מה לעשות?

השאלה

המכתבים זורמים למרכז אנונימוס. כותב טל: "אתם צריכים להשקיע את כל התקציב בסרט טלוויזיה שיראה את הזוועה שבלולים וברפתות!" למשרד מתפרצת ליטל: "תפסיקו עם ההסברה! את השחיטה אפשר לעצור רק בכוח!" והנה אביטל על קו הטלפון: "למה אתם מדברים נגד החקלאות?! צריך לגשת לאנשים עם נושאים שקל להם לעכל - בריאות, קרקסים, ניסויים בקוסמטיקה... חומר נוסף - רק מתחת לשולחן!"

מי צודק/ת?

רמז: נניח שכולנו מתנגדים לכל פגיעה שפוגע האדם בחיות ממינים אחרים; אנו גם מכירים בעובדה, שרובן הגורף של הפגיעות האינטנסיביות מתקיים בתעשיות המזון; ועלינו גם להודות שהתעשיות חזקות עד כדי כך, שניתן לצמצם את היקפן ולהועיל לחיות הנטבחות בהן בעיקר באמצעות שכנוע צרכנים של מזון מן החי לאכול אחרת.

והתשובה?!?

היא עשויה להימצא דווקא במקומות אחרים. הבעיה היא, שלכל טל יש שפה משותפת עם טלים הדומים לו. טל הפסיק לגעת במוצרי חלב אחרי שראה סרט על שיטות חליבה מודרניות; ליטל נדלקה כשליטפה במו ידיה ארנבונים ששוחררו ממעבדה, ואביטל הושפעה מאופנה של "מזון בריאות" במשרד שבו היא עובדת. "מה שעורר בי שינוי - יגיע גם ללבם של אחרים", אומרים המהפכנים המתחילים, והם צודקים. אבל לא לגמרי. משום שהחוויה הפרטית מטשטשת את השאלה, היכן עשויה הפעילות למען "זכויות בעלי-חיים" להגיע להשפעה הגדולה ביותר. אילו הייתה השאלה עולה בבירור, היו עולות גם תשובות אחרות. ובכן:

פיצול האישיות בעולם המתועש: רגישות מול ניכור

רוב אנשי המערב בני-זמננו פוגעים באופן יומיומי בחיות ממינים אחרים. אמנם, הרג ישיר ועינוי סדיסטי איבדו את הפופולריות שלהם במהלך מאתיים השנים האחרונות, ומה שנותר, אצל רוב האנשים, הוא שותפות מרחוק בגרימת סבל ומוות, על-ידי צריכת מוצרים מן החי. הצרכנים יודעים מעט מאוד על נסיבות חייהן ומותן של החיות שמגופן הופקו המוצרים, וממעטים להיזכר בעצם קיומן. יש ביניהם שאינם חשים כל אמפתיה כלפי חיות אלה, והם רואים בהן כלים לשימוש האדם, ותו לא. אנשים כאלה ימשיכו לנהוג כרגיל גם אם יוצג מול פניהם הסבל המדמם.

גם סוג זה של אכזריות מאבד את הפופולריות שלו. כיום, מעטים הם האנשים בעולם המערבי, אשר נותרים אדישים לחלוטין למצוקתן של חיות ממינים אחרים, במקרה שהם נחשפים אליה ישירות. אמנם, עדיין חיים בינינו אנשים (גברים, בעיקר), ולא מעט מהם, שלא יתרככו מול מבטו המתחנן של הקורבן שלהם - אילו נאלצו לעמוד מולו. אך הרוב ויתרו מזמן על תדמית הקצב או הצייד, והם עשויים בהחלט לשנות את התנהגותם - אם רק היו נתקלים בסבל ובמוות פנים אל פנים. אלא שהם מעדיפים שלא לשמוע ולא לראות, ואין דבר קל מזה: המפגש עם "החיות" מתקיים בין הסופרמרקט לצלחת, כשהן כבר סתם "אוכל". לכן קיים אצל רוב האנשים פער ברור בין רמת הרגישות ("איחס! יש על זה דם!") לרמת הידיעה ("רגע, מה רע בלשתות חלב?"); פער בין הדימוי העצמי המוסרי ("אני נשמה טובה!") למעשים הבלתי מוסריים היומיומיים ("השניצל כבר מוכן?").

אם כך, המשימה העומדת בפני "התנועה לזכויות בעלי-חיים" היא להצביע על הפערים ולהפוך אותם לקונפליקט גלוי: לחשוף בפני אנשים את החבורות ואת החתכים שבבשר החי, להראות מי שילם לסורגים שימחצו ולסכין שתחתוך - ולתת לרגישות הקיימת באנשים לעשות את שלה. זהו פרויקט של הצגת עובדות. מקובל וכדאי לרפד אותן גם בדיון פילוסופי-מוסרי, אם כי קשה להאמין שאדם אשר ניסה להצדיק באופן רציונלי אכילת בשר, למשל, והשתכנע שטיעוניו מוטעים, יהפוך בעקבות זאת ל"צמחוני". שינוי התנהגות כזה דורש עמדה רגשית שלא נוצרה במהלך הדיון התיאורטי, אלא הייתה קיימת שם קודם. תפקיד הדיון הוא אפוא לגרום לכך, שהעובדות ייקלטו בהקשר של רגישות הקיימת ממילא. השאיפה הרחוקה היא, כמובן, לעורר באנשים רגישות עמוקה עוד יותר. אך זהו פרויקט עבור תנועה גדולה וחזקה מזו שלנו. לעת עתה, עדיף לקטוף את פירות הרגישות הקיימת.

אם כן, אנו מחפשים היכן נמצא הפער הגדול ביותר בין רגישות לניכור: באילו אנשים צפוי להתחולל השינוי הגדול ביותר לאחר שיראו מול העיניים את סיפור החיים של מוצרי הצריכה שלהם; וכדי להשפיע בקנה-מידה גדול יש להתבונן באופן כוללני בקבוצות-יעד אפשריות - לא באנשים יחידים. אמנם, אפיון קבוצות חברתיות בקווים גסים מחמיץ את ייחודו האינדיבידואלי של כל אדם; אך ללא ניתוח כזה סביר להניח, שנמצא את עצמנו ממקדים את מרב המאמץ בקומץ האנשים הקרובים לנו ביותר, ולא נגיע לאנשים העשויים, אולי, להקשיב לנו יותר. אנו גם עלולים להיסחף לעימות סוחט עם האנשים הבולטים ביותר בשטח - אלה המתפרנסים מן התעשיות הפוגעניות (שוחטים, מסעדני בשר, ויוויסקטורים וכד'), או המגוננים עליהן ועל הרגלי הצריכה של עצמם בקול גדול; אנשים אלה כמעט שאינם פתוחים להשפעה, ומוטב להפנות את המאמצים מהם והלאה.

בכל הדתות הגדולות יש מסורות של חמלה, שניתן לעורר על-ידי שימוש במילון המונחים הדתי עצמו 

יש עם מי לדבר!

המבט הראשון פונה לנוער. כדאי להשקיע בנוער יותר מבכל קבוצה אחרת. אצבע הנעורים מונחת על ההדק מול פני התרנגולות של מחר; אצבע גמישה מספיק (בעיקר אם היא שייכת לנערה!) כדי לעצור ולזרוק את האקדח: כנער/ה, אין לך בעיה להזדהות עם התרנגולת - אם מציגים בפניך היטב את מצוקתה. בתקופה שבין ילדוּת להתמסדות, מוסר איננו מילה גסה; ערכים המנוגדים לנורמות הרווחות (כגון כיבוד זכויותיהן של תרנגולות) אינם מרתיעים כל-כך, כי ערכיו של אדם נוטים להתקבע רק כאשר הוא מבסס לעצמו מקום מוגדר בתוך החברה (בעיקר עיסוק מקצועי ומצב משפחתי). תמיכה הדדית חשובה למי שמבקשים/ות לאמץ ערכים לא מקובלים, ולכן כדאי לעורר בנוער עניין ב"זכויות בעלי-חיים" דרך פעילות מתמשכת בבית-ספר או בסניף תנועת נוער, ולסייע למתעניינים ליצור לעצמם מסגרת חברתית; הסברה ליחידים ברחוב או באתר בילוי יעילה פחות. יש גם לגלות רגישות לזהויות חברתיות נחשקות - סטייל בדיבור, בעיצוב, בלבוש. ואסור לשכוח להזכיר בריאות ומחיר כספי: ברשות ההורים, ההחלטה המוסרית של הנער/ה תצטרך לעבור בבית ביקורת של מומחים מטעם עצמם לרפואה ולכלכלה.

המבט השני פונה לאימהות: הקבוצה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על צריכת מוצרים מן החי; שכן במציאות הישראלית השוביניסטית, נשים הן, בדרך כלל, אלה שקונות ומבשלות לזכר ולצאצאים. זו האצבע שלהן שמונחת על ההדק מול פני התרנגולת הכלואה בכלוב היום. האצבע עסוקה וקצרת-רוח: "זכויות בעלי-חיים? אם היו לכם ילדים הייתם שוכחים מזה!" אך רגע פנוי יימצא בקלות (מסר קצר! הנחיות ברורות לפעולה! ושיהיו גם סימוכין מקצועיים בהישג-יד) כשמדובר בבריאות. או בכיס. שילוב מנצח: בריאות וכיס! (וגם האב מתעניין, ממרחק בטוח, ורגיש למילים מכאיבות כגון "כולסטרול").

האם יש מבט שלישי - לילדים קטנים? ודאי, שהרי מתי נוצר אותו לב של נעורים, אשר מסוגל לכאוב עם כאבה של חיה שונה ורחוקה? לא נולדים מצוידים ביכולת להזדהות עם סבלו של הזולת, אפילו לא עם סבלם של אנשים קרובים. זו יכולת נרכשת, ותהליך רכישתה פתוח באותה מידה בפני בנות ובנים. אולם הקנייתה לילדים היא פרויקט חינוכי גדול, החורג מעבר לכוח העבודה של "התנועה לזכויות בעלי-חיים". לכן, אם החינוך לרגישות מתבצע ממילא על-ידי מסגרות החינוך השונות, כדאי לפעול בתוכן (בהוראה, בהרצאות, בחלוקת חומר הסברה וכדומה), מתוך התמקדות בשתי משימות ייחודיות: לכוון את העיניים הילדותיות לזהות "זולת" לא רק בבני-אדם, אלא גם ביצורים ממינים אחרים; וללמדן לראות, שאפילו דבר-מה שלא נראה כמו חיה ("זה בכלל לא תרנגולת! זה עוף!") הוא, בעצם, "זולת".

ככל שאנשים צעירים יותר, כך דומה יותר מידת הפתיחות שלהם לרעיונות חדשים, ברבדים שונים בחברה; שיטות הסברה ומידת האפקטיביות שלהן תהיינה דומות למדי לילדי הגן מאוכלוסיות שונות, ואפילו לילדי בית-הספר היסודי. ההתבגרות בתוך חברה מסוימת, ובעיקר רכישת השכלה ותחום עיסוק מסוימים, היא שיוצרת הבדלים בין אוכלוסיות שונות. האוזניים הבוגרות הקשובות ביותר לענייננו יימצאו ודאי בין אנשים התופסים עצמם כ"מעודנים", ובין אלה שהשכלתם נוטה, יחסית, למקצועות ההומניים (ורצוי - עם קצת שאנטי מהמזרח הרחוק). יש לציין באופן מיוחד את קרוביה הרגשיים והאידיאולוגיים של "התנועה לשחרור בעלי-חיים": שוחרי איכות הסביבה - "ירוקים" (ובעיקר שוחרי "צרכנות ירוקה"), חובבי "חיות מחמד", ופעילי זכויות אדם. כל אלה צפויים לשקול בכובד ראש את המסרים של "התנועה לזכויות בעלי-חיים", אלא שאם המסרים לא יוצגו כהלכה, עלולים קרובינו להתגונן מפניהם בתקיפות.

הירוקים שותפים ל"תנועה לזכויות בעלי-חיים" בביקורתם על נזקי הטכנולוגיה, וחלקם אף מתנגדים לשלטון ההון ולתרבות הצריכה. אבל קרבה זו, אם לא הביאה עדיין את הירוק/ה לוותר על צריכת מוצרים מן החי, תובעת ממנו/ה מאמץ מיוחד בהגנה על התירוצים המקובלים; זהו מצב של עמידה על הסף, כשצריך להחזיק בכוח כדי שלא ליפול פנימה. ירוקים עלולים, למשל, להתבצר בטענה שהם טורפים טבעיים (של תרנגולות ממשקים מתועשים!). עם זאת, ההשלכות האקולוגיות של תעשיית המזון תדברנה אל לבם, כמו גם דיון על התעשייה במונחים של אתיקה סביבתית. אוהבי כלבים/חתולים יודעים שלא רק בני-אדם נחנו באישיות וברגש. אך אם ננסה להראות לאבא-של-רקסי, למשל, שרקסי הוא בדיוק כמו פרה - סטייק פוטנציאלי - הזעזוע עלול להרחיק. ללא מבט אישי בעיניה של תרנגולת, חופשייה או מעונה, הרגישות והחמלה יישארו מופנים כלפי הכלב בלבד. ובעניין הומניטרים הומניסטים - חוש הצדק שלהם מתקשה לפרוץ אל מחוץ לגבולות "הומו סאפיינס", לאחר שכבר טופח והבשיל בתוך התבנית הצרה של מין ביולוגי יחיד. האתגר הוא לחשוף בפניהם את השרירותיות שבאפליה זו; כל המושגים להבנת משמעותה של אפליה כבר מצויים בידיהם.

ראוי להזכיר עוד קבוצה זנוחה במיוחד במאבק ל"זכויות בעלי-חיים" בישראל: הדתיים. בכל הדתות הגדולות יש מסורות של חמלה, שניתן לעורר על-ידי שימוש במילון המונחים הדתי עצמו. למרות אופיה החילוני של התנועה ל"זכויות בעלי-חיים" בישראל כיום, כדאי לגייס את האנשים המתאימים לניסוח המסר ולהפצתו בקהילות דתיות, ובעיקר בקרב סמכויותיהן הרוחניות: בעולם הדתי מוקדש למוסר מקום מוצהר ברור יותר מזה שבעולם החילוני-הקפיטליסטי; בנוסף לכך, בקהילות אלה פועלים מנגנונים פנימיים של הפצת רעיונות ובקרת התנהגות, העולים בכוח השפעתם על מנגנונים מקבילים בעולם החילוני.

יש להזכיר גם את האנשים החזקים בחברה - פוליטיקאים ואנשי עסקים. מאחר שיריקה אחת מפיהם יכולה להציל או לחסל רבבות חיים, כדאי מאוד להתעקש אצלם בהסברה (דיבור קצר: מוסר בקטן, כדאיות כלכלית בגדול). אך זאת לא מתוך תקווה שמישהו שם למעלה ייזום שינוי רדיקלי, אלא רק כדי לתקן עוולות, שאינן לגיטימיות בתוך הסדר החברתי-הכלכלי הקיים ("לצערנו, השר אינו פנוי לטפל בשיטות הגידול של תרנגולים לבשר, אך הוא מבטיח לפעול למיגור נגע קרבות התרנגולים"). ערעור על הסדר הקיים לא יבוא מלמעלה, אלא מהאמצע - דרך שינוי בהרגלי צריכה המוניים.

האמצעים מקדשים את האמצעים!

ההבדל בין הסברה על עינוי פילים בקרקס להסברה על עינוי פרות ברפת החלב המודרנית אינו תלוי רק בשאלה עם מי מדברים, אלא גם איך מדברים. הבדל יסודי בין דרכי הסברה שונות תלוי בגורמי הזמן ותשומת-הלב: לכמה זמן נחשף קהל היעד שלך לרעיונותיך, ועד כמה הוא מרוכז. חוטפים מידך עלונים ביציאה מהסופרמרקט? דוכן ההסברה שלך ניצב על מסלול הבטלה של נופשי צוהרי יום שישי? באו במיוחד לשמוע אותך מרצה שעה וחצי? הבדלים של זמן/תשומת-לב קובעים בדיוק מתמטי, כמעט, את מידת הרדיקליות של הנושאים שניתן להעלות בפני הקהל. ככל שפעילותך דומה יותר לחלוקת עלונים זריזה, כך ניתן להעביר פחות מידע, לגעת פחות בנושאים שאינם מוכרים לציבור הרחב, ולהציע לקהל פחות ויתורים (על הרגלי צריכה מקובלים) ופחות עשייה: המגע עם קהל מזדמן דורש איפוק. המשימה היא להגיע לקהל משתהה ומרוכז (כן, זה רמז. לארגן הרצאות!) שאיתו ניתן לדון בצריכת בשר ואף ביצים וחלב.

על כל פנים, אפילו בתנאים הטובים ביותר אין מקום להסברה תוקפנית. גם התעניינות מוסרית רצינית עלולה להתכווץ בצילם של הזעם או הרתיעה מפני "חוצפה", תקיפות יתרה והטחת האשמות. הצגת זוועות עלולה להרחיק, וכדאי להשתמש בה רק כדי לחשוף עובדות ולהמחיש טענות, ולא במטרה לסחוט את הצמחונות ישירות מתוך קרביו של הקהל. זעזוע עשוי לגרום לאדם להשתנות כאשר מעוררים בו חרדה לעורו ולעור יקיריו - לא לעורות מכונפים או פרוותיים. לכן הפנייה הזהירה והקשובה לרגש ולהיגיון נותרת כאסטרטגיה המועדפת. גם לגיל, ללבוש ולסגנון הדיבור יש משמעות מכרעת בהסברה, כשהתדמית ה"לא-רצינית" של הנושא מעניקה יתרון ברור להופעה המעידה על סטטוס חברתי גבוה. עם זאת, כאשר ההסברה פונה לקבוצה ממוקדת, יתכן שאדם הבא מתוך קבוצה דומה יעשה את העבודה הטובה ביותר.

גורם חשוב המשפיע על תוכן ההסברה המועדף הוא נוכחות של גורמים חיצוניים, המתווכים בינך לבין הקהל שלך: עיתונאים ועורכים באמצעי התקשורת, מחברי תכניות חינוך על "התעללות בבעלי-חיים" ומורים שקיבלו חומר הסברה מאנונימוס, משפטנים ופוליטיקאים המנסחים הצעות חוק, ורבים אחרים. אפשר לסמוך על לבם הטוב של כל אלה, שירסנו את המסר שלך "כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור". לכן ככל שהעיתון גדול יותר, ככל שמערכת החינוך ממלכתית יותר, ככל שהערכאות השלטוניות בכירות יותר - כך גדל הסיכוי, שהמסר הביקורתי יישחק בדרך אל היעד, ואפילו יתהפך על ראשו: התקשורת תציג את ההפגנה מנקודת-המבט של התעשייה הפוגעת ("סניף מקדונלדס החדש נפל קורבן להתפרעות אלימה"), מערכת החינוך תלַמד שרק סדיסטים נדירים "מתעללים בחיות" ("ואם לא תאכלו בשר, לא תגדלו"), והכנסת תעניק לגיטימציה לפגיעות ממוסדות במקום להגביל אותן (ראו "חוק צער בעלי-חיים: ניסויים בבעלי-חיים").

אם כן, כשפונים לגורמים רבי ההשפעה ביותר בחברה, כדאי לעקוף ככל האפשר ערכאות מתווכות. זה לא קל: יש להגיע ישירות לבעלי השררה, או - רצוי - לתפוס בעצמנו תפקידים בכירים במערכות התקשורת, החינוך, המשפט והשלטון. ואם זה לא ניתן אז כדאי, לפחות, להגיש להם חומר כתוב, ערוך ומעוצב היטב, בתקווה שידי מתווכים זרים תפגענה בו פחות.

לאן הגענו?

לאחר חודשים אחדים, קשה למצוא את טל, ליטל ואביטל; כל אישיות מצאה פעילות אפקטיבית המתאימה לה. טל מתרוצץ בין בתי-דפוס וכלי התקשורת כדי לעטוף כל פרויקט של אנונימוס בתמונות ברורות ובתצהירים מדויקים עם כותרות מושכות. ליטל בולשת במשחטות ובמשקים אחר עובדות מדויקות והוכחות מצולמות מיד ראשונה. ואביטל מציבה דוכנים עם חומר הסברה מסוגים שונים בכל "יום ירוק", "יום די לאלימות", "יום אהבה" וימים אחרים. אביב באנונימוס. הלוואי שבקרוב יחדור האור גם לכלובים.