עורות קדושים
מאבק PETA בתעשיית העור ההודית
ארגון זכויות בעלי-החיים הגדול בעולם, People for the Ethical Treatment of Animals (בקיצור: PETA) רשם הצלחות רבות במולדתו, ארצות-הברית, ובהדרגה הוא הופך לכוח בינלאומי. לאחר הקמת סניף בהודו, הצליח הארגון להשפיע על תעשיית העור ההודית הענקית. על כך בכתבה זו.
קדוּשה בעירבון מוגבל


התלות במטבע זר
עד לקמפיין PETA עברה תעשיית העור ההודית גידול מהיר לייצוא. בשנת 2001 הכניס ייצוא מוצרי העור להודים כמעט שני מיליארד דולר – כמחצית מערך הייצוא של כל המוצרים מהחי, ופי 11 מערך ייצוא הבשר. התלות בייצוא גורמת לכך שהתעשייה כה רגישה לחרם של חברות בחו"ל וללחצי ארגונים זרים. ניסיונות לרפורמה בתעשייה מתוך הודו, החל מ-1998, לא הצליחו. זאת אף על-פי שבהודו יש "חוק מניעת התאכזרות לחיות" מתקדם, באופן יחסי, כבר מ-1960, שתעשיות העור והבשר מפירות בשיטתיות ובאין מפריע. ב-1999 הגיע צוות של PETA להודו, בראשות נשיאת הארגון, אינגריד ניוקרק, תושבת הודו לשעבר. הצוות תיעד את ההובלה והשחיטה של בקר בעשרות אתרים בהודו. לחומר המצולם לא היה ערך רב בפנייה ישירה לרשויות בהודו, אלא הוא נועד לעיני הלקוחות במדינות המערב (באותה עת רכשה גרמניה 19% ממוצרי העור ההודיים, בריטניה – 17% וארצות-הברית – 16%). הסרטים נשלחו לחברות המייצרות בגדים, נעליים ואבזרים מעור, והוקרנו בפני לקוחות מזדמנים. המטרה: ליצור חרם בינלאומי על העור ההודי, עד שהממשלה המרכזית תנקוט צעדים ממשיים לשיפור מצב החיות.זוועות בדרך
אלה הם מקצת הממצאים שהעלתה חקירת PETA:- חלק מהבקר נשלח רגלית במסעות האורכים מאות קילומטרים, בחום כבד, ללא מזון ומים. חיות רבות סובלות משחיקה קשה ומדימום בטלפיים. כדי לזרז חיות שמתקשות ללכת, נוהגים המובילים לעקם את זנבן באופן מכאיב ולשבור חוליות בזנב. מנהג אחר הוא מריחת עיני החיות בחומר צורב – פלפל חריף, טבק או מלח.
- הבקר מועמס על משאיות בצפיפות כזו, שחיות רבות נרמסות למוות או נחנקות בתא המטען. מקרים נפוצים הם ניגוח הדדי בשל מחסור במקום, עד כדי עקירת עיניים, וסיבוב מכאיב של הצוואר בגלל לחץ. המסעות עלולים לארוך יממות, ללא מזון ומים וכמעט ללא מנוחה.
- בהורדה מהמשאיות, במקרים רבים מכריחים את החיות לקפוץ מהמשאית ללא שימוש בשיפוע, ונפוצים מקרים של רגליים שבורות ואגן שבור. את החיות שקרסו, מנסים לזרז בכל שיטה אלימה או שגוררים אותן בכוח.
- השחיטה מתבצעת לעיני החיות שממתינות לתורן. נפוץ השימוש בלהב קצר מאוד וכן בלהב קהה, ולכן חיות רבות אינן מתות מהשחיטה ואינן מאבדות הכרה. פועלי המשחטה כורתים את רגליהן ופושטים את עורן כשהן עדיין בהכרה.
- יש לציין, שכל השיטות הללו אינן חוקיות בהודו, ושהן מתבצעות בעיקר באתרים לא חוקיים: בתחילת הקמפיין דווח על 3,600 משחטות חוקיות בהודו, לעומת 32,000 הפועלות ללא רשיון.
היבואנים מחרימים


בין התעשייה לממשלה
באביב 2000, בעקבות החרם המתרחב, החלו נציגי התעשייה, ובראשם מוחמד האשם, יו"ר המועצה ההודית לייצוא עור (CLE) להציג בפני העיתונות סטטיסטיקה שונה מזו שהציגה PETA על סמך מקורות הודיים, למשל: שהרווח היחסי מעורות קטן, ושאחוז ניכר מכלל העורות מקורו בפרות שמתו מוות טבעי. אולם איש לא הכחיש את העובדות הבסיסיות שאספו חוקרי PETA לגבי ההתאכזרות לחיות. האשם הרבה להצטדק בטענה, שתעשיית העור אינה אחראית למסחר בחיות:"הבקר מנוצל באופן אכזרי ראשית כל על-ידי האיכר שמוכר אותם לסינדיקט חסר מצפון של מפעילי הובלה וקצבים, ברגע שהפרה אינה משמשת אותו יותר. "אנו לא מנהלים את המשחטות האלה. אנחנו רק קונים עור מהשוק הפתוח. זו אחריות הממשלה להבטיח שהחיות האלה לא יומתו באופן אכזרי."
נציגי התעשייה פנו לממשלה בבקשה לפעול לאכיפת החוק למניעת התאכזרות לחיות. ראש הממשלה, אטאל ביהרי וג'אפיי, שלח הוראה מתוקשרת לראשי כל המדינות בהודו לאכוף את חוקי רווחת בעלי-החיים. ב-11.5.2000 נפגשו לראשונה נציגי PETA ונציגי התעשייה. האשם מסר לעיתונות בעקבות הפגישה, שהתעשייה יזמה צעדים רבים, "שלפיהם כל תמיכה ישירה או עקיפה בהובלה חשאית כזו של בקר, ובמיוחד פרות, שעשויה לנבוע מהתעשייה, תימחה לחלוטין." האשם הבטיח ללחוץ על הממשלות המקומיות לבצע את עבודתן, ללחוץ על יצרני מוצרי העור שלא לקנות עור ממשחטות הפועלות באופן לא חוקי ולהכין תוכנית פעולה מפורטת. ב-PETA התרשמו והפסיקו את הקמפיין לשנת ניסיון.
סחבת
התנופה של אביב 2000 לא הניבה את התוצאות המקוות. בתקופה זו ציין העיתון Time Asia, שהקנס על הפרת החוק למניעת התאכזרות לחיות הוא דולר אחד בלבד, והחוק ממילא אינו נאכף משום שפקידי הממשל מקבלים שוחד כדי להעלים עין מהמסחר ומהשחיטה הבלתי חוקיים. כבר בספטמבר 2000 אומצה תוכנית שיפורים של CLE על-ידי עשר ממשלות מקומיות, אך הממשלה הכללית מיאנה להתערב. גם החרם הישיר על תעשיית העור ההודית התרחב מעט בינתיים, אך מצבן של רוב הפרות בהודו לא השתפר כמצופה. באפריל 2004, בתמיכתו הפומבית של נגן הסיטאר המהולל, ראווי שנקר, הגיש ארגון PETA תביעה נגד הממשלה, בבית-המשפט העליון של הודו, בעקבות אוזלת-ידה של הממשלה במניעת סבלן של חיות בתעשיית העור והבשר. עד להכרעה, המאמץ ההסברתי בהודו ומחוצה לה מתמקד, ובצדק, בשכנוע בצרכנים להחרים מוצרי עור בכלל, יהא מקורם אשר יהא.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art335.html
מקורות
.Update: India's Animals Abused for Leather" ,PETA India, accessed 3.12.2004"
PETA Takes Indian Government To Supreme Court, India Times, 1.4.2004.
Manik Mehta, "TV Channels Highlight Anti-Indian Leather Protests”, News India, 15.2.2002.
Nike, "Reebok Decide to Shun Nation’s Leather”, News India, 2.11.2001.
Asha Krishnakumar, “A Campaign to Protect Animals”, Frontline Vol. 18, No. 18, 1.9.2001.
"Peta Film On Cattle Torment Invites Indian Beef Ban”, The Asian Age, 27.8.2001
Shishir Joshi, “Retailers Boycott Indian Leather Goods”, CNN, 25.8.2001.
Sanjeev Srivastava, “Peta 'Skins' India's Leather Workers”, BBC News, 23.8.2001.
"Holy Cows in the Global Marketplace”, India Together, July 2000.
Maseeh Rahman, “Is Nothing Sacred?“, Time Asia, 29.5.2000.
Paran Balakrishnan, “Another Win for PETA: British Shoe Firm Clark's May Stop Buying Indian Leather”, Rediff, 16.5.2000.
"The Rediff Business Special/Neena Haridas”, Rediff, 16.5.2000.
Paran Balakrishnan, “Leather Sector Plans to Halt Cruelty to Assuage PETA”, Indian Express Newspaper, 13.5.2000.
Vivian Fernandes, “Cruelty to Animals Forces U.S. Retailer to Boycott India Leather; Industry Dismayed", Indian Markets, 28.4.2000.
"Paul McCartney Appeals to Prime Minister over India’s Black-Market Leather Trade", PETA News Release, 30.3.2000.
U.S. Clothing Giant Caught in International Leather Trade Expose; Rocker Chrissie Hynde Interrupts U.S. Tour to Campaign for Abused Cows, PETA News Release, 14.2.2000.