נתוני אסון. המאבק בשנות השמונים והתשעים נגד תעשיית הפרוות הצליח לצמצם את היקפה בעולם. בבריטניה היה השינוי דרמטי במיוחד - כ 90% מחנויות הפרווה נסגרו. אולם נתוני חורף 2002 מראים, ככל הנראה, על שינוי מגמה חד-משמעי. בבריטניה מדברים על עלייה של 30-40 אחוזים בהיקף המכירות השנתי - מצב שלא היה כמותו מאז תחילת שנות השמונים. סלבריטיז מתבלטים בלבישת פרוות. בבריטניה משתמשים כ 400 מעצבים בפרוות - פי שמונה בהשוואה ל 1985. גם בארצות-הברית מדווחים על עלייה משמעותית במכירות. המכירות גוברות גם ברוסיה, בסין ובדרום קוריאה, והן מספקות לתעשייה במערב גב כלכלי חזק. משמעות הנתונים היא, שהשנה ייטבחו 2.8 מיליון מינקים (הקורבנות העיקריים של תעשיית הפרווה) נוספים בהשוואה להרג לפני שנתיים - וסכום ההרג העולמי יגיע ל 30.8 מיליון מינקים. שיטות ההרג, הן של חיות בר והן במשקים, הן מחרידות; במשקים שוררים גם תנאי זוועה.

מה קורה? העיתון The Observer מצטט את היסטוריונית האופנה ג'ודית וואטס, אשר טוענת שדור חדש של בנות ובני שלושים ומשהו, ש"גדלו כילדי תנועת האנטי-פרווה מורדים כעת נגדה". עוד מסבירה וואטס, שאנשים "משתעממים מלהיות תקינים פוליטית". ואמנם, נראה שמדובר בשינוי מנטלי שחל בקרב מובילי אופנה. אולי ניתן היה לצפות, שהשינוי יתרחש בזמן כלשהו: הצלחת ההתנגדות לפרוות לא התבססה מעולם על שינוי עמוק ויציב בתפיסת-עולם (היא לא חייבה הכרה בזכויות בעלי-חיים ושינוי באורח-חיים); ההתנגדות הייתה אופנתית, ואופנות נוטות להתחלף ואף ליצור "ריאקציה". כעת האתגר הוא לבודד את המקור לשינוי - וללחוץ במקום הנכון.

סגנונות הסברה. בשנות השמונים והתשעים נעשה שימוש במספר סגנונות הסברה בפוסטרים, בעלונים וכדומה. סגנון אחד פונה לחמלתם של צרכנים ומציג את תחינתם של גורים חמודים להימנע מקניית פרווה. זהו סוג ההסברה הבסיסי ביותר, החושף את כל הקלפים ומתחנן לטוב מבלי להרגיז אף אחד. סוג הסברה אחר בוטח יותר: צילומים של חיות במלכודות או גוויות לאחר פשיטת העור: כמו אגרוף בבטן, העובדות המצולמות הולמות בצופים, והכותרת מאשימה ותובעת תגובה. סוג שלישי מציג תמונות מעוצבות היטב של דוגמניות מפורסמות ומעורטלות, המכריזות כי הן מעדיפות להיות עירומות על פני לבישת פרווה, או סיסמאות פרובוקטיביות אחרות (ברחבי העולם נערכו תהלוכות עירום שהעבירו מסר זה - גם אנונימוס ערכה תהלוכה כזו). זהו סגנון של מנצחים: מגייסים סלבריטיז וקובעים בון-טון אופנתי ללא תחינה, הרחק מן הזוועה, קרוב לארנק שמוציא כסף בחנויות.

בקסטור, נובמבר 2002. מודעת המחאה נגד פרוות של PETA (ארגון זכויות בעלי-החיים הגדול בעולם) מאמצע נובמבר 2002, משלבת בין שני סגנונות הסברה ונראית כהתחלה מבטיחה להתעשתות. במודעה מופיעה הזמרת סופי אליס בקסטור - צעירה, יפה וזוהרת במיטב מסורת PETA - כשהיא מביטה למצלמה ומחזיקה בידה, למרבה הזוועה, גווייה של שועל שעורו נפשט מעליו. "הנה שארית מעיל הפרווה שלך", אומרת הכותרת. השאלה היא, האם ללקוחות מזיז בכלל טבח של חיות - או שהם יותר "רגישים" לכך ש"אומרים להם מה לעשות"? ואולי השאלה היא, בכלל, האם בקסטור מספיק זוהרת?

"ניימן קארקס". גישה חשובה נוספת שימשה במאבק של העשורים הקודמים: לחץ ממוקד על חנויות מסוימות ומעצבים מסוימים, שאינם מתמחים בפרוות ויכולים להרשות לעצמם לוותר על "המוצר הבעייתי". הארגון The Fund for Animals פרסם בסוף נובמבר מודעה , ובה גורת לינקס (חתול בר גדול), עם הכותרת "היא צריכה את מעיל הפרווה שלה יותר משהגוויה (carcass) של ניימן זקוקה לו", כחלק מקמפיין נגד רשת החנויות "ניימן מרקוס", הנחשבת כיוקרתית ומוכרת פרוות. הארגון פרסם את תוצאותיו של סקר, שלפיו 54% מן הלקוחות האמריקאיים של מוצרי יוקרה חושבים, שמכירת פרוות "איננה אחראית". האסטרטגיה היא הפעלת לחץ כלכלי, על בסיס של חמלה; אך האם החמלה מתאימה כיום לשוק האדיש?

לא שותקים. בשנות השמונים והתשעים, צריך היה לחשוב פעמיים לפני שיוצאים לרחוב לבושים במעיל פרווה. אנשים העירו. לפעמים בקול רם. פה ושם היו מקרים של שפיכת צבע על הפרווה. כיום נראים סימני נכונות לשוב לסגנון הקולני. ה 29 בנובמבר הוכרז כ"יום שישי ללא פרווה" - עם אירועי מחאה (משמרות והפגנות) ברחבי ארצות-הברית נגד ניימן מרקוס. אירוע אחר התרחש באמצע נובמבר: חברת פרווה גדולה שכרה זה לא מכבר את הדוגמנית ג'יזל בונדשן לקידום מוצרי פרווה (תמורת 320,00 ליס"ט ושני מעילי פרווה); בתצוגת אופנה שנערכה בניו יורק, פרצו למסלול פעילות PETA עם כרזות, תוך קריאת סיסמאות נגד בונדשן. ההפגנה הקצרה משכה עניין תקשורתי רב.

פותחים כלובים. גם פגיעה כלכלית ישירה בתעשיית הפרוות נפוצה בשני העשורים האחרונים, כשהפעולות המפורסמות ביותר הן שחרור חיות ממשקים. משקי פרווה מחזיקים חיות בר שעברו עיוות גנטי מועט בלבד, ובדרך-כלל באקלים נוח להן - לכן שחרורן הישיר הוא אפשרות ריאלית (בניגוד לתרנגולים ממשקים, עכברים ממעבדות וכדומה, שאינם יכולים לשרוד בחוץ). הרשויות, ובעיקר בארצות-הברית, מבקשות לשלוח את המשחררים לתקופות מאסר ממושכות. ה FBI אפילו מגדיר פעולות כאלה בתור "טרוריזם"! באווירת המיליטנטית שלאחר ה 11 בספטמבר 2001, השחרור הפך למשימה מסוכנת ביותר, ואולי גם מזיקה מבחינת דעת הקהל. השחרורים האחרונים שפורסמו נערכו בפינלנד - כאלף מינקים ביולי ומאות בסוף ספטמבר.

בישראל. בישראל אין תעשיית פרוות. שוק הצרכנים הוא קטן. הדבר מקל מאוד על מחאה ממוקדת נגד חנויות המוכרות פרווה. בעידן החיקויים המושלמים, אין הגיון רב במחאה נגד לובשי פרווה(?!) ברחוב. כל עוד התופעה אינה בכותרות, הפגנות קולניות עלולות לעשות ל"אופנה החדשה" פרסומת מיותרת. אולם פניות ישירות לבעלי-החנויות בכתב ובעל-פה, ואולי גם משמרות מחאה שקטות, יוכלו לעצור את התפשטות המגפה בארץ. המפתח נמצא בידיים שלך: לברר היכן בסביבתך מוכרים פרוות (אפילו בפריטים קטנים בבגדים), להביע מחאה במקום, לעדכן את אנונימוס וליטול חלק במבצעי מחאה מתמשכים.

כתבות נוספות בנושא תעשיית הפרוות:

חיות בכלובים

חיות במלכודת

מקורות