בשר חזיר: חזירים וחזירות

חזירים הם יצורים חברתיים סקרנים ופעלתנים, הנחשבים כאינטליגנטיים במיוחד. כשהם חופשיים, הם אוכלי כל סתגלתנים, המבלים 6-8 שעות ביממה בחיפוש מזון, נבירה ומרעה – גם כאשר המזון מצוי בשפע. הנקבות מקיימות מבנה חברתי יציב, על בסיס של קשרים משפחתיים. הקבוצות קטנות ואליהן מצטרפים הגורים. בזמן ההריון מראה החזירה ההרה בהדרגה סימני התבודדות, ולקראת הלידה היא עשויה ללכת למרחקים גדולים כדי למצוא אתר קינון מוגן, שם היא בונה קן מעשב ומחומרים רכים אחרים.

מדי שנה נולדים בישראל כ-200 אלף חזירים במשקים תעשייתיים (רובם בגליל). החזירים גדלים בצפיפות קיצונית במכלאות שבהם מצופפים עשרות חזירים, או בתאי ריסון אינדיבידואליים. בכל השיטות הכוונה היא למנוע מהחזירים תזוזה שתבזבז מזון ו"תקשה את הבשר". במתקני הכליאה השונים הופכים החזירים לתוקפניים ולאלימים ביותר עקב הצפיפות והמחסור בגירויים. הפתרון הנהוג במרבית החזיריות הוא חיתוך השיניים (האבר התוקף) והזנבות (האבר המועד לתקיפה) ללא משככי כאבים. הסירוס אף הוא נועד להפחית מחיוניותו של החזיר ולגרום לו להוסיף שומן במהירות, וגם הוא מתבצע ללא הרדמה או אלחוש.

שיא של אכזריות מהווים תאי ההריון וההנקה, נגדם מתנהל מאבק נרחב בעולם (שזכה להצלחות משמעותיות באיחוד האירופי ובארה"ב). מגדלי החזירים חוששים שבשל הצפיפות הגדולה תמעך האם את החזירונים בעת ההנקה. אך במקום לתת להן יותר מקום, התעשייה בוחרת בפתרון אחר: לא לתת להן מקום כלל. משך כל ארבעת חודשי ההיריון נכלאת החזירה בתא ריסון שבו אין היא יכולה לנוע, להסתובב ולעתים אף לקום על רגליה.

משרד החקלאות התחמק במשך 20 שנים מהתקנת תקנות לביצוע חוק צער בעלי-חיים במשקים, כפי שנדרש לפי חוק צער בעלי-חיים (התשנ"ד-1994). לחצים על המשרד הביאו למינוי ועדה לנושא תנאי החזקה של חזירים, שמונתה ב-2002. המלצות הוועדה הוגשו למשרד החקלאות ביולי 2003, אך מאז הן הוקפאו בלחץ מגדלי החזירים - בניגוד לחוק ולהתחייבות משרד החקלאות לבג"ץ. רק עתירה לבג"ץ הצליחה להביא להגשת התקנות לכנסת ואישורן (ביולי 2014) - אך בגרסה מרוככת וחסרת שיניים, שצפויה להקל רק במעט את סבל החזירים - ולהותיר את רוב ההתעללות על כנה.