עורות קדושים

קדוּשה בעירבון מוגבל

בהודו יש יותר בקר מאשר בכל ארץ אחרת בעולם – כמאתיים מיליון. בני-הבקר שם עוברים סבל נורא, לעתים קרובות אף יותר מאשר במדינות המערב. קדושת הפרות בעיני ההינדים מספקת להן הגנה מפוקפקת ביותר. למשל – ברוב המדינות בהודו (הודו היא פדרציה של מדינות בעלות מידה מסוימת של ממשל עצמי) אסור לשחוט פרות. אבל במספר מדינות, ובראשן מערב בנגל (במזרח הודו) וקראלה (בדרום) אין הגבלה כזו. אמנם אסור לשלוח אותן לשחיטה במדינות אלה, אבל הברחת פרות היא מעשה שגרתי והמוני, הן בהסתר והן תמורת שוחד לממונים על הפיקוח. כך פוגעת הקדוּשה בפרות יותר משהיא מסייעת להן: מאחר שהפרות אינן נשחטות בקרבת מקום מכירתן, הן מובלות במסלולי ייסורים על פני מאות קילומטרים. יש לציין, שפרות הן רק חלק מהתמונה; 10.8% מתעשיית העור ההודית, ליתר דיוק. שאר העור נפשט בעיקר מגופם של בופאלו ועזים, וכן כבשים. גורלן של החיות ממינים אלה זכה לתשומת-לב מעטה מאוד בהודו ומחוצה לה.

התלות במטבע זר

עד לקמפיין PETA עברה תעשיית העור ההודית גידול מהיר לייצוא. בשנת 2001 הכניס ייצוא מוצרי העור להודים כמעט שני מיליארד דולר – כמחצית מערך הייצוא של כל המוצרים מהחי, ופי 11 מערך ייצוא הבשר. התלות בייצוא גורמת לכך שהתעשייה כה רגישה לחרם של חברות בחו"ל וללחצי ארגונים זרים. ניסיונות לרפורמה בתעשייה מתוך הודו, החל מ-1998, לא הצליחו. זאת אף על-פי שבהודו יש "חוק מניעת התאכזרות לחיות" מתקדם, באופן יחסי, כבר מ-1960, שתעשיות העור והבשר מפירות בשיטתיות ובאין מפריע. ב-1999 הגיע צוות של PETA להודו, בראשות נשיאת הארגון, אינגריד ניוקרק, תושבת הודו לשעבר. הצוות תיעד את ההובלה והשחיטה של בקר בעשרות אתרים בהודו. לחומר המצולם לא היה ערך רב בפנייה ישירה לרשויות בהודו, אלא הוא נועד לעיני הלקוחות במדינות המערב (באותה עת רכשה גרמניה 19% ממוצרי העור ההודיים, בריטניה – 17% וארצות-הברית – 16%). הסרטים נשלחו לחברות המייצרות בגדים, נעליים ואבזרים מעור, והוקרנו בפני לקוחות מזדמנים. המטרה: ליצור חרם בינלאומי על העור ההודי, עד שהממשלה המרכזית תנקוט צעדים ממשיים לשיפור מצב החיות.

זוועות בדרך

אלה הם מקצת הממצאים שהעלתה חקירת PETA:

• חלק מהבקר נשלח רגלית במסעות האורכים מאות קילומטרים, בחום כבד, ללא מזון ומים. חיות רבות סובלות משחיקה קשה ומדימום בטלפיים. כדי לזרז חיות שמתקשות ללכת, נוהגים המובילים לעקם את זנבן באופן מכאיב ולשבור חוליות בזנב. מנהג אחר הוא מריחת עיני החיות בחומר צורב – פלפל חריף, טבק או מלח.
  
• הבקר מועמס על משאיות בצפיפות כזו, שחיות רבות נרמסות למוות או נחנקות בתא המטען. מקרים נפוצים הם ניגוח הדדי בשל מחסור במקום, עד כדי עקירת עיניים, וסיבוב מכאיב של הצוואר בגלל לחץ. המסעות עלולים לארוך יממות, ללא מזון ומים וכמעט ללא מנוחה.
  
• בהורדה מהמשאיות, במקרים רבים מכריחים את החיות לקפוץ מהמשאית ללא שימוש בשיפוע, ונפוצים מקרים של רגליים שבורות ואגן שבור. את החיות שקרסו, מנסים לזרז בכל שיטה אלימה או שגוררים אותן בכוח.
  
• השחיטה מתבצעת לעיני החיות שממתינות לתורן. נפוץ השימוש בלהב קצר מאוד וכן בלהב קהה, ולכן חיות רבות אינן מתות מהשחיטה ואינן מאבדות הכרה. פועלי המשחטה כורתים את רגליהן ופושטים את עורן כשהן עדיין בהכרה.
  
• יש לציין, שכל השיטות הללו אינן חוקיות בהודו, ושהן מתבצעות בעיקר באתרים לא חוקיים: בתחילת הקמפיין דווח על 3,600 משחטות חוקיות בהודו, לעומת 32,000 הפועלות ללא רשיון.
  

היבואנים מחרימים

סרטון וידיאו (12:42 דקות) המתעד את זוועות תעשיית העור ההודית על רקע קריינות מפי פאמלה אנדרסון, פורסם בראשית שנת 2000 בנוסף להפגנות מול שגרירויות הודו וחנויות המוכרות מוצרי עור, משלוח מכתבים לחברות המייבאות עור מהודו ותמיכה ציבורית ממפורסמים וביניהם פול מקרטני, כריסי היינד, סטיבן סיגל, ג'קי צ'אן, בריז'יט בארדו, הדלאי למה ושורה של מפורסמים הודיים. יבואני העור החלו להצהיר שיחרימו מוצרי עור מהודו (וחלקם גם מסין) עד שיווכחו ברפורמה בתעשייה שם. עד שנת 2002 הצטרפו לחרם כארבעים חברות, וביניהן ענקים כגון גאפ (וחברות-הבת שלה), נייקי, ריבוק, גוצ'י, נקסט, אדידס ומרקס אנד ספנסר. התעשייה ההודית החלה לדווח על ירידה במכירות בהשוואה למכירות אשתקד – ירידה של 6.8% לפי דיווח אחד והפסד של 68 מיליון דולר לפי דיווח אחר (לשנת 2000). בעיתונות ההודית החלו לכתוב על סכנת התמוטטות של תעשיית העור כולה בגלל פעילות "הארגון הלא-ממשלתי החזק שבסיסו בארה"ב והמסוגל לחסום ייצוא".

בין התעשייה לממשלה

באביב 2000, בעקבות החרם המתרחב, החלו נציגי התעשייה, ובראשם מוחמד האשם, יו"ר המועצה ההודית לייצוא עור (CLE) להציג בפני העיתונות סטטיסטיקה שונה מזו שהציגה PETA על סמך מקורות הודיים, למשל: שהרווח היחסי מעורות קטן, ושאחוז ניכר מכלל העורות מקורו בפרות שמתו מוות טבעי. אולם איש לא הכחיש את העובדות הבסיסיות שאספו חוקרי PETA לגבי ההתאכזרות לחיות. האשם הרבה להצטדק בטענה, שתעשיית העור אינה אחראית למסחר בחיות:



נציגי התעשייה פנו לממשלה בבקשה לפעול לאכיפת החוק למניעת התאכזרות לחיות. ראש הממשלה, אטאל ביהרי וג'אפיי, שלח הוראה מתוקשרת לראשי כל המדינות בהודו לאכוף את חוקי רווחת בעלי-החיים. ב-11.5.2000 נפגשו לראשונה נציגי PETA ונציגי התעשייה. האשם מסר לעיתונות בעקבות הפגישה, שהתעשייה יזמה צעדים רבים, "שלפיהם כל תמיכה ישירה או עקיפה בהובלה חשאית כזו של בקר, ובמיוחד פרות, שעשויה לנבוע מהתעשייה, תימחה לחלוטין." האשם הבטיח ללחוץ על הממשלות המקומיות לבצע את עבודתן, ללחוץ על יצרני מוצרי העור שלא לקנות עור ממשחטות הפועלות באופן לא חוקי ולהכין תוכנית פעולה מפורטת. ב-PETA התרשמו והפסיקו את הקמפיין לשנת ניסיון.

סחבת

התנופה של אביב 2000 לא הניבה את התוצאות המקוות. בתקופה זו ציין העיתון Time Asia, שהקנס על הפרת החוק למניעת התאכזרות לחיות הוא דולר אחד בלבד, והחוק ממילא אינו נאכף משום שפקידי הממשל מקבלים שוחד כדי להעלים עין מהמסחר ומהשחיטה הבלתי חוקיים. כבר בספטמבר 2000 אומצה תוכנית שיפורים של CLE על-ידי עשר ממשלות מקומיות, אך הממשלה הכללית מיאנה להתערב. גם החרם הישיר על תעשיית העור ההודית התרחב מעט בינתיים, אך מצבן של רוב הפרות בהודו לא השתפר כמצופה. באפריל 2004, בתמיכתו הפומבית של נגן הסיטאר המהולל, ראווי שנקר, הגיש ארגון PETA תביעה נגד הממשלה, בבית-המשפט העליון של הודו, בעקבות אוזלת-ידה של הממשלה במניעת סבלן של חיות בתעשיית העור והבשר. עד להכרעה, המאמץ ההסברתי בהודו ומחוצה לה מתמקד, ובצדק, בשכנוע בצרכנים להחרים מוצרי עור בכלל, יהא מקורם אשר יהא.