תרנגולים בתעשיית הבשר

במדגרה. מנקודת מבטו של האפרוח שזה עתה בקע ומחפש את חיקה החמים והמוגן של האם, המדגרה היא מסע מסויט, שבו אין אפילו רגע אחד של רגיעה. האפרוחים המפוחדים מוסעים במהירות על גבי מסילות, מחליקים ומועדים, מושלכים ומתגלגלים מאחת לאחרת מגובה רב, מטפסים זה על גבי זה, נתפסים בכנף ומועפים באוויר.

עיוות גנטי. מהמדגרה מועברים האפרוחים למבנים סגורים ונטולי חלונות בהם ייכלאו כל חייהם הקצרים. אפרוחים אלה מעוותים מבחינה גנטית, בעקבות "טיפוח", שנועד לגרום להם לגדול מהר פי כמה מקצב הגידול הטבעי. הגדילה מואצת גם בעזרת תרופות, מזון מרוכז ותאורה באור חזק, המונעת מהם שינה ומגבירה את האכילה. ה"טיפוח" הגנטי עיוות את הפרופורציות בין חלקי הגוף של התרנגולים: איברים "מסחריים" (שרירים וחזה) נופחו, בעוד שאיברים "מיותרים" (עצמות ורגליים) צומקו. כתוצאה מכך אין העופות יכולים לשאת את משקל גופם, ו-90% מהם סובלים מנכויות ועיוותים מכאיבים ברגליהם. גם הלב והריאות קטנים מדי ולא מצליחים לספק חמצן לתאי השריר המתפתחים במהירות.

בלול. התרנגולים (ותרנגולי ההודו) מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם. אדי אמוניה המצטברים בלול מקשים על הנשימה, ובחורף הם אף גורמים פגיעות בעור ועיוורון. תרנגולים בלולים מזוהמים מגרדים את עיניהם בכנפיהם ומשמיעים צווחות כאב. פצעי-לחץ, כיבים וכוויות ברגליים נובעים מן הרביצה הממושכת על המצע המרקיב. עם גדילתם ועליית הצפיפות בלולים, נאלצים תרנגולים לדרוך זה על זה כדי להגיע למזון ולמי השתייה. הצפיפות, המחנק, החום הכבד והרעש מחריש האוזניים גורמים לעופות עצבנות רבה, ועקב כך הם תוקפים זה את זה וגורמים ל"קרחות-גב" ולפציעות, המוסיפות לכאבים ולמצוקה.

הסוף. הובלת תרנגולים לשחיטה מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר תרנגולים בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה. במשחטה חותך השוחט בצוואר העוף, ומטיל אותו לדמם ולפרכס בתוך כלי או תלוי ברגליו ממסוע. תרנגולים גוססים דקות לאחר שחיטתם, בשל זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים.