רקע
הובלת כבשים ועגלים מאוסטרליה לישראל כרוכה במסע ארוך ומפרך במיוחד. הוא מתחיל בשעות רבות, לעתים עשרות שעות, של הובלה במשאיות ברחבי אוסטרליה לנמלים, שם הם מועמסים על אוניות. לאחר ההעמסה ממתינה להם תקופת שהות בת כשלושה שבועות על גבי אונייה מיטלטלת, העוגנת לבסוף בנמל עקבה. משם הם מובלים במשאיות בתוך ירדן, בין השאר אל שטח ישראל. המסע מקצהו השני של כדור-הארץ יכול להתחיל בהעמסה בגשם שוטף ולהסתיים בפריקה בשמש צורבת, שיכולה לגרום למכות-שמש ולהתייבשויות. עם הגיעם לישראל נשלחים הכבשים והעגלים לבית-המטבחיים או לתאי פיטום, שם ייכלאו במשך חודשים לצורך העלאה במשקל, ואז יועמסו שוב על משאיות ויובלו אל מותם.
בעלי-חיים רבים מתים במהלך ההובלה. שיעורי התמותה, הנעים סביב 2% בממוצע לכבשים, מלמדים גם על המצוקה הקשה של בעלי-החיים השורדים את המסע. ההעמסות והפריקות החוזרות מלוות בהפחדה, במכות ובשימוש בשוקים חשמליים. בעלי-חיים שכושלים על-גבי הרמפות עלולים להירמס תחת רגלי חבריהם. הצפיפות והמחנק בספינה מקשים על הנשימה, ואף החום הכבד מפיל חללים. ישנם גם בעלי-חיים שמתים מרעב, פשוטו כמשמעו, לאחר שנלקחו מהמרעה הפתוח ולא הצליחו להסתגל לכופתיות המזון, שמהן הם אמורים להיזון על גבי הספינה. היקף הייבוא זינק לקראת שנת 2000 במאות אחוזים. בשנת 1999 הובלו לישראל 60,239 עגלים חיים, לעומת 8,680 ב-1997 - עלייה של כ-600% תוך שנתיים. עלייה גדולה עוד יותר חלה במספר הכבשים החיים המובלים לישראל: בשנת 1998 הובלו לישראל 7,000 כבשים, ואילו בשנת 1999 הובלו 89,144 כבשים - עלייה של כ-1,200% תוך שנה.
איילה אדלר נקלעה במקרה למעבר הגבול בערבה (ישראל-ירדן) וראתה את מצבם של העגלים והכבשים בסוף המסע המפרך מאוסטרליה, לאחר שנפרקו מהאנייה והמתינו להעברתם לארץ. אנו מביאים את עדותה.
"רזים ומלאי ריר... התייבשות מטורפת"
פריקה אלימה בשמש צורבת
שאלתי את הירדנים למה הכבשים והעגלים עומדים שם. למה הם לא בצל. אז הם אמרו לי, תראי, כל מה שיש לנו להגיד זה שהמשלוח הזה צריך להיכנס לישראל, לא אלינו בכלל, ויש פה עיכוב במכס הישראלי, ואם יש לך טענות, תפני אליהם. ואת צודקת, אין להם מים, אין להם כלום. נורא עצוב, ככה הם אמרו לי.
בתוך המכונית, כשהתחלנו לנסוע, התחלתי לבכות, כי קלטתי שאני לא יכולה לעשות כלום, ואני באמצע טיול עם הרבה אנשים וצריך לנסוע לפטרה. אז טלפנתי לאחותי, ואמרתי לה: תעשי משהו. היא התקשרה לצבי אלוש [כתב ידיעות אחרונות] והוא ישר שלח לשם צלם. צבי באמת ראה על מה אני מדברת, את התנאים הנוראים. הוא דיבר עם זו שאחראית ב'ידיעות' על הנושא של בעלי-חיים, אבל היא אמרה שאין בזה עניין - שזו בסך הכל הובלה של בעלי-חיים, עניין שבשגרה…"
"הצוואר כלפי מעלה, מתוח בטירוף, בשביל לקבל קצת אוויר"
"את הכבשים הובילו בקומות. בין הקומה הראשונה לקומה השנייה יש להם רווח של בערך 20 ס"מ שדרכו נכנס אוויר. העליונים במצב פחות רע יחסית - אמנם השמש יוקדת עליהם, אבל לפחות יש להם אוויר שיכול אולי לזוז. אבל אלה שלמטה… ככה [מותחת את צווארה ככל יכולתה כלפי מעלה]… מזעזע פשוט. הצוואר כלפי מעלה, מתוח בטירוף, בשביל לקבל קצת אוויר, ויש נורא מעט, כי זה רק 20 ס"מ." " כל המשאיות היו בלי גגונים, רק משאיות, מתכת, מתכת… ואצל הכבשים היו גם חורים שהרגליים נפלו פנימה. בקומה העליונה - כנראה היא עשויה מקרשים - רואים את הרגלים עפות פנימה. אולי הן שבורות… איך משאירים חריצים כאלה שהרגליים ייתקעו בפנים? הם כל הזמן במלחמה לעמוד ישר... בתוך המשאית, 12 שעות, מתשע בבוקר עד תשע בערב, הם עמדו שם וחיכו." "לפי הגוון של העור שלהם את קולטת שהגוף רותח"
"לפי הגוון של העור שלהם את קולטת שהגוף רותח. וכולם מזוהמים לגמרי. מתבוססים בהפרשות שלהם. חלק נראו ממש חולים. העגלים - צעירים, יפהפיים, מדהימים, בני חצי שנה - עמדו שם, כמו מכוניות חונות, בלי תנועה, בלי הבעה. אפילו אם את לא מבינה כלום בבעלי-חיים, את מייד קולטת שהם במצוקה. גם לפי הקולות קולטים שהם במצוקה איומה. וכל הבחורות שעובדות שם במכס כאב להן… לכולם כאב. אבל כולם אומרים: 'נו, מה אפשר לעשות? זה המצב'. אני לא רוצה לחשוב מה עובר עליהם באנייה. התמונות האלה לא יצאו לי מהראש, כמו סיוט, טראומה. שלושה ימים רק על זה חשבתי."
אפילו אם את לא מבינה כלום בבעלי-חיים, את מייד קולטת שהם במצוקה
"תשמעי, אני מושבניק, וככה זה עם חיות…"
"כשחזרתי למעבר הגבול למחרת, קיוויתי שלא יהיו שם יותר חיות. אבל היו. והן נראו עוד יותר גרוע. אלה כבר היו חיות חדשות. אז הלכתי למנהל התפעול של המכס. אמרתי לו, 'אני בחורה, אזרחית, ואני רוצה לדעת כמה שעות החיות האלה מחכות'. אז הוא ענה לי: 'מה זה עניינך?' אמרתי לו: 'תשמע, לדעתי התנאים שאתם מחזיקים אותן פה הם מתחת לכל ביקורת, מזעזעים. זה לא אנושי'. 'תשמעי', הוא אמר לי, 'אני מושבניק, וככה זה עם חיות… ככה זה'... אז אמרתי לו: 'אתם צריכים להתבייש, שאתם מענים אותן ככה. אי-אפשר לשים איזה צלון בשטח? אי-אפשר לתת להן קצת מים?'
"הן פשוט נמרחות אחת על השנייה מהתשישות"
"בסוף נכנסתי למשאיות וצילמתי אותם. ושוב התחלתי לבכות. היו להם עיניים מיובשות, הריר היה מיובש בעיניים… את מיד רואה שהם מיובשים, ואת שומעת כל הזמן קולות… הם נוהמים. כולם הסתכלו עליי, סקרנים כאלה, ניגשו אליי, וכל-כך רציתי לתת להם מים, להוציא אותם משם. זה היה נורא קשה. נורא. האסוציאציה היחידה שעלתה לי הייתה שזה ממש כמו הקרונות בשואה… ואחר-כך בדרך ראיתי את הכבשים שעפו במשאיות. לא היה להם כוח לעמוד. הנהגים נוסעים נורא מהר, והחיות לא קשורות, אז הן פשוט נמרחות אחת על השנייה מתשישות. חלק נופלות ומנסות לקום. את ממש רואה אותן עפות בפנים, כמו חתיכות בשר, מצד לצד." "כסף - זה כל הסיפור"
"אחרי שחזרתי הביתה, פניתי לתומי שדה, וטרינר מחוזי מירושלים, שהסביר לי כי מדובר בפחת של בעלי-חיים - יש תמיד פחת כשמעבירים ממדינה למדינה. ה-stress נורא גבוה, וחלק מהחיות מתות, וזה דבר נורא שגרתי מה שראיתי. הוא בכלל לא הסביר למה הם בשמש, למה אין צלונים, למה לא נותנים להם מים. יש לי הרגשה שמרגע שאוספים את בעלי-החיים האלה, ושולחים אותם למסע הזה, לאף אחד לא אכפת שהם בעלי-חיים. מהרגע שהם נשלחו ושילמו עליהם, החיות האלה הופכות לחתיכות בשר. אחותי אומרת שכסף - זה כל הסיפור".
http://anonymous.org.il/art216.html