הדמות העומדת במרכז יצירה ספרותית היא, כמעט תמיד, דמות אנושית. סיבה מרכזית לכך היא האידיאולוגיה הספשיסיסטית המקובלת, המדירה את בעלי-החיים ונקודת מבטם מסדר-היום הציבורי. אולם גם מעבר לכך, יש קושי לסיפורת לייצג בעלי-חיים, בשל מחויבותה ללשון מצד אחד, ולהשתלשלות אירועים מצד אחר (בעוד שבציור, בפיסול, בקולנוע ואף בשירה רווחים ייצוגים שלא מעמידים במרכזם אדם). דווקא משום כך, מעניין לבחון את היצירות המעטות שנענו לאתגר של ייצוג בעל-חיים ממינים אחרים, או של ייצוג ביקורתי של היחסים בינם לבין בני-אדם.

יצירתם של סופרים צמחונים כמו ש"י עגנון ויצחק בשביס זינגר נוטה לייצג בביקורתיות את יחס האדם לבעלי-חיים אחרים. ביקורתיות דומה מתגלה לעתים גם בכתיבתם של סופרים ישראלים בני ימינו כמו דוד גרוסמן או עמוס עוז. הספרות אף מאפשרת משחקי מחשבה מאתגרים פילוסופית ומוסרית כגון ייצוג אדם כחיית מחמד, אישה שהופכת לחזירה, קוף שהופך לאדם, מרד של חיות משק, או חולדת מעבדה הסובלת מתסמונת סטוקהולם.

כמה ספרי נוער קלאסיים עוסקים אף הם בביקורתיות ביחס האדם לחיות: ביחס לסוסים ב"הקסם השחור", ביחס לכלבים ב"פנג הלבן", או ביחס לחזירים ב"הרשת של שרלוט".

בספרי ילדים נעשה שימוש רב בדמויות של חיות, אך לרוב כשהן מרוקנות מכל תוכן חייתי, או אף משמשות ליצירת תמונה פסטורלית ושקרית של מציאות חייהן של חיות במשקים חקלאיים. עם זאת, בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ספרי ילדים המציגים גישה אחרת: "הכבשה שבאה לארוחת ערב" הוא סיפור הנוגע בקונפליקט סביב אכילת בשר, "התרנגולת שרצתה אפרוחים" מציע סיפור שונה מהמקובל על תעשיית הביצים, "אילו הייתי במקומך" מציג ביקורת מעודנת על גני חיות, ו"מדוע בכה התוכי בלילות?" מציע חשיבה ביקורתית ביחס לכליאת חיות בר בכלובים בתור "חיות מחמד".