהספר "משחטה" אינו רלוונטי לישראל, הן משום שבישראל נהוגה לכאורה שחיטה כשרה, אשר אמורה לגרום אובדן הכרה מהר יותר משחיטה רגילה לאחר ניסיון הימום כושל; והן כי חלק מהזוועות האמריקאיות נובעות מגודלן העצום של המשחטות שם. יש בכך מידה של אמת, אולם כדאי לזכור:

• בפועל, שחיטה כשרה במשחטות מודרניות אינה גורמת אובדן הכרה מהיר. למסקנה זו הגיע ארגון ממלכתי בבריטניה על סמך בדיקות נרחבות, וכך הוכח גם בחקירת PETA במשחטה הכשרה למהדרין הגדולה בעולם. מיתוס השחיטה הכשרה ה"הומאנית" מבטא לכל היותר את כוונת הפוסקים וכלל לא את המתרחש בשטח.
• היקף השחיטה הכשרה בישראל מוגבל. חזירים ממילא אינם נשחטים כך, ואפילו יותר ממחצית שוק הבשר והצאן מבוסס על "שחיטה שחורה".
• בישראל נערכו רק תצפיות חשיפה בודדות במשחטות צאן ובקר. ללא חקירה יסודית, נוח לחשוב שהמצב בארץ פחות גרוע. גם בארצות-הברית חשבו לפני אייזניץ שהמצב אינו כה גרוע.
• ההתעלמות מהחוקים הקשורים בשחיטה, וביניהם "חוק השחיטה ההומאנית", נובעת מכך שמשרד החקלאות ממונה על אכיפת החוקים בעודו קשור קשר הדוק בתעשייה. מצב דומה קיים גם בישראל.

וידויים עם סכין מדממת ביד

ראיונות וחקירות סמויות

בתנועה לשחרור בעלי-חיים, המושג "חקירה" מציין בדרך-כלל ביקורים בודדים של פעילי זכויות בעלי-חיים במתקן חקלאי או במעבדה. לעתים משתילים סוכן סמוי במתקן למשך שבועות או חודשים אחדים. חקירות כאלה מייצגות, לכל היותר, מאות שעות ניסיון בשטח. הספר "משחטה", לעומת זאת, מסכם מידע על בסיס שני מיליון שעות ניסיון. ניסיון עצום כזה, המגמד את כל הידע שנצבר דרך גיחות סמויות למשחטות והשתלת סוכנים סמויים, ניתן להשיג אך ורק מתוך המערכת, דרך תקשורת עם מאות עובדים, שלכל אחד מהם ניסיון של שנים במשחטה. מדובר אפוא במידע מקיף מאוד, שלא ניתן לפטור אותו כ"מקרים יוצאי-דופן", כפי שנהוג בתעשייה ובממשלה לגבי חקירות של סוכנים סמויים. אייזניץ, בעלת ניסיון קודם בחקירת התעללות בחיות, החלה לחקור את תעשיית הבשר בשיטה זו בשנת 1989 והיא המשיכה בה גם לאחר צאת הספר לאור. במקרים מסוימים, האנשים שראיינה התגייסו לטובתה הרבה מעבר לראיון. הם חתמו באופן גלוי על תצהירים, העידו נגד מעסיקיהם בפני הרשויות ובתקשורת, ואפילו הכניסו ציוד צילום סמוי למשחטה כדי לסייע בתביעה נגד בעלי המתקן.

עובד משחטה באומהה, נברסקה. צילום: ריצ'רד אבדון, 1979 

אייזניץ: בין החיות לשוחטים

החקירה של אייזניץ יחידה במינה כי היא נשענת על כישורים אישיים חריגים מאוד. החוקרת ניהלה במשך שנים אורח-חיים ארעי, כשהיא עוברת ממקום למקום ברחבי ארצות-ברית ושוהה בזהות בדויה ליד משחטות. היא נפגשה עם אנשים אלימים ביותר, ספגה איומים ונמלטה מניסיונות רצח. והיא נחשפה לעובדות מחרידות, אשר די בהן כדי למוטט כל אדם רגיש. בנוסף לכך, על מנת להצליח בחקירה היה עליה להתיידד עם משמידי חיות, כולל הסדיסטים הנאלחים ביותר שביניהם. זהות כפולה כזו היא כמעט בלתי נסבלת מבחינה רגשית, ואמנם חוקרים סמויים מתרחקים מעובדי המקום, ואילו חוקרים גלויים (כגון פיטר לבנהיים) איבדו את רוב האמפתיה כלפי החיות עם ההתקרבות למעניהן. אייזניץ, לעומת זאת, התיידדה ממש עם חלק מהעובדים. מעבר לשיחות חולין סביב הראיון ואף ביקורים בבתיהם, מדובר במחויבות של החוקרת ושל הארגון שהיא עובדת עבורו, HFA, להגן על עובדים ששיתפו פעולה איתה כנגד המעסיקים שלהם, כלומר: לדאוג שיוכלו להמשיך להתפרנס מהרג חיות. גדולתה של אייזניץ היא יכולתה לפתח אמפתיה ממשית כלפי העובדים מבלי לאבד כלל את האמפתיה כלפי קורבנותיהם. בספר, היא מתעלמת מקשיי העבודה עד שהיא מגלה שחלתה בסרטן השד – תוצאה ישירה של הלחץ הרגשי, לדבריה. היא המשיכה בחקירה בעודה חולה מאוד ותחת כימותרפיה והקרנות. אייזניץ החלימה והיא ממשיכה לעבוד כחוקרת ב-HFA.

מדוע הם מדברים?

כאשר אייזניץ הגיעה לחקור משחטה ויצרה קשר אישי כלשהו בסביבת המגורים של העובדים, בברים וכדומה – היא מצאה שלא קשה להשיג שיתוף-פעולה מצד העובדים. מדוע הסכימו מאות אנשים לחשוף בפני האישה הזרה מידע שעלול להביא לפיטוריהם, לאלימות נגדם, לתביעה על-ידי המעסיקים ואפילו לתביעה על הפרת חוק רווחת בעלי-החיים? יש לכך שלוש תשובות:

א. "שחיטה הומאנית" ושלום השוחטים
יישום "חוק השחיטה ההומאנית" חיוני לשלומם של עובדי משחטה. ראשי תעשיית הבשר לוחצים לעבוד במהירות מטורפת, המגיעה להרג עד 400 בני-בקר בשעה או 1,100 חזירים בשעה בידי עובד אחד. ללא אפשרות להמם את החיות ביעילות בקצב כזה, העבודה במשחטות היא המקצוע המסוכן ביותר בארצות-הברית. חיות התלויות באוויר בהכרה לא רק מתענות, אלא גם בועטות ונושכות, ולעתים מרסקות את איברי העובדים ומעיפות לעברם את סכיני השחיטה. מדי פעם הן אף נופלות לעבר העובדים מהשרשרת שעליה הן תלויות. כל עובדי המשחטות נפצעים בשלב כלשהו, לעתים מאבדים איבר ואפילו נהרגים. לא מעט עובדים התלוננו לממונים עליהם בתעשייה או במשרד החקלאות זמן רב לפני שפגשו באייזניץ – לשווא. כולם גם סובלים מפגיעות כרוניות בפרקים ובגידים, כתוצאה מפעולות החוזרות על עצמן במהירות, עשרת אלפים פעם ביום ויותר.

ב. סגירת חשבון עם בעלי המשחטות
יחס המעסיקים לעובדים בתעשיית הבשר הוא נצלני ופוגע במידה כזו, שאפילו עניים הזקוקים לפרנסה, שמחים לסגור חשבון עם המעסיקים (מה שהפך לתירוץ קלוש של תעשיית הבשר נגד הספר – כביכול מדובר בעדויות מסולפות מפי קומץ נקמנים). עובדים המתלוננים על הפרת תקנות, תנאים לקויים או מחלה, נתקלים בהתעלמות ובנזיפה במקרה הטוב, ואילו במקרה הרע (בעיקר אם התלונה מופנית החוצה או לערכאה גבוהה בארגון) מעבירים את העובד לתפקיד בלתי נסבל או מפטרים אותו; כך גם מקרה נדיר, שבו עובד עוצר את קו ההרג בגלל חיה בהכרה, יסתיים בנזיפה ובצעקות או בפיטורין. הטיפול הרפואי בעובדים לקוי עד חסר, והמשמעת היא כה חמורה, שבכמה משחטות דיווחו העובדים שהם נאלצים להשתין בעמדתם כי אסור להם לצאת. למרות מאה השנים שחלפו מאז הג'ונגל של אפטון סינקלייר, המשחטות עדיין מעדיפות להעסיק מהגרים בלתי חוקיים, ואלה אכן חוששים במיוחד להתלונן, או שהם מרוצים מהשכר ואינם נוטים לסכן את משרתם. כשמוסיפים לכך את מחסום השפה והתרבות של אייזניץ בתקשורת עם מהגרים, אין פלא שמשתפי-הפעולה היו כמעט אך ורק אמריקאים ותיקים.

עובד בשוק הבשר סמית'פילד, אנגליה. צילום: בוורלי קונלי, 1991. 

ג. לשפוך את הלב
עבור רבים מהמרואיינים, המפגש עם אייזניץ היה הזדמנות לשפוך את הלב. לדבריה, מרואיינים רבים לא נזקקו לעידוד: מרגע שהחל הראיון, הם פשוט דיברו ודיברו. זהו מקרה נדיר שאדם חיצוני מתעניין בהם ובמצוקות שלהם, ועבור רבים זו גם ההזדמנות לספר למישהו כיצד חייהם נהרסו בתעשיית הבשר. נראה שהדיבור בקול גם מעודד חשבון-נפש, ומסתבר שלא מעט מהעובדים מחניקים רגשי אשמה ביחס להתעללות בחיות. הם מצליחים להזדהות עם המטרה של אייזניץ, לא מעט גם בזכות הידיעה, שהם חושפים מעשים בלתי חוקיים. רבים מהמרואיינים לא ידעו זאת קודם לכן, וכעת, משנודע להם על דרישות החוק, הם חשים ביטחון להפליל את האחראים על הפרתו.

תמונת גייל אייזניץ צולמה בטקס שבו הוענק לה פרס אלברט שווייצר להישגים יוצאי-דופן בתחום רווחת בעלי-חיים, 2004 (מתוך אתר AWI)

בכניסה למשחטה אמריקאית

במשאית ההובלה

הרג אלים אורב לחיות בתעשיית הבשר זמן רב לפני שהן מגיעות למשחטה, במשקים עצמם ובמשאיות ההובלה. החקירה של אייזניץ התמקדה במשחטות בלבד, אך ניסיונם של העובדים שם מעיד על גורל החיות ימים קודם לכן. לות'ר ג'ונסון, מפקח ותיק מטעם משרד החקלאות, סיפר לאייזניץ על שחיטות דחק של חזירים גוססים, אי-שם במערב התיכון (עמ' 199):

מוות במהלך הנסיעה הוא תופעה נפוצה. לדברי ג'ורג' בלומקוויסט, עובד ותיק במשחטת ענק של חברת ג'ון מורל, באיווה (עמ' 102-3):

חזיר במשאית הובלה. תצלום: Neomie Ventura 

נפטרים מחיות פגועות

לדברי מרטין "האדום", עובד ותיק במשחטת מורל, איווה (עמ' 100):

לות'ר ג'ונסון מתאר את אחת משיטות ההרג (עמ' 199):

מוסיף מרטין מאיווה (עמ' 100-99):

מכלאות המתנה בפתח משחטות: לחזירים (מימין) ולבקר. מתוך האתר של טמפל גראנדין

גוררים

כאשר חיות מגיעות למשחטה במצב כה קשה שהן אינן מסוגלות ללכת, הן מקבלות טיפול מיוחד: אלימות קשה עוד יותר מזו שסופגות החיות הבריאות. בילי קורבט, שעבד במשך שש שנים כמפקח במשחטת קפלן בפלורידה, סיפר לאייזניץ מה קורה לפרות שלא מסוגלות ללכת (עמ' 45):

40.5 מעלות הוא הגבול שהתקנות הפדרליות מתירות לשחיטת בקר למאכל אדם, כלומר: שחיטה רווחית יותר. בראיון עם קבוצה של אנשי האיגוד המקצועי של העובדים במשחטה אחרת של ג'ון מורל, בדרום דקוטה, סיפר אחד מהעובדים לאייזניץ (עמ' 130):

חיות שלא נגררו בשיטה זו, יגררו בשיטה אחרת, כפי שתיאר אד ון ווינקל, העובד במשחטות מאז שנות השישים (עמ' 82):

מתוך אתר של חברה המשווקת ציוד למשחטות 

מזרזים

כדי לזרז חיות בדרך לשחיטה, השימוש בהלם חשמלי (שוקר) ובמכות רצח הוא אמצעי שגרתי. האלימות האדישה שנובעת מלחצי העבודה, מתגלגלת לעתים קרובות בסדיזם לשמו. עובדים סיפרו לאייזניץ, שמקובל להעלות את הזרם החשמלי הרבה מעבר למותר לפי "חוק השחיטה ההומאנית" – 50 וולט. בילי קורבט, מפקח מטעם משרד החקלאות במשך שש שנים במשחטת קפלן בפלורידה, סיפר (עמ' 46-7):

"אתה עלול להיות מתוסכל כשאתה מנסה להניע בקר קדימה. [...] לפעמים צריך לדרבן אותם הרבה. אבל חלק מהמובילים אוהבים לשרוף אותם לכל הרוחות. החמישה או שישה שוקרים ליד המעברים להובלה מחוברים ישר לשקעים של 110 וולט. [...] חלק מהמובילים מרביצים לבקר עם השוקרים עד שהם כל-כך משתגעים ומבוהלים שאתה כבר לא יכול לעשות איתם כלום, ממש עד לתיבת ההימום, והם פשוט עומדים שם וצוחקים."

עובדים רבים דיווחו, שנהוג לפגוע עם הזרם החשמלי בכל הנקודות הרגישות בגוף: באף, באוזניים, בעיניים, בפי הטבעת ואפילו בתוך הגרון – כאשר החיה פערה את פיה לצעוק מכאב. שיטות זירוז נוספות הן דקירות סכין ושבירת הזנב. שניים מעובדי מורל באיווה, דיברו על כך באוזני אייזניץ (עמ' 100):

שוקר חשמלי (hotshot) לזירוז חיות במשחטות, וחזירים לכודים במבוך של מעברים במשחטה (למעלה). שתי התמונות מתוך אתרים של חברות המשווקות ציוד למשחטות 

הימום והכרה מלאה

דרישות החוק

"חוק השחיטה ההומאנית" מחייב הימום של יונקים לפני שחיטתם וביתור גופם. ההימום בארצות-הברית אמור להתבצע באמצעות אקדח הימום המוצמד לראש החיה ודופק מסמר לתוך מוחה באמצעות לחץ אוויר (המסמר שב ונכנס לתוך האקדח ונטען לירייה הבאה) או באמצעות הצמדת אלקטרודות לגוף ולראש במשך שלוש שניות עד לגרימת הלם חשמלי. בכל מקרה, אובדן ההכרה אמור להיות מיידי, בניסיון הראשון ולמשך מספר דקות לפחות.

אקדח הימום פניאומטי (טמפל גראנדין)

כמה הימומים נכשלים?

לפי המידע שמסרו עובדי המשחטות לאייזניץ, לחוק אין כל אחיזה במשחטות. חלק מהחיות לא עוברות כל הימום, בחלקן פגעו המכשירים אך לא גרמו לאובדן ההכרה, ואחרות מתעוררות מיד לאחר אובדן הכרה רגעי. הבעיה קיימת בכל התעשייה. בכמה משחטות שבדקה אייניץ באופן מקיף, ניסו העובדים להעריך כמה מהחיות הגיעו לשלבים הבאים בקו ההרג כשהן בהכרה. במשחטת קפלן – אז משחטת הבקר הגדולה בפלורידה – שחטו 50-70 חיות בשעה, ולהערכת אחד העובדים, 70-60 ביום הפגינו סימני הכרה לאחר הימום כושל. במשחטת ג'ון מורל באיווה שחטו 75,000 חזירים בשבוע, ואחד הדוקרים (אדם הנועץ סכין בצוואר החיה כדי לגרום דימום, לאחר ההימום) אמר לאייזניץ שרוב החזירים הגיעו אליו בהכרה מלאה. במשחטת ג'ון מורל בדרום דקוטה שחטו אלפי פרות, חזירים וכבשים ביום. אחד העובדים העריך, ש-25 עד 30 אחוזים מהבקר נתלים ונדקרים בהכרה.

איורים של הימום בקר באקדח פניאומטי ובאקדח מחסניות.
מיקום האקדח באיור אינו מקרי: החיה תאבד הכרה רק אם הפגיעה מדויקת מאוד. (טמפל גראנדין)

חיות בהכרה

אחת התגובות של התעשייה לדיווחים על חיות בהכרה לאחר הימום היא, שמדובר ברפלקס, תגובה עצבית ללא הכרה. אמנם, בעיטות באוויר והתפתלויות עשויות להופיע ללא הכרה, אך קיימים סימנים מובהקים להכרה, והעובדים זיהו בקלות סימנים כאלה בדיווחיהם – שהרי שלומם שלהם תלוי בזיהוי. לדברי באקי ווייט, אחד הדוקרים הוותיקים במשחטת מורל, דרום דקוטה (עמ' 121):

מוסיף רוני ווטסון, מפקח של משרד החקלאות במשחטת קפלן (עמ' 32):

מהירות מופרזת

קצב שחיטת היונקים בארצות-הברית הואץ בשנות השמונים והתשעים. כמה מהעובדים הוותיקים ידעו לספר על כך מניסיונם. האצת קצב השחיטה היא אחד מהגורמים לכישלון ההימום. ביצוע ההימום מחייב דיוק, שאינו אפשרי כשממהרים מדי, ובעיקר כאשר חיות משתוללות בגלל שדרבנו אותן באלימות וצופפו אותן מאוד. לדברי עובדים במשחטת מורל בדרום דקוטה, לאקדח הימום נחוצות 6-4 שניות כדי להיטען מחדש לאחר השימוש, ולכן אין די זמן להמם ביעילות. טומי ולאדק, דוקר שעבד 9 שנים במשחטת מורל, איווה, סיפר (עמ' 67): "בהתחלה כשנכנסתי לעבודה, הייתי בולע ספיד רק כדי לעמוד בקצב של כל החזירים החיים." אחד מוותיקי משחטת מורל באיווה, אד ון וינקל, מתאר את ההאצה בשחיטת חזירים (עמ' 83):

אלברט קבררה, מהמם במשחטת קפלן בפלורידה, מתאר מצב דומה בעגלים (עמ' 43):

הימום חשמלי של חזיר (טמפל גראנדין) 

"איכות הבשר"

המהירות אינה גורם יחיד לכישלון ההימום. סיבה מרכזית לכישלון בהימום חזירים במשחטת מורל באיווה הייתה זרם חשמלי חלש מדי. תחת הלחץ להמם כל ארבע שניות חזיר מבוהל, העובדים הניחו את האלקטרודות ברישול על גב החזירים, וכתוצאה מכך נוצרו דימומים, שניכרו בבשר החזיר המת והורידו את מחירו. ההנהלה סירבה להאט את הקצב, למנוע דרבון או לאמן את העובדים, ופשוט הורידה את עוצמת הזרם. הדימומים פסקו, אולם חזירים רבים לא הוממו כלל או שחזרו מהר להכרה. גם ההימום באקדח שובש משיקולים דומים. באקי ווייט ממשחטת מורל בדרום דקוטה, הסביר שהבקר אינו מהומם היטב כי ההנהלה דורשת שהעובדים ישתמשו באקדח הימום עם מסמר קטן מדי (עמ' 122): "יש לנו ממונה שטוען שהמסמר הגדול הורג את הבקר 'מת מדי' והם לא מדממים כמו שצריך." אייזניץ מסבירה, שיש בתעשייה מיתוס (שהופרך במחקרים) שלפיו אם הלב מפסיק לפעום – לאחר הימום יעיל – נותר בגוף החיה המתה דם רב יותר, ובשר כזה מתקלקל מהר יותר על המדפים. המיתוס מושרש עמוק בתעשייה ולכן נפוצים שיבושים מכוונים במכשירי ההימום. זאת בנוסף לשימוש במכשירים מקולקלים מתוך הזנחה – עוד תופעה נפוצה שדווחה לאייזניץ.

בשביל הכיף

מעבר לסיבות הכלכליות, מסתבר שחלק מהמהממים אינם מבצעים את עבודתם היטב כדי להתבדר – אפילו על חשבון היעילות הכלכלית. לדברי טומי ולאדק, במשחטת מורל באיווה (עמ' 69):

דוני טייס, דוקר מאותה משחטה, מוסיף (עמ' 90):

תמונות נדירות ממשחטה באוסטרליה: חזירים מנסים להימלט מהימום (The Thylazine Foundation Pty Ltd)

כמה יריות?

גם במקרים שבהם מגיעות רוב החיות המומות לשלב הדקירה, ההימום רחוק מלהתבצע בהתאם לדרישות "חוק השחיטה ההומאנית". עובדים רבים במשחטות רבות תיארו בפני אייזניץ מספר גדול של ניסיונות הימום לפני שמצליחים לגרום לחיה אובדן הכרה – אם מצליחים. אין בספר אזכורים להימום לאחר ניסיון בודד. אלברט קבררה ממשחטת קפלן לבקר העריך, שהוא ירה בדרך-כלל 6-5 יריות, והוסיף (עמ' 43-4):

טומי ולאדק, ממשחטת מורל באיווה (עמ' 68):

ולבסוף, מדברי לות'ר ג'ונסון, מפקח במשחטות שונות במערב התיכון (עמ' 200):

למות באמריקה

שחיטה לפי הספר

הרג יונקים גדולים בארצות-הברית אמור להתבצע כך: לאחר ההימום, קושרים את הפר בשרשרת ברגלו ותולים אותו באוויר. אחר-כך דוקרים אותו בגרון, מותירים אותו לדמם למוות במשך מספר דקות ואז פושטים את עורו וקוצצים את רגליו. שחיטת חזירים מתחילה באופן דומה, אלא שלאחר הדימום טובלים את החזיר המת במים בטמפרטורה 60 מעלות צלזיוס, ולאחר מכן מבצעים בגופו חיתוכים נוספים. המדובר אפוא בסדר קבוע. כבר ראינו שההימום נכשל לעתים קרובות, וכך לכאורה נותרות החיות למות מהדימום, בעקבות הדקירה בגרון. אולם במציאות, כל השלבים מתערבבים. רק דבר אחד בטוח: חיה שנכנסה למשחטה – לא תצא משם בחיים.

חיות נאבקות

מדבריהם של עובדי המשחטות, מסתבר שחיות רבות נאבקות על חייהן בכל כוחן. הן בועטות ונושכות – לא רק אלה שלא עברו הימום, אלא גם חיות עם גולגולת מחוררת וגרון מדמם. חלקן מצליחות להשתחרר מהקשירה ברגל ומקירות חסימה – עד שהן מתמוטטות מהפצעים או עד שיורים בהן. לפי טומי ולאדק, דוקר במשחטת מורל, איווה (עמ' 70):

אבל למרות הפציעות והחבלות שסופגים הדוקרים, החזיר תמיד מפסיד.

נתלים חיים

כישלון ההימום משמעו המוני חיות התלויות באוויר ברגל אחת כשהן בהכרה מלאה. עד אחד – מפקח מטקסס – הזכיר שתלייה עלולה להביא לשבירת עצמות. עובדים רבים מזכירים בעיה אחרת: הקושי לקשור חיה נאבקת. לפי ולאדק (עמ' 70-69) סביב המשטח שעליו קושרים חזירים מהוממים במשחטת מורל באיווה יש מתחם ללכידה ולהימום של אלה שהתעוררו וברחו במהלך הקשירה. המקום מותאם לשני חזירים, אך ולאדק ספר שם עד ארבעה-עשר;

בין התלייה למוות עלול לעבור זמן ממושך. אייזניץ קיבלה דיווח על משחטה בקליפורניה, שם נוהגים העובדים להשאיר חזירים תלויים וחיים כשיוצאים להפסקת צהריים בת חצי שעה.

פרות (למעלה) וחזירים במשחטות אמריקאיות, מתוך חקירות סמויות (PETA). הפרות התלויות עדיין חיות, וכך גם החזירים השרועים על הקרקע. 

הרג ללא הימום

החיה התלויה אמורה למות מדימום. אולם, מסביר אד ון ווינקל ממשחטת מורל באיווה (עמ' 84):

לדברי סטיב ג'אנסון, דוקר באותה משחטה (עמ' 79):

ודוני טייס, דוקר נוסף במשחטה זו, סיפר לאייזניץ בפירוט על מה שכינה "הדרך שלי לפרוק תסכול" (עמ' 92-3):

טייס מתאר באריכות כיצד זרה מלח על פצעיו של חזיר, ומפרט על תחביב של עובד אחר – להבריח חזירים לתוך מכל השליקה, שיטבעו שם. וכולם, לד