רעיון לפעילות: פאנל בבית-הספר
"יום זכויות בעלי-חיים" בשכבת כיתות ח' בבית-הספר עירוני ג' בחיפה, החל כיוזמת "יום בעלי-חיים" מטעם המורים. לימור סמואלוב, רכזת השכבה, ביקשה ללמד את התלמידים על חמלה לבעלי-חיים בעקבות "פינת החי" שהוקמה בבית-הספר – שטח מגודר שבו כלואים בעלי-חיים. התוכנית המקורית נועדה להתמקד בהתעללות בידי אנשים פרטיים, בבעלי-חיים ברחובות וכדומה. נטע כספין, תלמידת כיתה ח' בבית-הספר, שוחחה עם המורות והציגה בפניהן את נושא ההתעללות הממוסדת בבעלי-חיים: במשקים, במעבדות ובקרקסים. בעקבות זאת שונתה תוכנית האירוע, ובמרכזו עמדו הרצאת אנונימוס, פאנל בנושא ניסויים בבעלי-חיים ושיחות כיתתיות על חוק צער בעלי-חיים. נטע היא שיצרה קשר עם משתתפי הפאנל ושכנעה אותם להגיע.
עימות על הבמה
משתתפי הפאנל ייצגו עמדות מנוגדות, של תמיכה בניסויים בחיות ושל התנגדות להם, וכל צד הביע את עמדתו. בסיום הדברים, הוקרנו שני סרטים: המצדדים בניסויים בבעלי-חיים הקרינו סרט על ילדה חולה, שנרפאה בזכות טיפול, שלטענתם פותח באמצעות ניסויים בבעלי-חיים. האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים הקרינה את הסרט "מאליש" למידע נוסף ולצפייה בסרט, ולתיאור הניסויים), שצולם בסתר במחלקה לחקר המוח באוניברסיטה העברית. הניסוי הנדון ארך ארבע שנים, שבמהלכן היו מאליש (בתמונה) ושלושה קופים נוספים כלואים בכלובים זעירים וללא גירויים סביבתיים וחברתיים, תוך הזנחה מתמשכת, אפילו בתחום המזון. הניסוי עסק בזיכרון החזותי של קופים ממין מקק ארך-זנב, ומסקנתו העיקרית הייתה ש"קופים ממין מקק ארך-זנב מסוגלים לזכור שלוש תמונות ברצף". הטיפול בקופים במהלך הניסוי כלל עבירות על מספר חוקים, בין היתר הפרת פקודת הרוקחות על-ידי מתן חומרי הרדמה, שתוקפם פג שש שנים קודם לכן. פרופ' ריכטר-לוין, ראש המכון לחקר המוח באוניברסיטת חיפה (המקביל למכון באוניברסיטה העברית), התגונן: "אין להסתמך על ניסוי אחד, שהיה לא חוקי. הניסויים שאני מבצע, מבוצעים באישור ובפיקוח צמוד". ענת רפואה (דוברת האגודה) שאלה אותו בתגובה "איך נדע? איך נדע היכן מתבצעים ניסויים לא חוקיים ואכזריים בבעלי-חיים?" – שהרי מה שמייחד את הניסוי באוניברסיטה העברית אינו ההתאכזרות והעבירות על החוק, אלא התיעוד במצלמה נסתרת.(מימין לשמאל): פרופ' גל ריכטר-לוין, מנהל המכון לחקר המוח באוניברסיטת חיפה ומבצע ניסויים בחולדות בנושא טראומה; פרופ' עמי אהרונהיים, חוקר סרטן המבצע ניסויים בבעלי-חיים, משמש כיו"ר הוועדה הפנימית של הטכניון (המפקחת על ניסויים בבעלי-חיים); המורה לימור סמואלוב (עומדת); איילת גירין, פסיכולוגית, בעבר טיפלה בחולדות במעבדה של פרופ' מיכה לשם באוניברסיטת חיפה; וענת רפואה, דוברת האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים.
המורים והפיקוח
לדברי נטע כספין, בשיחות עם מורים ותלמידים לאחר סיום האירוע, ניסו המורים לשמור על "נייטרליות". תשובתם האחידה, פחות או יותר, היא "אני מתנגדת לניסויים מיותרים בבעלי-חיים. ניסויים המבוצעים לשם פיתוח מוצרי קוסמטיקה הם פסולים, אך ניסויים רפואיים הם חיוביים. בכל מקרה, חשוב שיהיה פיקוח אמיתי על הניסויים". ההכרה בחשיבות הפיקוח נוצרה במהלך הפאנל. הקהל למד, למשל, שפרופ' עמי אהרונהיים (שהשתתף בפאנל), המתפרנס מניסויים בחיות והמצהיר על תמיכתו בניסויים כאלה, מכהן בראש הוועדה שאמורה לפקח על הניסויים בבעלי-חיים בטכניון. בוועדה חברים 15 אנשים, כולם קשורים בניסויים בחיות ורבים מהם עוסקים בניסויים ממש לרשימת חברי הוועדה הפנימית בטכניון).עמדת התלמידים
עמדת התלמידים הייתה ברורה יותר. "מה החלטתם?" שאלה לימור סמואלוב, שהנחתה את הפאנל. "נגד", זעק הרוב המכריע של התלמידים. בהמשך היום נוצרו שיחות וויכוחים רבים בין תלמידים ובין מורים, אשר נחשפו לנושא לראשונה. לאחר הפאנל, ביקשו תלמידים רבים לדבר עם המשתתפים, חלקם עם המתנגדוות לניסויים בחיות, וחלקם עם הוויוויסקטורים. תלמידים רבים ידעו על הניסויים שמבצעים ויוויסקטורים אלה, והם כעסו. אחת התלמידות, קרן, תיעדה שיחה בינה לבין פרופ' ריכטר-לווין:קרן: "גם חולדות סובלות, הרי."
ריכטר-לוין: "סבל של חולדה או של ארנבת אינו משתווה לסבל אנושי. תאי המוח פחות מפותחים – ותא המוח דומה מבחינה פיזית לזה של אדם, ולכן הוא מאפשר ניסויים. מבחינה רגשית, הכאב לא מורגש, וחולדה סובלת בהרבה פחות מקוף, למשל."
קרן: "באותה מידה תוכל להגיד שילד בן שנתיים סובל הרבה פחות ממבוגר בן שלושים ואחת."
ריכטר-לוין: "נכון."
התלמידה: "היית מתעלל בילד בן שנתיים, בשם המדע?"
ריכטר-לוין: "..אני לא אומר שהייתי מתעלל בילד בן שנתיים. [משתהה..] חולדה סובלת פחות מילד בן שנתיים. ילד בן שנתיים משדר את הכאב שלו, הוא בוכה, הוא משדר מצוקה."
אולם הבעיה איננה איכות ה"שידור", אלא כושר הקליטה של סבלו ומצוקתו של הזולת. לכן האירוע, שהעלה למודעות את סבלן של החיות, תרם לביקורתיות של רוב התלמידים ביחס לפגיעה בחיות, אפילו כאשר דוברים סמכותיים ביקשו לתרץ את הפגיעה.
ריכטר-לוין: "סבל של חולדה או של ארנבת אינו משתווה לסבל אנושי. תאי המוח פחות מפותחים – ותא המוח דומה מבחינה פיזית לזה של אדם, ולכן הוא מאפשר ניסויים. מבחינה רגשית, הכאב לא מורגש, וחולדה סובלת בהרבה פחות מקוף, למשל."
קרן: "באותה מידה תוכל להגיד שילד בן שנתיים סובל הרבה פחות ממבוגר בן שלושים ואחת."
ריכטר-לוין: "נכון."
התלמידה: "היית מתעלל בילד בן שנתיים, בשם המדע?"
ריכטר-לוין: "..אני לא אומר שהייתי מתעלל בילד בן שנתיים. [משתהה..] חולדה סובלת פחות מילד בן שנתיים. ילד בן שנתיים משדר את הכאב שלו, הוא בוכה, הוא משדר מצוקה."
אולם הבעיה איננה איכות ה"שידור", אלא כושר הקליטה של סבלו ומצוקתו של הזולת. לכן האירוע, שהעלה למודעות את סבלן של החיות, תרם לביקורתיות של רוב התלמידים ביחס לפגיעה בחיות, אפילו כאשר דוברים סמכותיים ביקשו לתרץ את הפגיעה.
תודה לנטע כספין על המידע לכתבה
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art241.html
האירוע סוקר על-ידי מיכל ירון במקומון ידיעות חיפה: "התלמידים התוודעו לניסויים בבעלי חיים שנעשים בטכניון" (27.5.2005).
לתגובות (התגובות לא מתפרסמות): דואל: Iedhaifa@spotnik.com פקס: 04-8645430
תמונת מאליש באדיבות האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים
לתגובות (התגובות לא מתפרסמות): דואל: Iedhaifa@spotnik.com פקס: 04-8645430
תמונת מאליש באדיבות האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים