ספישיסיזם

ספישיסיסט בהתהוות: היחס לחיות ממינים אחרים בתור חתיכת בשר מוטבע בנו כמעט מלידה. 

מושג חדש, סיפור ישן

"ספישיסיזם" (speciesism) הוא אחד מן המושגים המרכזיים בהגות על יחסם של בני-אדם כלפי חיות ממינים אחרים. המושג לקוח מן המילה species (מין ביולוגי) בתבנית של המושגים "גזענות" (racism) וסקסיזם (sexism, מיננות).* את המושג טבע ב-1970 פעיל להגנה על בעלי-חיים, הפסיכולוג ריצ'רד ריידר (בתמונה), בעלון הסברה שכתב. המושג זכה לפרסום נרחב בספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי-החיים" (1975), ומאז חדר "ספישיסיזם" לאנציקלופדיות ולמילונים, אם כי הוא עדיין לא מצוי בשימוש נרחב. המושג החדש חופף במידה מסוימת למושג הוותיק "אנתרופוצנטריזם", אך לא זהה לו: "אנתרופוצנטריזם" מתמקד במפורש בהצבת המין האנושי במרכז העולם, ומשמש פחות בהקשר מוסרי-חברתי ויותר בביקורת סביבתית ובהגות על מקום האדם ביקום. "ספישיסיזם" הוא מושג חברתי-מוסרי מובהק, והוא אופנתי יותר בזכות הדמיון שבינו לבין מושגים חברתיים שליליים בעליל: "גזענות" ו"סקסיזם". גם "ספישיסיזם" הוא מושג שלילי ומגנה בעליל – בתוך הקהילה הקטנה שמשתמשת בו.

הטיה ודעה קדומה

אחת מההגדרות הצנועות ביותר של ספישיסיזם היא הנוסח המוקדם של סינגר: "ספישיסיזם [...] הוא דעה קדומה חיובית או הטיה לטובת האינטרסים של חברי המין הביולוגי שלך ונגד אלה של חברי מינים אחרים." סינגר הוא פילוסוף מאסכולת התועלתנות, הרואה בספישיסיזם שיקול-דעת מוסרי לקוי. כאשר לשני צדדים יש אינטרסים דומים, האינטרסים האלה ראויים למשקל מוסרי שווה: אם השכן שלי ואני קוראים לעזרה, מכבי האש צריכים להעניק לנו יחס דומה, ולא להעדיף את השכן בנימוק שהוא ממוצא אסיאתי ואילו אני אפריקאי. העדפה כזו תיחשב כאפליה גזענית; בדומה לכך, אם פלוני נותן עדיפות לאינטרסים של אלמוני רק בגלל המין הביולוגי שלו, זהו ספישיסיזם.

ספישיסיזם כטעות פשוטה

נבחן מקרה לדוגמה ברוח הגדרתו של סינגר: העירייה שוקלת להתיר בנייה על גבעת בר. במקרה זה, על הפרק עומדים האינטרסים המנוגדים של שתי קבוצות: מצד אחד חיות בר המתגוררות כעת על הגבעה, ומולן חברת הבנייה והאנשים שעתידים לגור במקום. נניח, שבוועדה לתכנון ולבנייה ייזכר מישהו בחיות הבר ויעיר: "רגע, ומה עם החיות שעל הגבעה?" קל לדמיין את התשובה להערה כזו: "לא משנה, בני-אדם חשובים יותר!"

זוהי תשובה ספישיסיסטית, כי האינטרסים של שני הצדדים המעורבים בדבר לא נבדקו. מה בדיוק צריך כל צד? מהן האפשרויות שעומדות בפניו? עד כמה הוא עלול להיפגע מכל החלטה? ועד כמה ייפגע צד אחד או ירוויח בהשוואה לפגיעה ולרווח בצד השני? את המשיב הספישיסיסט כל זה לא מעניין: לדעתו, די בזה שבצד אחד יש אדם ובצד השני יש מינים אחרים – וכבר הדיון הוכרע.

צופה אובייקטיבי מהצד אמור לזהות כאן שגיאה בשיקול האתי: ההתעלמות מהאינטרסים של חיות הבר פסולה מבחינה מוסרית, כי עצם השייכות למין מסוים, ללא שיקול נוסף, פשוט לא רלוונטית לשיקולי מוסר. כמובן, חשוב לדעת אילו מינים מעורבים בקונפליקט, כדי לדעת מהם תכונותיהם והאינטרסים שלהם. אבל מה שרלוונטי למוסר זה לא הזהות הביולוגית של הצדדים השונים בקונפליקט אלא עוצמת האינטרסים שלהם; מה שחשוב כשהשכן שלי ואני קוראים לעזרה הוא לא המוצא האתני שלנו אלא מידת הדחיפות שבה זקוק כל אחד מאתנו לעזרה, הן בגלל תכונותיו האישיות והן עקב מצבו המיוחד.

זוהי הגישה של סינגר, ופילוסופים אחרים מתייחסים לספישיסיזם באופן דומה, גם אם מתוך רקע תיאורטי שונה ובמונחים אחרים. אצל טום רייגן, למשל, המושג "זכויות" מרכזי יותר מ"אינטרסים". אם כן, לשיטתו של רייגן, ספישיסיזם הוא, במידה רבה, הנטייה לרמוס את זכויותיו של הזולת על רקע שייכותו למין ביולוגי אחר.

הספישיסיזם חוצה גבולות של מגדר ומוצא אתני: עבור רוב בני-האדם כיום, בכל מקום, יש חיות שכביכול אינן יצורים חיים בכלל – הן בסך הכל מוצר. 

ספישיסיזם כטעות מורכבת

בדוגמה שלעיל, העיוות האתי ברור: הרי ההכרעה בדיון נעשתה מבלי לבדוק עובדות. כעת, נניח שהדיון על עתיד הגבעה יעבור לוועדה לאיכות הסביבה, בהשתתפות מומחים לרווחת בעלי-חיים. רבים יאמינו, שהפעם נבדקו ברצינות האינטרסים של תושבי הגבעה הנוכחיים. אבל מבט מקרוב יגלה שכאשר חברי הוועדה דנים בארנבות, למשל, הם מתעניינים רק בסבל רב או במוות שייגרם להן כתוצאה מהבנייה; ואילו כשדנים בקבלנים, חברי הוועדה מקדישים תשומת-לב רבה לתוכנית העסקית של הקבלנים ונזהרים להפריע כמה שפחות לשאיפותיהם, לרווחיהם ולחירותם לעשות ככל העולה על רוחם. במילים אחרות, הדיון בוועדה ספישיסיסטי כי הוא מעמיד את האינטרסים היסודיים של הארנבות מול אינטרסים פחות מרכזיים של הקבלנים, כאילו מדובר באינטרסים שווי-ערך. (יש להעיר שבוועדות ממשיות מסוג זה, ודאי איש לא יציג השוואה מאוזנת יותר; כלומר, השוואה בין השפעת הבנייה בגבעה על הארנבות לבין סילוק הקבלנים מביתם והפקרתם למוות בטוח ואיטי, בהיעדר אפשרות קיום).

כשמנסחים כך את עבודת הוועדה, האפליה ברורה. אולם ספק אם חברי הוועדה וקהל המתעניינים יבחנו כך את המצב; רובם ודאי יאמינו באמת ובתמים, שהוועדה ערכה "איזון אינטרסים" באופן מוסרי. הספישיסיזם מתגלה אפוא לא רק בזלזול מופגן באינטרסים או בזכויות של חיות הבר, אלא גם במאמצים מלאי רצון טוב לנהוג כראוי. המאמצים נכשלים בספישיסיזם כל עוד אנו נוקטים בגישה שונה לחלוטין כלפי בני-אדם וכלפי שאר עולם החי בבואנו לבחון שאלות כגון "מהם הדברים שיש להם ערך בחיים?" או "במה עלינו להתחשב?"

ספישיסיזם כמגבלה בתפיסה

אם לא די בזה, הרי שלחברי הוועדה קל לזהות ולהבין מה רוצים הקבלנים, שמסבירים ברהיטות את מבוקשם; זאת בשעה שעל האינטרסים של הארנבות ידוע מעט מאוד, וממילא הידע המועט בנושא נאסף על-ידי זואולוגים, שעבודתם אינה מכוונת לייצג את אינטרסים של החיות או לעורר אמפתיה כלפיהן. כלומר, עוד בטרם הגענו לאפליה בשיפוט האתי, מתגלה חוסר איזון עמוק בעצם היכולת שלנו להבין את שני הצדדים מבחינה מוסרית.

גם הקשיים האלה עדיין לא מבטאים היטב את המציאות הספישיסיסטית. בעולם הממשי לא קיימות כמעט ועדות שמנסות ליישב קונפליקטים בין בני-אדם לבין חיות חופשיות ממין אחר. גם צרכני מוצרים מן החי אינם שוקלים את הרגלי הצריכה שלהם בדרך דומה לעבודת הוועדה שתוארה לעיל. אדרבה, התרבות שלנו רוויה בניסיונות להעניק לגיטימציה לפגיעה בחיות ולצריכת מוצרים שהופקו מהן, ללא כל התייחסות להיבט המוסרי שבכך. כך, למשל, כאשר אנשים אוכלים ביצים, יהיה זה תמים לבחון את פעילותם במונחים של שיקולים אתיים מן הסוג שהציע סינגר. אוכלי הביצים לא בדיוק מפגינים "דעה קדומה שלילית נגד האינטרסים של תרנגולות"; יותר מהפגנת דעה קדומה, הם מפגינים חוסר דעה. הבעיה כאן אינה שהאינטרסים של התרנגולות נתפסים באופן מסולף – אלא שהם לא נתפסים כלל. כך בנוי הספישיסיזם במובנו הנפוץ והעמוק ביותר: הקורבנות פשוט אינם נתפסים בשום הקשר מוסרי. המבט הספישיסיסטי בקורבן (או במה שהופק מגופו) מזהה מוצר, לא בעל-חיים.

דמיון לתופעות אחרות

סינגר משווה ספישיסיזם לגזענות ולסקסיזם. אבל אילו התבקשנו להגדיר "גזענות", ודאי לא היינו מתמקדים בדעה קדומה כלפי אינטרסים. גזענות היא הרבה יותר מכך: היא כוללת הבחנה מתמדת בין "אנחנו" לבין "הם", נטייה לזלזל בהם, לשנוא אותם, לפחוד מהם, להפגין עיוורון לצרכים ולמצוקות שלהם. מדובר במערכת כוללת של הצדקות לפגיעה, הרגלי חשיבה ומושגים לא-מודעים על סדרי העולם. וכל זה מבטא ומחזק מציאות חיים שונה בשתי הקבוצות: זכויות-יתר וטובות הנאה מצד אחד, איסורים וכפייה בצד האחר, התנהגות יומיומית שמעניקה לנו וגוזלת מהם. ספישיסיזם דומה מאוד לגזענות בכל המאפיינים הכלליים האלה, כמו גם לכל תופעה חברתית אחרת של אפליה וניצול שיטתיים. רבים מהכותבים על הספישיסיזם ממקדים את תשומת-הלב בדמיון הזה שבין ספישיסיזם לבין תופעות חברתיות אחרות: הם מראים שהשייכות למין ביולוגי כזה או אחר אינה מצדיקה אפליה; ובעזרת הדמיון העמוק בין סוגי אפליה וניצול שונים, הם מבקשים להרחיב את תחומי חוש הצדק והאמפתיה שלנו על מינים ביולוגיים שונים.

הייחוד של הספישיסיזם

כשם שהביקורת על סקסיזם, למשל, אינה ניתנת למיצוי בכך שהצבענו על הדמיון שבינה לבין גזענות (בהנחה שכולנו יודעים ומסכימים מה רע בגזענות), כך גם עצם ההצבעה על הדמיון שבין ספישיסיזם לבין תחומים אחרים היא רק צעד ראשון במסע ארוך. במובנים מהותיים, ספישיסיזם אינו דומה לשום תופעה אחרת:

1. ראשית כל, אי-אפשר להבין ספישיסיזם בראשית המאה ה-21 מבלי ללמוד כיצד מיליארדי חיות מנוצלות כיום באופן תעשייתי. המוני חיות אלה מתקיימות בעולם זר ומוזר, שאנו חייבים להתאמץ ללמוד עליו כי הוא אינו דומה לשום דבר שאנו מכירים ומבינים באופן אינטואיטיבי: היחס לחיות דומה מאוד ליחס למשאבים דוממים; כל תנאי החיים שלהן נשלטים באופן מוחלט; הן מצויות תחת לחצים מתמידים עד גבול יכולתן הביולוגית; ורבות מתכונותיהן התורשתיות עוותו במכוון עד כדי נכות.
   
2. בין בני-אדם לבין חיות שונות קיימת בדרך-כלל הפרדה פיזית, המגיעה לשיאה עם כליאת המוני חיות במתקנים סגורים, מבודדים וממוכנים בחקלאות התעשייתית. ההפרדה תורמת להתפתחות של הצדקות או תירוצים לפגיעה בחיות, הנשענים על הכחשה, על סילוף ועל המצאה של עובדות. קל להמציא שטויות וקל להאמין בהן כשמדובר בחיות שאיננו רואים.
   
3. הניכור הספישיסיסטי עמוק אף יותר מסילוף העובדות הספישיסיסטי. תיעוש החיות וההפרדה העמוקה בינן לבין הצרכנים, מביאים להיעלמותן מהתודעה – ולכך יש משקל גדול עוד יותר ממשקל האמונות הכוזבות והתירוצים הקלושים. אדם האוכל מדי יום בשר, ביצים וחלב ומתהלך בנעלי עור ובמעיל צמר, יכול להתמיד בכך בקלות מבלי להעלות על הדעת כל מחשבה על החיות שנוצלו ונפגעו כדי לספק את ארוחותיו ואת בגדיו.
   
4. כאשר אנחנו החזקים, שליטה בקבוצה אחרת וניצולה נראים לנו "טבעיים" – בעיקר אם חברי הקבוצה השולטת שונים מאתנו בעליל. מאחר שההבדלים בין מינים ביולוגיים שונים הם לרוב מובהקים יותר מההבדלים שבין כל שתי קבוצות אנושיות, הם מהווים מצע פורה במיוחד לאשליית ה"טבעיות" שבניצול החיות. לכן הספישיסיזם ודאי ותיק ואוניברסלי יותר מכל אידיאולוגיה של דיכוי בני-אדם.
   
5. הביקורת על דיכוי סקסיסטי ועל דיכוי מעמדי, מקדישה מקום נכבד לחשיפת שיתוף-הפעולה של הקבוצה המדוכאת עם מנגנון הדיכוי; אולם זה כמעט שלא רלוונטי לספישיסיזם. הספישיסיזם מעוגן בכוח פיזי עצום וישיר – כליאה, אלימות, הרג. אין כאן עניין בתודעה כוזבת מצד החיות, שממילא לא מסוגלות כמעט לשתף-פעולה או להתקומם. האלימות המתמדת בפועל מנציחה את הגישה התוקפנית.
   
6. ההתקוממות נגד דיכוי גזעני או סקסיסטי, מדגישה בדרך-כלל את הדמיון שבין כל בני-האדם – דמיון שממנו נגזר מעמד מוסרי שווה. זהו עיקרון קל מאוד להבנה. אבל כדי לזהות ספישיסיזם, צריך להבחין בין הבדלים ביולוגיים שאין להם משמעות מוסרית (ארבע רגליים או שתיים, נוצות או עור חלק, יכולת קוגניטיבית נמוכה או גבוהה לפתור בעיות...) לבין דומות ביולוגית הנושאת משמעות מוסרית (כולנו סובלים מפחד ומכאב: אנחנו, העכברים, הצפרדעים...). מסובך!
   
7. 
   

   הפגנה נגד ציד דובים (PETA) מבטאת את אחד מהמאפיינים הבעייתיים של הספישיסיזם: הדובים לא ייצגו את עצמם; לכל היותר, אלה יהיו בני-אדם המחופשים לדובים, מול בני מינם הביולוגי. 
   קשה להעלות על הדעת ביקורת נגד סקסיזם ללא נשים המציגות את הסיפור שלהן והוגות את הרעיונות הביקורתיים, או ביקורת נגד גזענות ללא קורבנות הגזענות שמשמיעים את קולם. בספישיסיזם המצב שונה לחלוטין: הביקורת נשמעת כולה מפי בני-אדם נגד בני-אדם, והקורבנות נותרים תמיד בחוץ... ולמי קרובים יותר המבקרים, אפילו הנועזים ביותר – לבני-אדם המדכאים, או לחיות שהם מתיימרים לייצג?
   

אם עלו בדעתך מקרים המערערים על הייחוד של הספישיסיזם לעומת גזענות, סקסיזם, כיבוש, דיכוי מעמדי, רצח עם, הומופוביה, גילנות וכדומה – ודאי הצדק איתך. הספישיסיזם הוא מערכת של רוע, ובתור שכזה הוא דומה בהיבטים רבים למערכות רוע אחרות. אבל עדיין חשוב להכיר בכך שבתמונה הכוללת, מדובר בתופעה ייחודית – בדרכה הרעה.

ספישיסיזמים

אי-אפשר לסיים דיון בספישיסיזם מבלי להצביע על המוזרות שבחלוקת עולם החי ל"אדם" ול"חיות". חלוקה זו כורכת בחבילה אחת מינים שיש ביניהם הבדלים קיצוניים, ומעניקה משקל מיוחד דווקא להבדלים הקיימים לכאורה בין המין האנושי לבין כל השאר. זוהי חלוקה ספישיסיסטית הן משום שהיא מעניקה משקל מיוחד לתכונות המייחדות בני-אדם, והן משום שהיא משטחת את כל שאר המינים לכדי ישות ביולוגית אחת.

אולם בפועל איננו חיים את החלוקה החדה הזו לשניים. נראה שבכל תרבות אנושית יש הבדלים מהותיים ביחסם של בני-אדם לקבוצות מינים שונות. למשל, בחברה שלנו קיימים הבדלים גורפים למדי בין ההתייחסויות המקובלות לצפעים, לקרפיונים, לחתולי בית או לכבשים. כל המינים הללו סובלים מתופעות ספישיסיסטיות, אבל מדובר בצורות מובחנות של ספישיסיזם. ריבוי המינים והנסיבות מחייב, במובנים רבים, ללמוד "ספישיסיזמים" שונים כתופעות נפרדות.
*מכיוון שהמונח העברי "מיננות" כבר משמש בהוראה שאינה קשורה במין במובן species אלא במין במובן sex, יש שתרגמו speciesism כ"סוגנות". אולם מונח זה אינו נכון מבחינה ביולוגית. לכן אני מעדיף להשתמש במונח "ספישיסיזם", שלמרבה הצער שובר שיניים לדוברי עברית.