פרווה: אלימות, סמלים וחיקויים

סמליות טבעית

פרוות בעלי-חיים המשמשות בני-אדם ללבוש, נפשטו בהכרח מעל גוף החיות. פשיטת העור והפרווה הם מעשה עקוב מדם, אפילו כשמדובר בחיה שנמצאה מתה במקרה. אולם חיות לא נמצאות מתות במקרה כשפרוותן שלמה, ולכן מוצר הפרווה גם מעיד על ההרג שקדם לפשיטת הפרווה מעל גוף החיה. זוהי משמעות הכרחית של מוצרי פרווה והיא מובנת מאליה – גם אם לא במילים מפורשות – לכל אדם, מגיל צעיר מאוד.

בספרו "בשר: סמל טבעי," טוען האנתרופולוג ניק פידס כי מאחר שבשר מופק בהכרח באלימות, הוא מגלם מעצם מהותו את היכולת להפעיל כוח קטלני, ולכן אכילתו מהווה סמל טבעי – כלומר סמל שמשמעותו גלומה בתכונות הבשר עצמו – לכוח אנושי מול העולם הלא-אנושי. לבישת פרווה (ובמידה רבה גם לבישת עור) דומה בכך לאכילת בשר. אך לפרווה יש גם מאפיינים ייחודיים.

ארגונים להגנה על בעלי-חיים תורמים בדרך-כלל לערבוביית המטענים הסמליים שמסווה את המשמעות המהותית של הפרווה. כרזה חריגה זו של PETA מתחילת שנות ה-2000, מציגה צילום תיעודי – בניגוד לצילומים הסמליים והמבוימים ולחיקוים של צילומי אופנה, שמרכיבים את הרוב הגדול של הכרזות נגד תעשיית הפרווה. 

ראשית כל, בחברה שאינה תלויה בלבישת פרוות להישרדות באקלים קר (כלומר, כל חברה עלי אדמות כיום, מלבד, אולי, קבוצות קטנות של נוודים ארקטיים) המניע להרג ולפשיטת הפרווה הוא תכונותיה האסתטיות – יופי ונעימות. הפרווה מגלמת אפוא בהכרח הפגנת כוח גחמנית – הרג והשחתת הגופה כדי לספק העדפה של טעם. מוצר הפרווה מעיד לא רק על יתרון הכוח האנושי מול החיות; הוא מעיד גם על מעמד גבוה בתוך החברה האנושית, שמאפשר ללובש הפרווה השקעת משאבים בזבזנית בלכידת חיות, בהריגתן ובהשחתת גופן (או מימון אחרים שיעשו זאת) עבור העדפה של טעם. ככל שמין החיה נדיר יותר, או ככל שהחיה חזקה או חמקנית יותר, כך נדרשים משאבים רבים יותר כדי ללכוד אותה, ולכן לבישת פרוותה תסמל סטטוס חברתי גבוה יותר.

תכונה מהותית נוספת ללבישת פרווה היא הפומביות שלה. שלא כמו אכילת בשר, שמאבד את תפקודו הסמלי עם אכילתו והיעלמו מן העין, הפרווה נלבשת על הגוף ולכן היא נותרת גלויה לעיני אנשים אחרים. כך היא מהווה סמל יעיל במיוחד, המעביר את מסריו באופן בולט וללא הפסק.

משחקי סמלים

כל התכונות שלעיל מהותיות ללבישת פרוותו ועורו של יצור אחר. למרות זאת, קשה להאמין שקונה של מגפיים עם תוספת פרווה, ואפילו קונה של מעיל פרווה, תזדהה (או יזדהה) עם נימוק כזה לקנייה: "רציתי מוצר שמגולם בו כוח לשלוח אחרים לתפוס חיות, להרוג אותן ולקצוץ את גופותיהן, כדי להמחיש את החשיבות והעוצמה של התרבות שאני מייצגת ושל העדפות הטעם שלי בפרט."

אם מסר כזה טמון אי-שם במערכת השיקולים של צרכני הפרווה, הוא קבור פעמיים: ראשית כל, בחברה שיש בה סלידה מגילויי אלימות בוטים, המשמעות המהותית והמובנת-מאליה של הפרווה נדחקה לרמה לא-מודעת, וספק אם עלתה אי-פעם על דעתם של רבים באופן מפורש. ושנית, משמעות זו של הפרווה מוסווית על-ידי שלל משמעויות אחרות; הפומביות של מוצרי לבוש מאפשרת לאנשים להעביר באמצעותם המוני מסרים על זהות, על סטטוס חברתי, על מיניות וכדומה. זאת, לעתים קרובות, באמצעים שרירותיים, המשתנים בהתאם לזמן ולמקום. מסרים כאלה מודבקים גם למוצרי פרווה ומסווים את המשמעות המהותית שלה.

סיבוך כזה ניכר, למשל, בכרזות נגד תעשיית הפרווה, שהופצו בעיקר בשנות ה-80 של המאה ה-20. בכרזות מצולמות דוגמניות עוטות פרווה, שממעיליהן נמשכים שובלי דם, בידיהן סכינים מגואלות בדם, וכדומה. מטרת הכרזות היא, כמובן, להזכיר לקונה הפוטנציאלית של מוצר הפרווה עובדות אלמנטריות על תהליך הייצור של המוצר – עובדות שהיא העדיפה להדחיק. אולם יוצרי הכרזות הסתבכו בהנחה, שכדי להציג "לובשת פרווה" שקל לזהותה, יש להשתמש בדימויים פרסומיים מהסוג שמפיצה התעשייה. לכן הנשים בכרזות אלה צולמו לפי מוסכמות עולם האופנה בדבר מראה זוהר. כך נמצאו הכרזות מאשררות ערכים מסורתיים של הפרווה: דימויי הנשים בכרזות מעבירים מסר של עושר, הצלחה, סקס-אפיל, יופי וכוח. הבלטתו של הכוח האלים אמנם חורגת מהשפה החזותית המקובלת בעולם האופנה; אך מכיוון שזהו ביטוי סמלי (ולא תיעודי) לכוח, המוגש עם שפע של סמלי סטטוס ומין, החריגה ממוסכמות האופנה אינה גדולה (זאת בניגוד למה שנדמה למי שמתבוננים בכרזה מתוך התנגדות מראש לשימוש בפרוות!). יתכן אפילו שחלק מהקהל לא תפס את הדם המלאכותי שבכרזות ואת הבעות האכזריות המלאכותיות בתור המחשה של המשמעות המהותית של מוצרי הפרווה, אלא בתור משחק גרידא בדימויים מבוימים, כמקובל בפרסומות.

כרזה של Respect for Animals, ששימשה קודם לכן את Lynx ואת גרינפיס (בגרסאות המוקדמות הצילום היה ברור ודומה יותר לצילום אופנה): בסבך המשמעויות הסמליות שמודבקות לפרווה ומסתירות את מהותה, כרזה זו דומה למדי לדימוים שנועדו לעורר תשוקה פטישיסטית, ומצד אחר היא עוררה בלא מעט נשים קישור בין הגנה על חיות לבין סקסיזם. 

עליית התחליפים

בשנות ה-50 של המאה ה-20 החל ייצור פרוות מלאכותיות מפולימרים, לאחר כמה עשורים של ייצור אריגים דמויי-פרווה משיער שנגזז מאלפקה. אריגים אלה יוצרו כתחליף זול לפרווה אמיתית. המחאה המשולבת נגד הכחדת חיות בר ונגד התאכזרות לחיות, תרמה רבות לעלייה בתפוצת התחליפים המלאכותיים. ההסברה נגד קניית מוצרי פרווה קיבלה תאוצה בשנות ה-60, וכבר ב-1970 נערך בארצות-הברית קמפיין גדול להחרמת פרווה בשיתוף עם יצרן פרווה מלאכותית.

הטכנולוגיה של ייצור פרוות מלאכותיות השתכללה עד כדי כך, שבעשור האחרון נחוצות לעתים בדיקות מעבדה כדי להבחין בין פרווה שנפשטה מגופה של חיה לבין פרווה מלאכותית. אולם גם מוצרי הפרווה האמיתית עברו שינוי. לקראת 1990, בעקבות פעילות מחאה נמרצת, ניכרה ירידה גדולה בסטטוס של מוצרי פרווה, בהיקף הפרסום שלהם ובהיקף המכירות (וכתוצאה מכך גם בהיקף ההרג). התעשייה הגיבה לכך מיד בטשטוש המקור החייתי של מוצרי הפרווה, באמצעות צביעה, חיתוך ועיצוב. אם עד כה עשתה תעשיית הפרוות המלאכותיות מאמץ להידמות לתעשיית הפרוות האמיתיות, מעתה נעשה מאמץ חקייני גם מן הכיוון ההפוך, לעבד את הפרוות האמיתיות כך שייראו כמו חיקויי פרווה. לאחר הצטמקות התעשייה במערב, בעשור האחרון גדלה מאוד תעשיית הפרווה האמיתית בסין, והסוואת הפרווה קיבלה דחיפה נוספת – והפעם גם במטרה להונות את הלקוחות במערב, בעזרת סימון נרחב של מוצרי פרווה אמיתית בתור פרווה מלאכותית.

בהקשר זה, יש לציין גם את התפשטותם של "משקי פרווה", שבהם מגדלים חיות כדי לשחוט אותן עבור פרוותן בלבד. משקים כאלה הוקמו כבר במאה ה-19 והתפתחו באטיות. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הואצה התפתחותם בעקבות המחאה הסביבתית נגד הרג חיות בר. המאבק נגד הכחדת מינים איננו מוסרי אלא אסתטי בעיקרו – מאבק לטובת דימוי של טבע בלתי נגוע, בראשיתי. חורפנים, שועלים, לינקסים, כלבי-ים ויונקים אחרים תפקדו כסמלים לטבע הזה ולהשמדתו. התעשייה הגיבה לביקורת במניפולציה בסמל, על-ידי העברת החיות מתחום "הטבע" לתחום "התרבות", כלומר, הקמת משקים לחיות בר ממינים שהצליחו להתרבות בשבי. הטורפים, שזקוקים למרחבים גדולים ולתנועה מתמדת, סובלים במשקים אלה עוד יותר מאשר בשיטות הלכידה הישנות. אולם במערכת המשמעויות הסביבתית, כליאת החיות במשקים הפכה את פרוותיהן מסמל להרס הטבע – למעין "תחליף" חסר עניין. לפי נתוני הארגון PETA, מקורן של כ-85% מהפרוות בשוק הפרווה העולמי כיום הוא משקים.

משמעות התחליפים

השתכללות התחליפים, במקביל להשתכללות שיטות ההסוואה ולסימון השקרי של מוצרי פרווה אמיתיים, יצרו ערבובייה גדולה בין שתי התעשיות. אמנם, פרווה מלאכותית אינה הולמת חנויות יקרות במיוחד, וקיימים חיקויי פרווה זולים שניתן לזהות בקלות שהם עשויים מחומר מלאכותי. אולם חלק ניכר מהפרווה שנמכרת כיום במערב אינו ניתן עוד לזיהוי קל ואינטואיטיבי על-ידי הלקוח/ה בחנות ועל-ידי הציבור שסביב לובש/ת הפרווה.

דוגמנית במעיל פרווה מלאכותית, בתצוגת אופנה של בון-טון בספטמבר 2011, שם הוצגו גם פרוות אמיתיות: כמו ברחוב ולעתים גם בחנות הבגדים, אפשר להבחין בין מוצר סינתטי בלתי מזיק שכזה לבין שרידים מרוטשים של חיה – רק על בסיס הבטחתו של מישהו. (צילום: ljlandre) 

ארגונים להגנה על בעלי-חיים ממשיכים לקדם את השימוש בפרווה מלאכותית בתור חלופה אתית ומומלצת לפרווה אמיתית. אולם כשבוחנים את המשמעות החדשה שקיבלה הפרווה, יתכן שנזקי הפרווה המלאכותית עולים על התועלת שבה (זאת אפילו מבלי שניסינו לאמוד כמה חיות נהרגו עבור לקוחות שהאמינו שהן קונות/ים פרווה מלאכותית). לפני יובל שנים, פרווה הייתה מוצר בעל משמעות ברורה וחדה: חלק מגוויה שהומתה לשם כך בשיטות אכזריות, עבור העדפות של טעם. משמעות זו הוסוותה מאחורי מטענים סמליים שונים שהודבקו לפרווה, ואילו ההגנה על החיות נשענה על חשיפת המשמעות הזו, ועוד יותר מכך – על שינוי העמדה הציבורית כלפי האלימות עצמה. זה היה מאמץ גדול, אך אפשרי.

מהפכת החיקויים ההדדיים ערערה אפשרות זו. בשנת 2011, מוצרי פרווה כפי שהם נחשפים על גוף הלקוחות, הם ספק שריד מגופו של קורבן אלימות, ספק קישוט בלתי מזיק; ספק סמל לכוחנות לשמה, ספק סימן למודעות מוסרית. למוצרים אין עוד משמעות ברורה. מצב זה משחק לידיה של תעשיית הפרוות: אדם העוטה מוצר מפרווה אינו צריך עוד לחשוש ממבטים מוכיחים, מהערות, מוויכוחים או מתרסיס צבע שיהרוס את הבגד (שיטת מחאה שזכתה להד עצום בשנות ה-90). בחסות הפרווה המלאכותית, אפילו לובשות מעילי פרווה אמיתית פטורות מביקורת, ועל אחת כמה וכמה מי שלובש/ת בגד עם צווארון או שרוולי פרווה מתוך אמונה שזהו פריט מלאכותי. גם הלחץ על חנויות הבגדים נחלש – מישהו חייב לבצע בדיקה רצינית בחנות לפני שתהיה הצדקה להתעמת עם המוכרים וההנהלה.

ללא חשש מחשיפה לאי-נעימויות, ללקוחות תעשיית הפרווה – מהקניינים בסיטונות ועד למי שקונה רק כפפות – אין עוד תמריץ חברתי להתעסק במהותם של המוצרים. אלה הם תנאים אופטימליים להפצה של פרוות אמיתיות הדומות לפרוות מלאכותיות, ושל פרוות אמיתיות עם סימון כוזב. עם התערערות הבסיס למחאה, אלה הם גם תנאים נוחים להפצה של פרוות אמיתיות ללא הסוואה וכזבים.

במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000, החלה העיתונות לבשר על "שובה של הפרווה." במחצית השנייה של העשור, כבר לא היה ספק שהיקף המכירות של פרוות אמיתיות עלה, והשימוש בהן בתצוגות אופנה הפך לנפוץ. ז'אן פול גוטייה, למשל, ערך בתחילת 2008 תצוגת אופנה מתוקשרת, שבה דוגמניות חבשו על ראשיהן עורות שלמים של חיות, כשראש החיה המתה מתנוסס על ראש הדוגמנית כחזית של "כובע". אפשר לראות בכך ניסיון צפוי של שוק "האופנה הגבוהה", היקרה, להבחין את עצמו משוק התחליפים הזולים, ולהחזיר לעשירים את סמל הסטטוס שמעניקה להם הפגנת כוח משולחת רסן כלפי חיות. אולם האם גוטייה היה יכול להרשות לעצמו לעשות מחווה כזו ואף לזכות בשיתוף-פעולה מצד צוות עובדים גדול ומצד העיתונות – אלמלא טשטשו התחליפים את משמעותו הפומבית של מוצר הפרווה הנפוץ יותר וערערו בכך את הבסיס למחאה?