רובנו מסכימים שלבני-אדם מגיעה התייחסות מוסרית, ואילו בנוגע לחפצים דוממים – אין צורך בכך. אבל האם עלינו להתייחס במוסריות גם ליצורים חיים ממינים שונים? הטיעון הפשוט העומד ביסודה של התנועה לזכויות בעלי-החיים (ונוסח בבהירות בספר החלוצי "שחרור בעלי-החיים") הוא שאם מישהו מסוגל להרגיש, עלינו להתחשב בו. היכולת לחוות כאב, שמחה, רעב, תסכול, שעמום, ציפייה, פחד ואינספור רגשות ותחושות אחרים - משותפת לכל בעלי החיים, ללא הבדל גזע, דת ומין ביולוגי.

אך גם אם לבעלי-חיים יש מעמד מוסרי, האם נכון לטעון שיש להם "זכויות"? אילו זכויות בדיוק מגיעות לדולפין או לתרנגולת? האם הגנתם יכולה להיות חלק מ"אמנה חברתית"? והאם מועיל להשוות בין ניצול בני-אדם לבין ניצול בעלי-חיים?

בעולם שבו פוגע המין האנושי בחיות ממינים אחרים בשיטתיות, רווחת אידיאולוגיה של כוח, זלזול, עיוורון מוסרי ואפליה לרעה כלפיהם. אידיאולוגיה זו מכונה "ספישיסיזם" (סוגנות). היא כוללת, בין היתר, שורה ארוכה של מיתוסים והצדקות כמו הכחשת יכולתן של חיות לסבול, "שרשרת המזון" ו"עניי עירך קודמים".

במדור זה תמצאו דיונים ברעיונות אלה ואחרים וסקירות של היחס לבעלי-חיים בפילוסופיה, החל מרנה דיקרט, דרך ג'רמי בנת'ם, הנרי סולט, ועד הוגים עכשוויים כמו פיטר סינגר, טום רייגן וז'אק דרידה.