תעשיית החזירים

תוכן התחקיר: הריון בתא  ינקות מבעד לסורגים  פיטום על בטון  שחיטת בעלי לב חלש  בין המרעה למשחטה 

הריון בתא

חזירות בטבע

חזירים הם יצורים חברתיים סקרנים ופעלתנים, הנחשבים לאינטליגנטיים במיוחד. הם גם בין המינים שסובלים מתנאי התיעוש האגרסיביים ביותר בחקלאות. בטבעם ובצורכיהם, החזירים המבויתים אינם נבדלים במידה ניכרת מחזירי הבר שמהם בויתו, לפני 5,000 עד 10,000 שנה. כשהם חופשיים, החזירים הם אוכלי כול סתגלתנים המבלים 8-6 שעות ביממה בחיפוש מזון, בנבירה ובמרעה – גם כאשר המזון מצוי בשפע. הנקבות מקיימות מבנה חברתי היררכי ויציב, על בסיס קשרים משפחתיים. הקבוצות קטנות, והגורים מצטרפים אליהן. ההריון נמשך כ-115 ימים, ובזמן זה נוטה החזירה ההרה להתבודד בהדרגה. לקראת הלידה היא עשויה ללכת מרחקים גדולים כדי למצוא אתר קינון מוגן, שם היא בונה קן מעשב ומחומרים רכים אחרים.

חיי תעשייה

בתעשיית החזירים מוחזקות הגורות בקבוצות, והן מתבגרות במהירות. במחזור הביוץ השני או השלישי שלהן, בגיל 8-6 חודשים, מפרים אותן. השימוש בהזרעה מלאכותית נפוץ, אם כי במשקים רבים עדיין מתירים לזכרים לבצע את המלאכה. באירופה עוברת כל חזירה 2.2 הריונות בממוצע בשנה וממליטה במהלך חייה כעשרים גורים. הגורים נלקחים ממנה לפיטום ולשחיטה כשהם בני 4-3 שבועות. חזירה ממוצעת עוברת 6-4 המלטות בחייה, עד ששולחים אותה לשחיטה בגיל שנתיים וחצי עד שלוש שנים, אז מתחילות להופיע בעיות בפוריות או בעיות בריאות אחרות ההופכות את החזקת החזירות לבלתי משתלמת מבחינה כלכלית.

אנטומיה של כלוב

השלב הבא בחייהן של רוב החזירות בעולם המערבי הוא חיים משמימים וכואבים בתאי הריון (sow stalls). תאים אלה הם כלובים העשויים מוטות ברזל עבים. רוחבם הטיפוסי הוא 70-60 סנטימטרים ואורכם 2.1-2 מטרים, כלומר הכלוב גדול רק במעט מהחזירה. יש חקלאים המשתמשים בתאים קצרים עוד יותר – קצרים אף מגופן של חזירות גדולות. ליד ראשן של החזירות נמצא אבוס מזון, וברוב התאים חלקה הקדמי של הרצפה הוא בטון חלק, ואילו החלק האחורי עשוי פסים (טפחות) שההפרשות אמורות ליפול ביניהם. זהו כל עולמן של החזירות במשך 16.5 שבועות ההריון, ושם עוברים עליהן כשלושה רבעים מחייהן.

תאי ההריון הוכנסו לשימוש כ"פתרון" להחזקת חזירות בתנאי צפיפות קשים – שכתוצאה מהם סובלות חלקן מהתקפות קשות של שכנותיהן ואינן מצליחות להגיע למזון. אולם תאי ההריון גרמו הרבה יותר בעיות מפתרונות. לכן השימוש בהם נאסר (אם כי האיסור מכיל פרצות) בשבדיה (1988) בבריטניה (1999) וכן בפינלנד (2006) בהולנד (2008) ובפלורידה (2009). קיימת שיטת כליאה נוספת לחזירות – החזקתו בתא דומה שחלקו האחורי פתוח וקשירת גופן או צווארן בשרשרת לחלק הקדמי של התא. הקשירה נאסרה בהדרגה באיחוד האירופי מאז 1996, ובשנת 2006 נהפכה לבלתי חוקית. אולם מכיוון שהשימוש בתאי הריון נאסר רק משנת 2013, היו חקלאים שהעבירו את החזירות מקשירה לתאי הריון – ולא לתנאי כליאה פחות קשים. בארצות-הברית (מלבד פלורידה) תאי ההריון מתפשטים ללא הגבלה.

תאי רעב

לשימוש בתאי הריון יש השלכות נוראות בולטות על רווחת החזירות. עם זאת, השלכות קשות מסוימות אינן בולטות לעין, למשל רעם המוני החזירות הנחבטות בסורגי המתכת ורעש צווחותיהן גורמים מצוקה. בעיה אחרת שאינה ניכרת בקלות לעין אדם נובעת מכך שהחזירות אינן זזות, והמזון שניתן להן מרוכז. כדי למנוע השמנת יתר ניתן להן מזון בכמויות מוגבלות מאוד, והן נותרות רעבות במשך רוב חייהן. מכך נובעות גם בעיות עיכול קשות, שהפכו לגורם מוות שכיח, בעיקר כתוצאה מהתנפחות הקיבה. הדבר קורה, בין השאר, כאשר כתוצאה מתקלה מקבלת חזירה גישה למזון רב – ומחסלת את כולו בבהילות.

תאי ניוון

בהיעדר אפשרות להתנועע, החזירות מנוונות. הכושר הגופני הנמוך שלהן בא לידי ביטוי בהובלה למשחטה, אז מתות רבות כתוצאה מהתקף לב. מעבר לכך, שריריהן קטנים יותר משרירי חזירות החופשיות לנוע, ועצמותיהן חלשות יותר. קשה להן לבצע אפילו פעולות בסיסיות כמו רביצה ועמידה. בהשוואה לחזירות שאינן מוחזקות בכלובים, הן נזקקות לפרק זמן כפול כדי לרבוץ, והן נוטות להיעזר לשם כך בהישענות על הקיר.

גם גודלם הזעיר של התאים אינו מאפשר רביצה נוחה. חזירות גדולות נאלצות להניח את ראשן מחוץ לכלוב, באבוס, והתאים צרים מכדי שיוכלו לשכב על צדן ברגליים פרושות. הן גם אינן יכולות להסתובב. החזירות בתאים אלה סובלות שפשפות, דלקות, נפיחויות, כאבים כרוניים במפרקים ועיוותים במבנה הגוף. לפי מחקר שנערך בדנמרק, כשילת רגליים (אובדן היכולת לעמוד) היא הסיבה הנפוצה ביותר למוות של חזירות בדיר או לשליחתן לשחיטה לפני המועד המתוכנן. לחזירות הכלואות בתאים יש סיכוי גבוה פי 5 להישלח לשחיטה בגלל צליעה, בהשוואה לחזירות שאינן כלואות.

רצפת בטון

החזירות סולדות מהמגע עם הבטון, בעיקר כשהוא רטוב, עד כדי כך שהן מנסות לישון בעמידה כדי להימנע מרביצה. אולם רצפת הטפחות גרועה עוד יותר: רגליהן מחליקות בין פסי הבטון ועלולות להישבר. תחליף מזערי לרצפת הבטון החלקה הוא מצע קש. חזירות שניתן להן קש מתעסקות בו במשך חלק ניכר מזמנן – מחזיקות, נוברות, לועסות, אוכלות – או נשכבות עליו, ונראה שהן סובלות פחות ותוקפניות פחות. אולם אספקת קש או מצע דומה היא היוצא מן הכלל. יתר על כן, טפחות הבטון לא תומכות היטב בגוף, והחזירות מנסות להימנע מרביצה עליהן, ועצם הקירבה להפרשות מעיקה עליהן עד כדי כך שהן מנסות להתאפק, תופעה המוכרת כ"עצירות".

התנהגות סטריאוטיפית

התנהגות סטריאוטיפית היא חזרה ממושכת על פעולה שאין לה מטרה מעשית, והיא אחד הסימנים הבולטים והישירים למצוקה. רובן הגדול של החזירות מקיימות פעולות סטריאוטיפיות, וביניהן נשיכת הסורגים, נשיכת השרשרת, לעיסת אוויר, לחיצה על מתקן המים, לחיצת האף באבוס, גלגול לשון, טלטול הראש וניסיונות לנבור ברצפת הבטון. התנהגויות כאלה נדירות ביותר בסביבה מורכבת, ולפי מחקר אחד הן תופסות ככל הנראה מחצית מזמנן של החזירות בתאי ההריון.

החזירות אינן מסתגלות לכלא. אדרבה, בתחילת חייהן בתא הן מנסות לברוח, ורק לאחר כמה שבועות מופיעה ההתנהגות הסטריאוטיפית, שנהפכת לנפוצה יותר ויותר; מחקר אחד מצא, ששכיחות הפעולות הסטריאוטיפיות גדלה פי 12 בין תקופת ההריון הראשון להריון הרביעי. מעבר לפעולות חוזרות אלה, החזירות נראות אדישות. פעילותן עומדת על רבע בלבד מפעילות של חזירות של אינן כלואות, והן אינן מגיבות כמעט לגירויים מלבד מזון. להערכת הוועדה הווטרינרית המדעית של האיחוד האירופי, הן מראות סימנים של דיכאון קליני.

חלופות

תאי ההריון עדיין מתפשטים בתעשיית החזירים במדינות רבות, ואילו במדינות אחרות הם נמצאים בנסיגה לטובת כליאת החזירות בקבוצות, על מצע קש ולעיתים מרעה חופשי. מחקרים באירופה הראו שלמעשה אפשר להרוויח מהחזירות ה"חופשיות" (באופן יחסי) לא פחות מאשר מחזירות בתאי הריון. אולם התמריץ להוצאת החזירות מכלובים זעירים אלה מגיע, ביסודו של דבר, מלחץ הצרכנים.

משק פתוח ליד נוטינגהאם, אנגליה 

ינקות מבעד לסורגים

הדחף לקנן

לקראת סיום ההריון מחפשות החזירות מקום מוסתר לבנות בו קן מחומרים רכים, שם יעברו עליהן השבועות הראשונים לחיי הגורים. הדחף לקנן עז וספונטני: קרוב ליממה לפני הלידה מבצעות החזירות פעולות טיפוסיות של נבירה, סידור וטיפול בחומרי הקינון, גם כאשר מספקים להן קן מושלם מן המוכן.

גישה לחומר קינון, כגון קש, ניתנת רק למיעוטן של החזירות בתעשיית הבשר. 7-3 ימים לפני מועד הלידה המשוער מוכנסות רובן לתא מלאכותי, שם מצפה להן קרקע מחורצת או מחוררת, חשופה לחלוטין, העשויה ממתכת או מפלסטיק. החזירות מבצעות את תנועות הקינון האופייניות בסביבה חשופה זו וסובלות מתסכול. למצוקה זו יש ביטוי פיסיולוגי (רמות גבוהות של ההורמון קורטיזול בדם) העלולה להפריע לתהליך הלידה. המצוקה מגבירה את שכיחות תמותת הגורים בלידה. חוסר האפשרות לקנן פוגע בתכונות האימהיות של החזירה: חזירות שלא זכו לבנות קן מפתחות קשר חלש עם הגורים – בהשוואה לחזירות שבנו קן. הן נענות פחות לקריאות המצוקה שלהם, מאפשרות הנקות קצרות יותר ונוטות יותר למעוך את הגורים.

תא ההנקה

תאי הנקה (או "תאי המלטה" – farrowing crates) הוכנסו לשימוש בשנות השבעים, בניסיון למנוע מהאימהות למחוץ גורים למוות – בעיה שתפוצתה גוברת עם העלייה במספר הגורים לשגר (תוצאה של ברירה מלאכותית) ולידת גורים קטנים. התא הוא מכלאה זעירה ששטחה בטיפוסי הוא 2.2X2.8 מטרים. בתוך המכלאה יש מרחב תנועה קטן לגורים, מתקן חימום וסורגים הסוגרים על גוף האם ומונעים ממנה תנועה, מלבד מעבר בין עמידה לשכיבה. יש הקושרים את האם במקום לכלוא אותה בכלוב (פרקטיקה זו אסורה באיחוד האירופי) ואילו הפיתוחים ה"מתקדמים" מאפשרים לאם להסתובב.

הלידה עצמה עלולה להיות קשה. עיכוב בלידת גור אחד עלול להרוג אותו ואת הבאים אחריו, ותשישות האם עלולה להוביל לבעיות בהפקת החלב.

מוות במעיכה

הגבלת התנועה של האם אמורה להפחית את שכיחות המקרים שגור נלכד בהם תחת גוף האם כשהיא רובצת או מתגלגלת. ככל הנראה, רוב המתקנים הללו מצליחים לצמצם במקצת את תמותת הגורים ממעיכה.

אולם מסתבר שרק 50-20 אחוזים מכלל הגורים מתים בתאונות כאלה; האחרים מתים כתוצאה מסיבות אחרות הקשורות בתנאים הקשים בתא ההנקה. כרבע מכלל הגורים מתים ממחלות, וביניהן בולטות הצטננות ודלקת המעיים. בארצות-הברית מתייחסים יותר ויותר לאם כאל הגורם להעברת מחלות, וגישה זו תורמת להפרדה מוקדמת בינה לבין הגורים ולכליאתם בכלובים סטריליים, באופן יחסי. גורם תמותה מרכזי אחר הוא תת-תזונה. לכ-10% מכלל החזירות יש הפרעות בהפרשת החלב. הפרעות אלה מכפילות את שיעור תמותת הגורים. מצוקה היא גורם חשוב בהתפתחות הפרעות אלה; לחזירות החיות במרעה חופשי אין כמעט קשיים בהפרשת החלב. גם החזירות הכלואות עצמן סובלות לעיתים מתת-תזונה, לאחר שהן מסרבות לקום, לאכול ולשתות. במקרים אלה תלויה הישרדותם של הגורים בהזנה מלאכותית מהירה.

גורים וחיתוכים

משקלה של האם ושיניהם החדות של האחים והאחיות במאבק על הגישה לעטין הם סכנות מוכרות לגורים בתקופת ההנקה. אך סכנות גדולות לא פחות נשקפות מידי החקלאים המבצעים בגורים סדרת פעולות כירורגיות ללא הרדמה (שיטות להפחית מן הכאב של פעולות אלה אינן מצויות בשימוש המוני):

• סירוס: הפעולה כוללת חיתוך וקריעה של רקמות. הגורים זועקים בקולות מצוקה קשים, ויומיים-שלושה לאחר הניתוח הם ממעטים בפעילות, גופם רועד, רגליהם רועדות, חלקם מקיאים וכולם נמנעים בתחילה משכיבה ואחר-כך מנסים לשכב תוך הימנעות מהישענות על החלק האחורי של גופם.
• חיתוך הזנב: החיתוך נועד למזער התקפות חזירים כלואים ומשועממים על הזנב. החיתוך פוגם בתפקודו של הזנב כאיבר המשמש לתקשורת. קצות העצבים שנחתכו נצברים לעיתים לגושים (נוירומות) העלולות לגרום כאב כרוני עז, אף ללא גירוי חיצוני.
• קיצוץ השיניים: בקן חופשי הגורים יכולים לברוח זה מזה, אך בתא ההנקה עלולות פגיעותיהם ההדדיות להיות חמורות. החקלאים קוצצים את השיניים תוך חשיפת הדנטין – פעולה הגורמת כאב למשך שעות או ימים.
• חיתוך באוזניים: יש חקלאים המנקבים את אוזני הגורים להחדרת תוויות, ויש המבצעים בהן חתכים גדולים יותר שצורתם משמשת לזיהוי. הכאב תלוי בגודל החתך ובמיקומו. החתכים עלולים שלא להחלים היטב ולגרום נזק נוסף.

גמילה מוקדמת

במשפחות של חזירים פראליים (חזירים מבויתים שחיים חיי חופש מלאים) גמילת הגורים מחלב האם היא תהליך הדרגתי מאוד, המסתיים בגיל שלושה-ארבעה חודשים. החקלאים מצאו שאם גומלים את הגורים בגיל מוקדם יותר, עד מהרה אפשר להפרות את האם מחדש – וכך להבטיח "ייצור" גורים רבים יותר לשחיטה. כיום, גיל הגמילה הממוצע בצפון ובמערב אירופה הוא 5-3 שבועות, ובצפון אמריקה – שבועיים-שלושה; בחסות אנטיביוטיקה וחיסונים, יש הגומלים את הגורים בגיל שבוע בלבד.

בתאי הנקה הגמילה הממושכת פוגעת באם, למרות יתרונה היחסי של הגמילה לגורים: באופן טבעי, האם מבקשת לשהות בנפרד מהגורים פרקי זמן הולכים ומתמשכים החל בגיל שלושה שבועות ואף קודם לכן; כשהדבר נמנע ממנה, ניכרים בה סימני מצוקה.

כצפוי, הגמילה היא תהליך טראומטי ואף מסוכן לגורים. המעבר מחלב אם למזון יבש כרוך בירידה זמנית בכושר הספיגה של המעיים ובכושר החיסוני שלהם. התוצאות הן שלשול, עיכוב בהתפתחות ולעיתים מוות, בעיקר בגורים הצעירים יותר. החוקרים החקלאיים נאבקים בפגעים אלה על-ידי פיתוח מזונות מתאימים. לגמילה הפתאומית והמוקדמת יש השלכות נפשיות קשות על הגורים, אך החוקרים כמעט שלא התעניינו בכך ולכן אין מידע רב בנושא זה. תופעה הרסנית נוספת של הגמילה המוקדמת באה לידי ביטוי חודשים רבים מאוחר יותר: בלידה הבאה של האם גוברים הסיכויים ללדת גורים מתים.

בלות מוקדמת

תקופת הלידה וההנקה היא המסוכנת ביותר בחיי החזירות. הן מתות מאי-ספיקת לב, מהלם, ממכת חום, מהרעלת דם ומכיבים. גם כאשר החזירות רק חולות, מותן נגזר. למשל, בצפון אמריקה מקובל שחזירות המסרבות לאכול יישלחו לשחיטה מייד לאחר גמילת הגורים. רוב החקלאים מסרבים לטפל בהן כי חזירות אלה איבדו את ערכן הכספי, ושאריות התרופות בגופן אף יפחיתו את ערך בשרן.

בעיה נפוצה בעקבות השהייה ללא תזוזה על קרקע מלאכותית היא צליעה – אך הטיפול אינו יעיל בתנאי כליאה צפופים אלא דורש מקום נוח ונרחב, וייתכן שגם טיפול וטרינרי, שהחקלאי אינו יכול לבצע בעצמו. התמריץ הכלכלי הוא אפוא להחזיק את החזירה כשרגליה נפוחות ודלוקות ללא טיפול – עד לגמילת הגורים ושליחתה למשחטה. החזירות הפגועות יצטרפו לאותן אימהות שלא ילדו די גורים חיים כדי שהחזקתן בחיים תמשיך להיות משתלמת מבחינה כלכלית.

פיטום על בטון

חיים לפי משקל

גורי חזירים בטבע נכנסים לעדר בגיל שבועיים ואף לפני כן, ובמלאת להם חודשיים הם כבר מעורים היטב בעדר. גם לאחר מכן הם נותרים קרובים יותר לאחיותיהם ולאחיהם מאותה לידה.

במשקים תעשייתיים מפרידים את הגורים מאימם בהיותם בני שבועות אחדים ומעבירים אותם מתא ההנקה למכלאה. בדרך-כלל לא מאפשרים לאחים לגדול יחד; נהוג להעבירם למכלאות עם גורים נוספים, כשהמיון לקבוצות נערך, בין השאר, לפי משקל הגורים. כשמשקל האחים והאחיות אינו אחיד, מפרידים ביניהם. ברוב המשקים מעבירים את הגורים לקבוצה חדשה – "עדר פיטום" – בגיל 12-8 שבועות (בצפון אמריקה הם מועברים בגיל צעיר בהשוואה לאירופה) בהגיעם למשקל 30-20 קילוגרמים. מעתה מטרת החקלאים היא צבירת משקל: בשווקים מסוימים באירופה נמכרים החזירים למשחטות במשקל כ-60 ק"ג, אם כי נפוצה יותר מכירה במשקל כ-100 ק"ג. בצפון אמריקה עשויים החזירים להגיע עד למשקל 130 ק"ג, בגיל עד 26 שבועות. למעשה, גם אלה הם עדיין גורים: חזירים מבויתים עשויים להגיע לבגרות מינית רק בגיל 9-7 חודשים.

בין זרים

חזירים הם חיות חברתיות, אם כי חזירי בר זכרים חיים בקבוצות לא יציבות או לבד. במסגרת קבוצתית הם מפתחים מדרג ברור (כבר בימים הראשונים לחייהם) אשר קובע אילו חזירים יזכו בעדיפות בגישה למשאבים. המדרג המבוסס מונע מאבקים.

המנהג החקלאי לערב בין חזירים זרים הורס את המדרג הקודם ומחייב את החזירים להיאבק ביניהם על מקומם עם כל העברה למכלאה חדשה. ההתקפות כוללות נגיחות ראש וכתף, ולעיתים נשיכות. התקפה כזו אורכת בדרך-כלל כמה שניות, והעימותים בכללותם נפסקים לאחר יממה עד שלוש יממות, ללא תוצאות קטלניות. אולם השינוי החברתי הגורף והמאבקים גורמים לחזירים מצוקה. חזירים הכלואים עם אחיהם ואחיותיהם בלבד בריאים וממהרים יותר לגדול מחזירים שעורבו בין זרים. בכל מקרה, בקבוצות המונות כ-25 פרטים ומעלה, החזירים אינם מסוגלים ליצור מבנה חברתי יציב גם לאחר זמן רב, וגילויי התוקפנות נותרים ללא שינוי.

המכלאה

רוב החזירים במשקים התעשייתיים חיים על רצפת בטון – רצפה חלקה, או רצפה מחורצת בטפחות (שיטה נוחה לניקיון אך מסוכנת לרגלי החזירים) או שילוב של משטח חלק וטפחות. מצע קש חיוני לחזירים לבריאות רגליהם, לנבירה ולמשחק, לבידוד מקור ולאכילה. אולם מכיוון שנדרשת השקעה כספית בקניית הקש ובטיפול בו, לא נעשה בקש שימוש רב.

באקלים קר, הדרך היחידה שנותרת לחזירים לחמם את עצמם היא הצטופפות – כשהחלשים מביניהם נדחקים לשוליים הקרים. לחזירים יש נטייה לחלק את החלל הקטן שמוקצה להם לאזורים נפרדים לשינה, לפעילות ולהטלת הפרשות – ניסיון נואש לשמור על ההפרדה המוחלטת שהם מקיימים בטבע בין אזורי פעילות שונים. הפרעה לחלוקה זו גורמת לחזירים מצוקה: לדוגמה, אם הם נאלצים לבוסס בהפרשות (למשל בגלל שיפוע גרוע ברצפה) או שאין להם מקום מנוחה סביר (למשל עקב הפרדה בין מתקני האכילה למתקני השתייה, דבר הגורם לתנועה רבה במכלאה).

הטפחות אמורות להגן על החזירים מהתבוססות בשתן ובצואה, אך מתוך הביוב שמתחת לטפחות עולים אדים רעילים. אם האוויר יבש, הוא אפוף באבק, הכולל גם פטריות, חיידקים, טפילים ושרידי הפרשות. כל אלה פוגעים בדרכי הנשימה ובעיניים. הרעש בדיר – קולות החזירים ורעם המערכות החשמליות – גורם מצוקה מתמדת. מערכת האוורור חיונית כדי לסלק אדים רעילים (בדירים מסוימים יש משבי אוויר גם בתוך הביוב שמתחת לטפחות) ולשמור על טמפרטורה נמוכה במקרה הצורך. אולם חזירים רגישים למשבי רוח, וקשה לבנות מערכת אוורור שאינה כוללת אזורים "מתים" ופרצי רוח באזורים אחרים.

גוף אל גוף

כל חזיר זקוק למרחב ריק סביב גופו כדי שיוכל לבצע פעולות בסיסיות ללא הפרעת שכניו. "מרחב אישי" זה מהווה מיקרו-טריטוריה שהחיה מגינה עליה, ובלעדיה החזירים חשופים במיוחד להתקפות אלימות, לתחרות על מזון, להעברת מחלות ולאונס. אין בנמצא מידע מפורט על הצפיפות המקובלת בדירים באירופה ובצפון אמריקה, אך המקורות רומזים שלכל חזיר מוקצה שטח בן כמה עשרות סנטימטרים רבועים, ו"המרחב האישי" שנותר פנוי הוא סביב הראש בלבד.

בתנאים אלה, החזירים אינם מסוגלים לפתח מבנה חברתי יציב; אפילו בתוך קבוצות קטנות מאוד נוצרים עימותים מתמשכים. הצפיפות עלולה לגרום לעלייה בטמפרטורה, להפרעות במנוחה שהגורים זקוקים לה ולמניעת האפשרות לשכב על הצד, כפי שנוהגים חזירים לעשות כדי לצנן את עצמם. צפיפות ברמה כזו מעכבת את קצב גדילת החזירים ומעודדת התפתחות כיבים בקיבה ובוושט. קיים אפוא תמריץ כלכלי להימנע מדחיסת החזירים גוף אל גוף, אך מכיוון ששטח המכלאה יקר, אפילו בהמלצות של מומחי "רווחת בעלי-חיים" לא נדרש יותר ממטר רבוע אחד לחזירים הגדולים ביותר. יש להזכיר שגודל שטח המחיה של חזיר בר נע בין קרוב לקילומטר רבוע ועד 25 קמ"ר.

תעסוקה בצפיפות ובשעמום

חזירים שגדלו בצפיפות רבה אינם מתבגרים באופן נורמלי. בהשוואה לחזירים שגדלו במקום מרווח, הם פוחדים יותר מגילויי תוקפנות, הם אינם יודעים לאיים ולהילחם כחזירים בוגרים ואולי הם אף אינם מסוגלים לפתח מבנה חברתי מסודר. חזירים מצופפים ומשועממים נושכים יותר. לעיתים נטפלים כמה חזירים לחזיר אחד ופוצעים או אף הורגים אותו. מקרים אלה יוצאי-דופן; תופעה נפוצה היא נשיכת זנבות של השכנים למכלאה בתור סוג של תעסוקה וגירוי לפה, עקב מניעת פעולות טבעיות כמו נבירה וחיפוש, שהחזיר זקוק להן (הנשיכה עשויה להעיד גם על מצוקות אחרות, כגון סבל מקור). קיצוץ זנבות הגורים אמור להפחית את הנזק, אך הוא לא מונע אותו – והנשיכות עלולות לגרום פציעות קשות. חזירים מצופפים גם מרבים לנשוך את אוזני שכניהם, וגורים צעירים גם עוסקים במציצת הטבור ובשתיית שתן – מנהגים העשויים לנבוע משפע של מצוקות נוסף על הצפיפות.

הפתרון המתבקש לבעיות אלה כולל מרחב נוסף וחפצים שונים בדיר – מקש ועד לצמיגי גומי. אולם חקלאים רבים משתמשים בפתרונות נוחים יותר עבורם: החשכת הדיר ומתן סמי הרגעה לחזירים.

גדילת יתר

בדומה לתרנגולים בתעשיית הבשר, כך גם בחזירים נערכה החל ממחצית המאה העשרים ברירה מלאכותית אינטנסיבית במטרה להגדיל את שיעור השרירים בגוף ואת נצילות המזון (כלומר, יכולת לצבור משקל רב תוך אכילת מזון מועט). וכמו בתרנגולים, כך גם בחזירים נפח השרירים גדול מדי ביחס לגודל הרגליים, העצמות חלשות מדי – והתוצאה היא כשילת רגליים – צליעה המגיעה עד חוסר יכולת לקום.

לתופעה זו תורם גם השימוש בזרזי גדילה. מדובר בחומרים המעודדים הפרשה של הורמון הגדילה בגוף או בהורמון הגדילה עצמו – חומרים שהשימוש בחלקם שנוי במחלוקת (באירופה, בעיקר) בגלל חשש לבריאות הצרכנים. זרזי הגדילה מורידים את שיעור השומן בגוף תוך הגדלת השרירים; הם מגדילים את נצילות המזון – ואגב כך מחלישים את העצמות; והם מעודדים הופעת כיבי קיבה ונוטים לפגוע בתיאבון. זרזי גדילה נפוצים אחרים הם חומרים אנטיביוטיים.

אם כן, החזירים נתונים במלכודת גנטית וכימית. המגמה בתעשייה איננה נסיגה מכך אלא הגברת המניפולציה – בין אם מדובר בשימוש בחומרים מעוררי תיאבון (לנטרול השפעת מזרזי הגדילה) ובין אם מדובר בהנדסה גנטית.

הסימון על הגב הוא לחזירים המיועדים ל"דילול" - הרג בגלל מצב גופני קשה 

שחיטת בעלי לב חלש

לב חלש

חזירים רבים המובלים לשחיטה מסיימים את חייהם בדרך למשחטה. לפי נתוני משרד החקלאות האמריקני, בשנת 2003 מתו 230,000 חזירים במהלך ההובלה, מתוך כמאה מיליון שהובלו לשחיטה בארצות-הברית. רגישותם הרבה של חזירים בהובלה נובעת מברירה מלאכותית לגדילה מהירה, לממדים גדולים ולבשר "רזה" (אחוז שרירים גבוה ביחס לשומן). כמו רגליהם החלשות מדי כתוצאה מהברירה המלאכותית, כך גם לבם של חזירים אלה חלש מדי, והוא קורס בחרדות המסע. מעבר לכך שהלב אינו מתורגל למאמץ, הוא פשוט קטן מדי: בגזעים המנוצלים בתעשייה, משקלו ביחס לגוף הוא כמחצית בלבד ממשקלו היחסי של לב חזיר בר.

הגן הבוגדני

בעיה חמורה עוד יותר היא תפוצתו הגבוהה של גן הרסני (halothane gene) בקרב החזירים שנבררו לתכונות ה"רווחיות", בעיקר בגזעים מסוימים. העלייה התלולה בתפוצת הגן היא "תאונת עבודה" של הברירה המלאכותית. חזירים בעלי גן זה מתנהגים ביתר עצבנות כשמכניסים אותם לתוך מעבר, מסוע, שיפוע המוביל למשאית, מתקן ריסון וכדומה; הם מסרבים יותר מחזירים אחרים לנוע במקומות חדשים ומפחידים אלה וסופגים יותר מכות חשמל לזירוז. הם גם נוטים יותר להיאבק בחזירים אחרים, והם מגיבים בעוויתות עזות במיוחד כשמרעילים אותם בגז CO2 במשחטה. מחקר אחד (1998) מצא ש-9.2% מהחזירים בעלי גן זה מתים במהלך ההובלה. זאת לעומת 0.27% מתים בקרב החזירים הנושאים את הגן באופן חלקי בלבד (הטרוזיגוטים), ו-0.05% מתים מבין החזירים שאינם נושאים את הגן כלל. סילוק הגן באמצעות ברירה מלאכותית הוא משימה אפשרית, אך אין חוקים המחייבים לכך.

רעב וצמא

תלאות ההובלה עלולות להתחיל ימים לפני ההובלה עצמה. מבחינה כספית, מזון שלא עוכל עד תום "ירד לטמיון", ובשחיטה המזון הלא מעוכל עלול לזהם את הבשר. לכן מעדיפים החקלאים למנוע מהחזירים אוכל זמן רב לפני המסע. במדינות שונות מתיר החוק למנוע מהחזירים מזון ומים במשך 24 ואף 36 שעות, וסקר באירופה (1996) הראה שבמדינות רבות אכן מונעים מהחזירים מזון ומים במשך 36 שעות לפני המסע. מצד אחר, האכלה במהלך 12-4 השעות הסמוכות למסע או בעת מנוחה קצרה מדי במהלכו עלולה להביא לבחילה ולהקאות, ואפילו למוות.

פחד, מעידה ומכות חשמל

חזירים שגדלו במכלאה חדגונית פוחדים מפני חללים חדשים ואפילו מפני היציאה למעבר שבין המכלאות. כאשר פועל הדיר מנסה להבריח אותם מאחור (במקום לתת להם אפשרות לצאת בהדרגה, כשהסקרנים ביותר בראש) הוא רק מחמיר את המצב, כי בפחדם מנסים החזירים לשוב אל הביטחון היחסי של ירכתי המכלאה. כבר בשלב זה עלול להתחיל מאבק גופני אלים, כשהפועלים מגרשים את החזירים בעזרת מלמד חשמלי – מוט המנחית מכות חשמל מכאיבות. ההמלצות של גופים רשמיים הן להימנע מהפעלת המלמד על אברי המין והפנים – רמז לכך שיש פועלים העושים זאת.

בהמשך הדרך, ובעיקר בכניסה למשחטה, מצפים לחזירים מעברים צרים המאלצים אותם ללכת בטור עורפי – נגד טבעם. החזירים נוטים לסרב ללכת – מקור נוסף לזירוז במכות חשמל. בפועל, השימוש במלמד חשמלי אינו מאיץ את קצב תנועת החזירים, משום שהם פוחדים ונעצרים. אף על-פי כן, הדבר נהוג ברוב המשחטות, ויש משחטות שבהן מזרזים במלמד חשמלי את כל החזירים.

פועל מכה חזיר המתקשה לקום, וחזירים מתים לאחר ההובלה (בתמונה הקודמת). 

שיפועים מסוכנים

בעלייה על המשאית ובירידה ממנה קיים פער גובה בין המשאית (המחולקת לעיתים לכמה קומות) ובין הקרקע. בדרך-כלל המעבר משופע, אם כי קיימים מתקני הרמה אוטומטיים. החזירים חוששים ממדרגות, ויש המסרבים לדלג אפילו על מדרגה בגובה 15 ס"מ. כל החזירים מתקשים ללכת על משטח משופע; במשטח ששיפועו 20 מעלות ומעלה, מסרבים חלק מהם לנוע. תחת הלחץ ותקלות אחרות במשטח – חלקלקות או פסי רוחב מרווחים מדי לבלימה – קיימת סכנה של שבירת רגליים.

במשאית

ההמלצות בספרות החקלאית הן לספק לחזירים מרחב מזערי ברכב ההובלה, שיאפשר לחלקם לשכב בזמן הנסיעה – דרישה חיונית ככל שהמסע מתארך. הנהג הוא שמחליט על מידת הצפיפות במשאית, ונראה שנפוצה הובלת חזירים בצפיפות גבוהה עד כד כך שהם בקושי מסוגלים לעמוד מבלי לדרוך זה על זה.

הצפיפות ניכרת גם בניסיון לדחוס מספר קומות למשאית ולהנמיך לשם כך את תקרת חלל ההובלה. התקרה הנמוכה עלולה למנוע תנוחת גוף סבירה מחזירים גבוהים, ובעיקר לעצור את תנועת האוויר. היעדר אוורור מתאים ועומס חום קיצוני כתוצאה מכך גורמים תמותת חזירים במהלך ההובלה. וגם כאשר מערכת האוורור פועלת כיאות, החזירים סובלים במיוחד מטלטלות הדרך, כשתנודות הרכב גורמות לרבים מהם לחוש ברע ולהקיא.

ברכב ההובלה, צפיפות של חזיר (במשקל 100 ק"ג) ל-0.30 מ"ר נחשבת בספרות המקצועית כמוגזמת, וצפיפות של חזיר ל-0.50 מ"ר נחשבת למספקת. 

במשחטה: הימום

התמיכה הגורפת ב"שחיטה הומאנית" ברוב מדינות המערב הביאה לניסיון לגרום לחזירים (ולחיות אחרות) אובדן תחושה מיידי קודם להריגתם, דהיינו למנוע מהם כאב במהלך ההרג. ההימום עצמו הוא רק סופו של תהליך אלים. בכל השיטות קודם להימום טיפול אגרסיבי וחשיפה לפגיעה בחזירים אחרים – נושאים שאינם מוזכרים כמעט בספרות המקצועית. קיימות שלוש שיטות הימום עיקריות:

• חישמול – פועל המשחטה תופס את ראש החזיר במעין צבת ענקית, שהפעלתה משחררת זרם חשמלי חזק, הגורם להתקף אפילפטי ולאובדן תחושה זמני. כדי להרוג את החזיר, מעבירים זרם גם בלבו או שנועצים בחזהו סכין
• הרעלת גז – החזיר מובל לתא ומורעל בתוכו בגז. הגז הנפוץ הוא CO2. הגז אינו הורג את החזיר
• ירי – פועל מצמיד אקדח הימום לראש החזיר ויורה. הירייה אינה הורגת את החזיר

מתעוררים למוות

קשה מאוד להמם חיות באופן מיידי בקנה-מידה מסחרי, וקיים תחום משגשג של ניסויים בחיות, שעניינו וידוא אובדן התחושה. סקר משנת 2001 מצא, ש-9% מכלל ההימומים נתקלים בבעיות. בנוסף לכך, נערכו סקרים במשחטות לפי שיטות שונות, והעלו ליקויים שונים בהליכי ההימום:

• בבדיקת עשרים משחטות בארצות-הברית (2002) המשתמשות בהימום חשמלי, נכשלה אחת המשחטות בניסיונות להמם חלק מהחזירים, כנראה בגלל מיקום לא נכון של מתקן ההימום
• במשחטה אחת הפועלת בהימום חשמלי, קיבלו החזירות זרם בלב, שגרם להן דום לב כשהן עדיין בהכרה, לאחר שמכת החשמל במוח לא הייתה מדויקת
• בשתי משחטות (2000) המשתמשות בהרעלת CO2, הראו החזירים סימנים של חזרה לתחושה, בגלל ניסיון של עובדי המשחטה לדחוס חזירים רבים מדי לתא הגזים ולהרעילם לזמן קצר מדי
• תהליך ההימום ב-CO2, גם כשהוא מתבצע כמתוכנן, הוא תהליך איטי, האורך 21-39 שניות (לפי מחקרים שונים) שבמהלכן סובלים החזירים ממצוקת נשימה, והם מפתחים תגובת פאניקה הנראית לעין בטלטולי גוף – ככל הנראה כאשר הם עדיין בהכרה
• במשחטה המשתמשת באקדח הימום, לא הצליחו להמם את החזירים בגלל ליקויים באחזקת האקדח
• ברוב המשחטות, מכל הסוגים, ההרג נערך באמצעות נעיצת סכין בחזה. השוחטים צריכים לבצע את החיתוך 30-15 שניות בלבד לאחר אובדן התחושה, כדי שהחזיר לא ישוב להכרה. מכיוון שנעיצת הסכין אינה מדויקת תמיד, ככל הנראה חלק מהחזירים חוזרים להכרה לפני מותם מהדימום

כך מסתיימים חייהם של החזירים בתעשיית הבשר – עם פצע מדמם בחזה, תחת השפעתם של מכת חשמל במוח או גז רעיל, ולעתים בהכרה. יתכן שהחזירים ברי-המזל הם אלה שמתו חודשים קודם לכן, כשאמם מחצה אותם בכלוב ההנקה שלה ומנעה מהם לעבור חיים קצרים וכואבים, שבהם יתייחסו אליהם כאילו היו מכונות לייצור בשר.

בין המרעה למשחטה: שיטות חלופיות בתעשיית החזירים

המגמות

משנות השבעים ואילך, עם עלייתו של העניין הציבורי ברווחת בעלי-החיים במדינות המתועשות, החלו להופיע מגמות נגד עינוי החזירים בחקלאות התעשייתית. דרישת הצרכנים ל"בשר אורגני" או "בשר ממרעה חופשי" ורפורמות בחוקי האיחוד האירופי ומדינות מסוימות בעולם (בריטניה, שבדיה, ניו זילנד ועוד) מנסות לעמוד מול מגמת התיעוש הכללית. התיעוש המהיר ביותר נערך בארצות-הברית, שם, למשל, ירד מספר המשקים ב-70% בין השנים 1980 ל-1994. בדרום אירופה ובמזרחה, מתפשט התיעוש בקצב איטי יותר אך המגמה ברורה. באיטליה (1996) למשל, החזיקו 91% מכלל משקי החזירים פחות מעשרה חזירים (לעומת 4% בלבד בהולנד); למרות התפוצה הגבוהה כל-כך של משקים קטנים ולא תעשייתיים, רוב החזירים באיטליה (69%) כבר הוחזקו במשקים בני אלף חזירים ומעלה. בשנים האחרונות נפתחה אירופה לייבוא מסיבי מארצות-הברית (ובכלל זה כניסת תאגיד החזירים סמית'פילד לפולין) וקיימת סכנה שגם החוקים האירופיים המבטיחים ביותר, לא יוכלו להתחרות בבשר הזול של חזירים, שגדלו במשקים אמריקאיים תעשייתיים ביותר. אם כן, השיטות שנחשבות כחלופיות למשקים התעשייתיים, צפויות להישאר חריגות.

החוק האירופי

בשנת 2001 התקבלו באיחוד האירופי תיקונים לחוק רווחת בעלי-החיים, שאמורים לשפר את תנאי החיים של החזירים. רוב ההוראות נכנסו לתוקף ב-1.1.2003; כמה הוראות חשובות נכנסו לתוקף ב-2003 רק לגבי דירים חדשים, ורק בתחילת שנת 2013 הן ייכנסו לתוקף לגבי כל המשקים בתחומי האיחוד. המדובר בתיקונים נקודתיים, שאינם משנים את מגמת התיעוש, והנה כמה מהעיקריים שבהם:

• אסור להחזיק את החזירים בחשכה מתמדת (מנהג רווח כיום בדירים רבים, "להפחתת תוקפנות") אלא חובה לספק להם אור משמעותי (40 לוקס) במשך 8 שעות ביום לפחות.
• לחזירים חייבת להיות גישה למקום נקי, שם יוכלו לשכב בנוחות מבלי שיהיה להם חם או קר מדי – לעומת הלכלוך, החום, הקור והרטיבות המתאפשרים כיום.
• לחזירים צריכה להיות אפשרות לנוח ולקום באופן נורמלי – לעומת הצפיפות הנהוגה כיום.
• לחזירים צריכה להיות גישה מתמדת לחומר שניתן לנבור בו ולהזיזו (קש, נסורת וכדומה) – כנגד המגמה לכלוא אותם במבנה בטון עירום.
• לזכרים המוחזקים לרבייה תהיה אפשרות לראות, לשמוע ולהריח חזירים אחרים (החל מ-1.1.2005) – לעומת הבידוד הנהוג כיום.
• מותר לגמול חזירים רק כשמלאו להם שלושה שבועות – לעומת המגמה להוריד את גיל הגמילה.
• אסור לקצוץ זנבות ושיניים של גורים כעניין שגרתי (נוהג מקובל כיום) אלא יש לוודא קודם לכן שיש בדיר תוקפנות יתרה ולנסות להפחיתה באמצעים אחרים, כגון הפחתת צפיפות.
• השטח המזערי שיוקצב לכל החזירים יגדל; למשל חזיר במשקל 100-85 קילוגרם יקבל 0.65 מ"ר – שטח זעיר אך כפול מהמקובל בדירים רבים (החל מ-1.1.2013).
• אסור להחזיק חזירות על רצפת טפחות בלבד אלא צריכה להיות להן אפשרות לנוח על קרקע מוצקה.
• החזירות ההרות יקבלו חומר קינון שבוע לפני הלידה הצפויה (אם כי הוראה זו אינה חד-משמעית).
• קשירת חזירות – אסורה (החל מ-1.1.2006).
• בדירים שיש בהן עשר חזירות ומעלה, אסור להחזיקן בתאי הריון במשך רוב תקופת ההריון. הוראה זו, אף על-פי שהיא מתירה חודש של כליאה בתא ומתירה מקרים חריגים, היא ההוראה הדרמטית ביותר בחוק, שתעביר את החזירות מכלובים זעירים לקבוצות בדיר פתוח למשך רוב ימי חייהן (החל מ-1.1.2013).

"מרעה חופשי"

חלופה משמעותית לתיעוש יותר מתיקוני החוק האירופי היא משקים אורגניים ומשקי "מרעה חופשי". לפי סקירתה המקיפה של הוועדה הווטרינרית המדעית של מועצת אירופה (1997) משקי "מרעה חופשי" תופסים חלק משמעותי משוק החזירים הבריטי – 25-20 אחוזים, לעומת 10% בצרפת ו-1% בלבד במדינות אחרות. במשקים טיפוסיים כאלה, החזירות נעות בחופשיות בגבולות של שטחים מגודרים, עם מחסה קיבוצי (חזירים נכווים בקלות מקרינת השמש – בעיה שאינה מוכרת בחקלאות האינטנסיבית) ובקתות אישיות לחזירות בהריון ובהנקה. הגורים הצעירים מוחזקים לרוב בבקתה, בעוד שלאם יש אפשרות לבוא ולצאת כרצונה. ברוב המערכות האלה, הגורים מועברים עם הגמילה למכלאה סגורה, אך יש מגמה גוברת של גידול הגורים בחוץ עם אפשרות יציאה לחצר. בגיל מבוגר יותר, כאשר החזירים מועברים לפיטום, נדיר למדי שמחזיקים אותם בחוץ. בתעשייה זו נהוג שימוש בגזעים "טבעיים" יותר מאלה שמנוצלים בתעשייה האינטנסיבית, המסוגלים לשרוד טוב יותר בחיים בחוץ. משקים אנגליים של "מרעה חופשי" מפרסמים עצמם לא פעם בזכות הגזעים המסורתיים שהם מגדלים, ויש המזמינים את קהל חובבי החזירים לבקר במשק בשילוב מוזר של חיבה לגזעי חזירים ולצריכת בשרם.

בעיית התוויות

יש הבדלים גדולים בין התנאים במשקים "חופשיים" שונים, וקיימת מידה לא מעטה של הטעיית צרכנים בעניין תנאי הגידול. הארגון הבריטי Compassion in World Farming (CIWF) מדווח שכבר בשנות השמונים, בעקבות עניין הצרכנים ברווחת בעלי-חיים, יצרה תעשיית המוצרים מן החי תכניות הבטחה (farm assurance schemes) שמעניקות תוויות "טרקטור קטן אדום" למוצרים חקלאיים, כהבטחה לכך שרמת הרווחה היא גבוהה. חקירות הארגון במשקים העלו, שהחיות תחת תכניות אלה מוחזקות בתנאים מחרידים. אולם תוויות המוענקות על-ידי ארגונים מסוימים, מבטיחות תנאים פחות גרועים. ב-CIWF מצאו, שבמשקים תחת פיקוח ארגון מזון אורגני (Soil Association) מאפשרים לחזירים לצאת לחצר פתוחה בקבוצות קטנות, בצפיפות נמוכה, עם מצע נוח, ללא הטלת מומים בגורים ועוד. שיתוף-פעולה נפוץ נערך עם ארגונים לרווחת בעלי-חיים, המעניקים תווית "מרעה חופשי". חברת Friland הדנית, למשל, שהיא המשווקת הסיטונאית הגדולה באירופה של מוצרי בשר חיות שגודלו בתנאים אורגניים ותנאי רווחה יחסית, עובדת עם 1,400 חקלאים תחת פיקוח של האגודה הדנית לרווחת בעלי-חיים. החזירים שנשחטים עבור החברה, זכו במשך כל חייהם לגישה לחצר; לחזירות עם הגורים יש גישה מתמדת למרעה ולמחסה, ואין קוצצים את שיני גורים ואת זנבותיהם. גם בארצות-הברית יש ארגון המעניק תוויות "Free Farmed" – זהו American Humane Association (המוכר בישראל גם כארגון שתווית ה"הכשר" שלו מופיעה בסוף סרטים שהופקו בארצות-הברית).

"חופש" איננו חופש

הפיקוח מטעם ארגוני רווחת בעלי-חיים יוצר התקשרות עסקית עם משקים, ובכך נפתח פתח לבעיות אמינות של הארגונים; אולם בהיעדר מעורבות זו, החוק ברוב המדינות לגבי השימוש בתוויות אינו ברור דיו וממילא אינו נאכף כראוי, והתעשיות נותרות "לפקח" על עצמן. הארגונים מהווים אפוא כוח חשוב בהגבלת רמת התיעוש של תעשיית החזירים. אולם גם חזירים במשקים הנחשבים כמתקדמים וחופשיים, יחסית, הם עדיין חלק מתעשיית הבשר – גם הם מסיימים את חייהם בגיל צעיר מאוד במסע טראומטי שסופו שחיטה.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 175-171, 5.11.2004-8.10.2004