תעשיית הפרווה: חיות במלכודת
ציד חיות במלכודות לתעשיית הפרוות
ממדי התעשייה
עשרות מיליוני בעלי-חיים פרוותיים - תנים, שועלים, חתולי בר ממינים שונים, דביבונים, בונים, נוטריות, לוטרות, אופוסומים ועוד - מומתים מדי שנה במלכודות ברחבי העולם עבור תעשיית הפרווה. בארצות-הברית, יותר ממחצית קורבנות התעשייה נלכדים במלכודות, והם מסתכמים במיליונים רבים מדי שנה. ישנם סוגים רבים של מלכודות לחיות בר, והעיקריים הם: מלכודת רגל, מלכודת גוף ומלכודת לולאה. מלכודת רגל היא הנפוצה ביותר. על אף המניע הכלכלי שביסוד התעשייה, עבור הציידים מדובר בהכנסה צדדית בלבד: בממוצע, רק ארבעה אחוזים מהכנסת הציידים מגיע מן הפרוות שהם מוכרים; נראה אפוא שהם עושים זאת כתחביב לא פחות משהם מתעניינים בכסף. מספר חיות הבר המומתות לצורך הכנת מעיל פרווה אחד נע בין שמונה, כשמדובר בחיות הגדולות ביותר (כלבי ים) ועד לשישים, כשמדובר במינק. קיים גם ייצור של מעילים מפרוות של מכרסמים קטנים, אז מגיע מספר הקורבנות למאות עבור כל מעיל.
מלכודת רגל
מלכודת זו מורכבת ממלתעות מתכת משוננת, המצוידות במנגנון קפיצי פשוט והמקובעת לקרקע. כאשר דורכת החיה על הקפיץ, נסגרות המלתעות על הרגל במהירות ובחוזקה. בתגובה ללכידתה, משתוללת חיית הבר בניסיון להשתחרר. תוך כדי כך היא גורמת לעצמה חתכים עמוקים ודימום רב. במחצית השעה הראשונה של המאבק, כשעדיין יש לה כוח, עלולה החיה לשבור לעצמה עצמות, לקרוע גידים או לרסק את שיניה בניסיון להשתחרר. בסקר ממשלתי שנערך בשבדיה לפני שנאסר שם השימוש במלכודת הרגל, נמצאו 514 מתוך 645 שועלים כשהם פצועים קשה. היו ביניהם שועלים, שריסקו לעצמם 18 שיניים בניסיון לכרסם את המתכת. לעתים קרובות מנסה החיה הלכודה ללעוס, לכופף או למתוח את הרגל הלכודה עד שנקרעת הרגל מן הגוף, והחיה הפצועה משתחררת. כאחת מתוך ארבע חיות שנלכדות מצליחות בכך. גם לאלה צפוי מוות איטי מאיבוד דם, מזיהום, מנמק, מרעב (מאחר שאין ביכולתה של החיה לצוד) או מטריפה (שכן אין היא מסוגלת לברוח). חיה שנותרה לכודה במלכודת סובלת מתשישות לאחר המאבק הממושך להשתחרר, ואז היא חשופה לחלוטין לטורפים, הנמשכים לריח הדם, או לקפיאה. בדרך-כלל לא מאבדות החיות את ההכרה, והן סובלות במשך שעות ואף יממות.
מלכודות נוספות
יש המציבים את המלכודות במים, כדי ללכוד יונקים השוחים בנחלים, כגון בונים. אלה נאבקים במלכודת ובמים גם יחד, ולבסוף טובעים, לאחר מאבק המתמשך על פני דקות רבות. יש המשתמשים במלכודות רגל המחוברות לעץ או לעמוד, והחיה הנלכדת נותרת תלויה באוויר. לעתים היא מתה כך, ובמקרים אחרים היא נותרת תלויה עד שמגיע הצייד והורג אותה. תעשיית הפרוות יצאה במסע יחסי-ציבור, שעיקרו המצאת מלכודת רגל "הומנית": שיני הפלדה מצופות במעטה גומי. ממשלת קנדה, התומכת בתעשיית הפרוות, אף מעניקה דירוג לציידים "הומניים", לפי אופי הפציעות והנזקים שנגרמו לחיות במלכודת - צייד שלקורבנותיו נקטעו אצבעות או נקרע גיד, עדיין זוכה לתואר "הומני". בנוסף לאלה נעשה שימוש גם במלכודת גוף, הבנויה משתי מסגרות מתכת, הנטרקות על גופה של החיה כאשר היא עוברת ביניהן. התוצאה היא שבירת עמוד השדרה. כ 85 אחוזים מכלל הקורבנות נותרים בחיים, עם השבר בגב, וגוססים לאט. גם כאן עסוקה ממשלת קנדה בפיתוח מלכודת "הומנית", וגם במקרה זה מדובר בכישלון חרוץ. קיים שימוש גם במלכודת לולאה - איבר שנלכד בלולאה אינו יכול להשתחרר, וככל שנאבקת החיה להשתחרר כך מתהדקת הלולאה. חיה שנתפסה בצווארה צפויה להיחנק. אם נתפסה אחת מרגליה, נעצרת זרימת הדם לרגל, ותיל הלולאה אף חותך את הבשר.
מוות מידי הציידים
הגסיסה במלכודת איטית ביותר. חוקי רוב המדינות בארצות-הברית מחייבים את הציידים לבדוק את המלכודות לאחר פרק זמן, הנע בין יממה לשבוע. שיטות ההריגה אינן מוגבלות על-ידי חקיקה, והציידים הורגים בשיטות הנוחות להם ביותר. החיות "בנות-המזל" זוכות לירייה בראש. אך מטרת הציידים היא לשמור על כסותה של החיה שלמה, והם מעדיפים מכות או חנק. יש המכים את החיה הלכודה למוות בעזרת מוט, או שדורכים עליה וכך חונקים אותה, או שמרסקים בדריכה את איבריה הפנימייים.
קורבנות נוספים
המלכודות עיוורות ביחס לזהות קורבנותיהן, ואין הן מבחינות בין בעלי-חיים המבוקשים לתעשיית הפרוות לבין אלה שאינם מבוקשים. כתוצאה מכך, נהרגים המוני ציפורים, כלבים, חתולים וחיות אחרות במלכודות. לחיות אלה קוראים הלוכדים "הריגות זבל", משום שאין להן ערך כלכלי. יש ההורגים אותן ויש המשליכים אותן בעודן בחיים. גם אלה ימותו כתוצאה מפצעיהן. לפי הערכות של הארגון Friends of Animals, מספר החיות ה"בלתי רצויות", שנהרגות עבור כל מעיל פרווה, גדול פי שלושה ממספר החיות שמפרוותיהן נוצר המעיל. בנוסף להמוני קורבנות אלה, המלכודות נחשבות כסכנה מוחשית לילדים קטנים.