תעשיית החזירים בישראל

ממדי התעשייה
בישראל קיימת תעשיית חזירים גדולה אך מוצנעת בגלל ההתנגדות הדתית. בכל רגע נתון, מצויים בישראל כ-80,000 חזירים. כ-25 חזיריות קיימות בארץ ביישובי ערבים נוצרים: אעבלין, מעיליה (שם יש משק שבו למעלה מ-20,000 חזירים) כפר יסיף וברנה. היישוב היהודי היחיד שמצויה בו חזירייה הוא קיבוץ להב שבדרום, אשר קיבל לפני שנים אישור להקים מכון מחקר לחזירים ולגדל 100-50 חזירים, אך בפועל הוא מגדל ושוחט בצורה תעשייתית-מסחרית כ-6,000 חזירים מדי שנה.
ועדת החזירים
משרד החקלאות מתחמק מהתקנת תקנות לרווחת בעלי-חיים בחקלאות, כפי שנדרש לפי חוק צער בעלי-חיים (התשנ"ד-1994). לחצים על המשרד הביאו למינוי ועדות, וביניהן ועדה לנושא תנאי החזקה של חזירים, שמונתה ב-1.7.2002. הוועדה ריכזה חומר בנושא מחו"ל, קיימה שני סיורים במשקים (אוסובנסקי ובן-אהרון) בצפון ובקיבוץ להב, ואספה תגובות ממגדלי חזירים, ארגונים להגנת בעלי-חיים והמשרד לאיכות הסביבה. המלצות הוועדה הוגשו למשרד החקלאות ביולי 2003, ומאז לא הותקנו עדיין התקנות. הנתונים שלהלן מבוססים על מסמך הרקע להמלצות הוועדה, והצילומים נערכו בקיבוץ להב על-ידי פעילי אנונימוס.
תאי הריון
בארץ מקובלת כליאת חזירות הרות הן בתאי הריון (שהם כלובים הגדולים רק במעט מגוף החזירה) והן במכלאות קבוצתיות. בקיבוץ להב נעשה שימוש בתאי הריון (בתמונה למטה ובתמונה העליונה). לדברי הוועדה, עברו בלהב להחזיק חזירות מבכירות (לקראת הלידה הראשונה) בקבוצות ולא בתאים, וכל המבנים החדשים שיוקמו שם, ישמשו לכליאה קבוצתית. בצפון, ראתה הוועדה הבדל בין שני המשקים. במשק אוסובנסקי כלואות החזירות בקבוצות בלבד וההרבעה היא טבעית, על-ידי זכרים שהוכנסו לקבוצה. בקבוצה יש 11-12 נקבות בתקופת ההזרעה וכחודש לפני הלידה הצפויה, כשלאורך מרבית תקופת ההריון, מחזיקים כ-35 חזירות יחד (מספר גבולי לביסוס סדר חברתי). במשק בן-אהרון מוחזקות מרבית החזירות ההרות בתאים וחלקן בקבוצות. חלק מן ההזרעה היא מלאכותית.

תאי הנקה
במשקים שבדקה הוועדה, נכלאות החזירות בתאים בתקופת הלידה וסובלות מתסכול רב כי נמנעת מהן התנהגות נורמלית של קינון. עם זאת, בלהב ובמשק אוסובנסקי נותנים להן קודם להמלטה מעט נסורת, המשמשת לפורקן דחף הקינון. בקיבוץ להב תיעדו פעילי אנונימוס שימוש בתאי הנקה זעירים (בתמונה למטה). במשק אוסבנסקי מתירים את השימוש בתאי הנקה עד ליום השביעי בלבד לאחר הלידה. יש בארץ משקים, המחזיקים חזירות בקבוצות בתקופת ההנקה.

הגורים
גמילת הגורים (כלומר, הפרדתם בכוח מהאם) נערכת בגיל מבוגר למדי, יחסית למקובל במשקים מתועשים: בחזיריות בצפון הארץ דווח לוועדה על גיל גמילה של 30-29 יום, ובלהב – 24-23 יום. זאת לעומת גיל הגמילה הטבעי – 17-13 שבועות. במשקים שבהם ביקרה הוועדה, נהוג לחתוך את זנבות הגורים במהלך 24 השעות הראשונות לאחר ההמלטה; החיתוך נהוג כדי לצמצם בעתיד את הנזקים של נשיכת זנבות – תופעה שניתן למנוע אותה על-ידי שיפור התנאים הסביבתיים. נהוג גם לסרס את כל הזכרים, במטרה למנוע "ריח לוואי" בבשר, אף על-פי שספק אם הלקוחות כלל ירגישו בו, כי החזירים נשחטים בגיל שבו ספק אם ריח זה אכן מופיע. בלהב, נהוג לסרס גורים בגיל 4-3 ימים, באמצעות סכין; במשק אוסובנסקי בגיל 10-8 ימים, במשיכה; ובמשק בן אהרון בגיל 30 יום. הוועדה מדווחת על גורים מדממים לאחר הסירוס.
חום וזיהום אוויר
הטמפרטורות הגבוהות בישראל יוצרות בעיות קשות במכלאות החזירים. לצינון החזירים, מתיזים מים על רצפת הבטון. נהוג השימוש גם בטפחות פלסטיק, שמחריפות את בעיית החום בקיץ ונוחות יותר מהבטון בחורף, וכן שילוב של פלסטיק ובטון. מזג-האוויר הקיצי, הצפיפות, בעיות הניקוז והשימוש בחללים נמוכים, יוצרים בעיה חריפה של ריכוז אמוניה באוויר, וככל הנראה גם ריכוז גדול של חיידקים. נראה שגורמים אלה תורמים לריבוי בעיות נשימה. בדרום, בלהב, הבעיה העיקרית היא חום ואבק.
צפיפות ושעמום
הוועדה מציינת, שהיו משקים שבהם הצפיפות "נראתה נסבלת" ואילו במקומות אחרים הצפיפות הייתה כה גבוהה, עד שהחזירים היו צמודים זה לזה גם בעמידה או בשכיבה על הגחון (בצילום למטה, מלהב, החזירים עדיין קטנים מאוד – כשיגדלו בחלל זה, לא יישאר להם מקום לזוז). תנאי צפיפות אלו קושרו גם לאלימות. הוועדה התרשמה, שהמגדלים מודעים לחשיבותם של "אמצעי העשרה" ככלי להפחתת אלימות בקרב חזירים בשלב הפיטום. האמצעים המקובלים הם שרשראות מתכת וצמיגים התלויים באוויר, שאמורים למשוך את תשומת-לב החזירים. כפי שמראים מחקרים בנושא, אלה הם לאו דווקא האביזרים המתאימים ביותר לחזירים, וממילא ניתנים מעט מהם וללא חידוש וגיוון. חומרים המאפשרים נבירה (כגון קש) – שהחזירים זקוקים להם במיוחד – לא ניתנים להם כלל. הוועדה מציינת, שהבחינה בחזירים המשחקים באוזניים ובחלקי גוף אחרים של חבריהם, ובמשק בצפון נראה גור נשוך זנב – סימנים מוכרים לתסכול בהיעדר גירויים סביבתיים.

רעב ותחרות
חזירות הרות במכלאות מקבלות מעט אוכל, שמותיר אותן רעבות תמיד ומתוסכלות מהיעדר האפשרות לחפש מזון. אספקת מזון סיבי ודל אנרגיה (כגון קש) עשויה לפתור במקצת את הבעיה, אך מזון כזה לא ניתן לחזירות במשקים שבדקה הוועדה. בחזירות המוחזקות בקבוצות, עלול מיעוט המזון גם לגרום אלימות ורעב קשה לחזירות החלשות. במשקים בצפון לא נראתה התייחסות משמעותית לבעיה, ואילו בלהב, שם מוחזקות המבכירות בקבוצות, המזון ניתן להן בו-זמנית באבוסים אישיים – שיטה המונעת תחרות מסוכנת ביניהן.
לקראת השחיטה
בבית הנחירה (שחיטת חזירים) באעבלין מוחזקים החזירים טרם השחיטה בתא, המופרד במחיצה ממקום השחיטה. אבל הימום החזירים מתבצע בתא שבו ממתינים החזירים האחרים. התוצאה שבה חזו חברי הוועדה היא היסטריה קשה: חזירים צרחו, ניסו לטפס זה על זה ועל קירות התא כדי לברוח, ואחרים ניסו להסתתר מתחת לחזירים אחרים. הדבר הפך גם את פעולת ההימום לטראומטית יותר: בדרך-כלל, הפועל לא יכול היה להניח את מלקחי ההימום סביב רקותיו של החזיר בניסיון ראשון, שכן החזירים היו בתנועה מתמדת, זה מעל זה וזה מתחת לזה. על-מנת לשתק את החזיר ולהפריד אותו מהאחרים, פגע בו הפועל בהלם חשמלי במקומות אחרים בגוף (למשל, בסגירת המלקחיים סביב הבטן) ורק משהתגבר על ההתנגדות, ביצע את ההימום.
המלצות הוועדה
בהמלצות שהוגשו למשרד החקלאות ביולי 2003, כתבה הוועדה ש"ענף החזירים בארץ טעון רפורמה משמעותית", אך "מצד שני, תקנות שייכנסו לכל פרט ופרט בממשק או שיתבעו שינויים רבים מדי על פני טווח זמן קצר עלולות להבהיל את המגדלים ולא להיות מיושמות". לכן המליצה הוועדה על רפורמה דו-שלבית: בשלב הראשון, ייקבע תקן לצפיפות המרבית המותרת במכלאות חזירים המנוצלים לפיטום ותיקבע חובה לספק לחזירים העשרה סביבתית – שיפור הצפוי להביא לצמצום ניכר בתוקפנות בין החזירים, מצב שיאפשר להפסיק או לצמצם את קיטום הזנבות. בשלב השני, ייאסר השימוש בתאים צרים לכליאת לחזירות הרות ולחזירות מיניקות (למעט בתקופה הסמוכה ללידה). בשלב זה ייכנסו לתוקף גם הוראות המגבילות את גיל הגמילה, השינויים הגנטיים בחזירים, חשיפת חזירים למראה חבריהם הנשחטים, והגדרת תנאים סביבתיים ותזונה. ההמלצות הללו נחשבות כמתקדמות, אולם כאמור, עדיין אין להן כל תוקף.