מה באמת קורה במפטמות האווזים?

איך בכלל מוצאים מפטמת אווזים?

קובי: "אנונימוס הכינה רשימה של יישובים שבהם מפטמים אווזים. פעם הסתובבנו כמה שעות ולא הצלחנו למצוא את המפטמה, עד שמיטל הציעה לדומם את המנוע. אחרי דקה של שקט התחלנו לשמוע את הנשיפות הקצובות של המכונות שדחסו את המזון לאווזים, ואת הצרחות שליוו אותם. פשוט הלכנו ברגל בכיוון הקולות."

פיטום אווז בכפר הנגיד, אפריל 2001. 

מיטל: "עבור האווז, הסיוט מתחיל כבר כשהוא שומע את הרעש של מכונת הפיטום מרחוק. עשרות פיטומים קודמים לימדו אותו שמשמעות הצליל הזה היא התקרבות של כאב חריף. הוא נמצא עם עוד עשרה אווזים בערך בתוך כלוב מתכת קטן, והם נעשים מבועתים לגמרי ככל שהצלילים מתקרבים. בסופו של דבר, המפטם מגיע לכלוב ומתיישב. בשלב הזה האווזים כבר עולים אחד על השני, ומוציאים את הצוואר רחוק ככל שהם יכולים מבעד לסורגים של הכלוב. המפטם מושך אחד מהם באגרסיביות, ומחדיר לצוואר שלו צינור מתכת, שדרכו מוחדרת עיסה שמנונית, עד שהוושט שלו מתמלא לגמרי, והעיסה מתחילה לנזול לו מהפה החוצה."

איך נתנו לעירוניים כמוכם לצלם?

מיטל: "קודם כל, בהרבה מקומות היו רק עובדים זרים, שהיו חביבים מאוד והזמינו אותנו להיכנס, או שלא עניין אותם כלום חוץ מלגמור את ה"עבודה" כמה שיותר מהר. אבל הדבר המדהים ביותר זה שלמרות ההליכים המשפטיים נגד המפטמים ולמרות המחאה הציבורית, עדיין הרבה מאוד בעלי המפטמות שיצא לנו לפגוש לא התרגשו במיוחד מהמצלמות שלנו."

איך זה?

קובי: "ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא, שהם פשוט לא רואים את הזוועה שצורחת להם מול העיניים. הם לא מצליחים להבין שהם עושים משהו פסול. הם פשוט לא רואים בבעל-החיים הזה בעל-חיים, אלא מן מכונה, כבד שעטוף בבשר."

אווז שפניו נפצעו מצינור הפיטום. מושב אחיסמך, מאי 2001. 

מה הדבר שהכי זעזע אתכם?

מיטל: "בהרבה מפטמות, החלק הראשון שיוצא לך לראות זה המתחם של האווזים הפגועים. אלה אווזים גוססים, שעומדים למות מוקדם מדי, לפני שהכבד שלהם התנפח פי עשרה מהגודל הטבעי שלו, שזו בעצם המטרה של הפיטום. צילמנו אווז אחד, שכל הפנים שלו הפכו לעיסה מדממת, כנראה בגלל צינור פיטום שנדחף בכוח לפרצוף שלו, במקום לגרון. זה קורה בגלל הקצב המהיר של העבודה. הגענו בדיוק כשהוא פרפר פרפורים אחרונים."

קובי: "צילמנו אווז עם חור בצוואר, שנוצר מההחדרה האלימה של צינור הפיטום, שעשוי מנירוסטה. מסביב לחור בצוואר נוצרה התנפחות מוגלתית עצומה, שהיו בה תולעים חיות."

אבל אלה אווזים מעטים יחסית, לא?

מיטל: "ככל שאת מגיעה בשלב מתקדם יותר של הפיטום, את רואה יותר אווזים פגועים, עד שאי-אפשר עוד להבדיל בין המתחם הנפרד לבין הכלובים הרגילים. כל החיות במצב זוועתי. את עומדת בין אלפי בעלי-חיים שגוססים, ממש גוססים, ממחלה שנגרמה להם באופן מכוון."

קובי: "לא צריך להיות וטרינר בשביל לראות את זה. לכולם יש דימום סביב פי הטבעת, כי המעיים שלהם התבקעו בגלל הכבד המוגדל. כולם נושמים בקושי ומזילים ריר, כי הכבד המנופח לוחץ להם על הריאות. הרגליים שלהם פסוקות והם בקושי מצליחים לזוז. לפעמים הצוואר שלהם שמוט מחוץ לכלוב, כמו סמרטוט."

מיטל: "זה מדהים כמה דם יש עליהם. במושב בן-זכאי צילמנו העמסה של אווזים לצורך הובלה. אני לא מצליחה להבין איך הם מדממים בכזאת כמות, מאיפה בא כל-כך הרבה דם... האווזים נראים כאילו הם נטבלו בחבית של דם."

איך האווזים מתנהגים אחרי הפיטום?

מיטל: "כמעט כולם עדיין מנסים להתרחק מהמפטם, לא מבינים שהסכנה כרגע כבר חלפה."

קובי: "בעצם, זה לא כל-כך נכון, היו אווזים שבבירור ראינו שהמפטם התבלבל ופיטם פעמיים רצופות באותו סיבוב."

מיטל: "כמעט כולם מנערים חזק את הפה בניסיון להיפטר מהדייסה. חלק בקושי מסוגלים לזוז. כמה מתהפכים על הגב, הרגליים מפרפרות, ורק אחרי דקות מצליחים, אם בכלל, לחזור ולהתהפך. אני יודעת שמבחינה הגיונית, המחלה בכבד היא ההיבט הכי נורא בפיטום, אבל קשה לי לדמיין אותה. הדבר שנראה הכי מזעזע למתבונן האנושי הוא ההלעטה הכפויה. אני מנסה לדמיין איך זה מרגיש לדחוף 25 קילו תירס לקיבה של אדם, בפרופורציה, וזה ממש בלתי נתפס."

העמסה להובלה של אווזים בסוף תהליך הפיטום, במצב של גסיסה מתקדמת. צולם במושב בן זכאי, מאי 2001. 

אז איך זה שאתם רק מצלמים, מחלקים פלאיירים, תולים שלטים... זה מה שעושים מול דברים כל-כך נוראים? למה לא לפרוץ למפטמה ולשחרר את האווזים לטבע?

קובי: "עם כל הכבוד לרעיון המהפכני, אפילו אם הפיטום ייאסר מחר בבוקר, עדיין נחרץ כבר גורלם של האווזים שפוטמו עד לאותו רגע. יפסיקו לפטם אווזים חדשים, אבל המחלה - ניוון שומני של הכבד - היא מחלה סופנית שמביאה לגסיסה ולמוות וודאי, ואין כבר סיכוי להציל את האווזים שנפגעו. האווזים נשחטים זמן קצר לפני שהיו מתים בלאו הכי, מכל הקטסטרופה באיברים הפנימיים שגורם להם הכבד המנופח."

מיטל: "שלא לדבר על זה, שחותכים להם את הכנפיים כשהם עוד אפרוחים."

האם ניסיתם לנהל משא-ומתן עם המפטמים לפני תחילת הקמפיין לביטול הפיטום? אולי אפשר היה להגיע אתם להסדר?

קובי: "איזה מין משא ומתן יכול להיות? מי שמעוניין להפסיק לפטם מוזמן לעשות את זה, ולא צריך אותנו בשביל לדעת איפה השאלטר שמכבה את מכונת הפיטום."

אז מבחינתכם, אתם נמצאים במלחמה עם המפטמים?

מיטל: "אין כאן מלחמה. זה לא 'או הם או האווזים'. מפטם אחד ניסה קצת להצטדק בפנינו, ושאל באופן רטורי: 'מרצדס חדשה כל שנה - צריך או לא צריך?'. אז צריך להעמיד דברים על דיוקם. זה מרצדס חדשה מול חיים שלמים של סבל למיליונים."

כל-כך פשוט? אי-אפשר לפטם בצורה פחות אכזרית, יותר הומאנית?

מיטל: "אין דבר כזה, 'פיטום הומאני'. נניח שבעתיד ימצאו דרך להזריק אוכל לאווז לא דרך הוושט, אלא יתנו לו חומרים כימיים שיגרמו לו לאכול בעצמו כמויות עצומות. עדיין המחלה שנגרמת לאווז תישאר לב-לבה של התעשייה הזו. כבד אווז הוא מוצר שמבוסס על מחלה קשה. לגרום ניוון שומני לכבד פירושו בהכרח לגרום להתנפחות שלו לממדים מפלצתיים, להתבקעות מערכת העיכול, לקשיי נשימה ולגסיסה."

קובי: "משרד החקלאות ניסה לשכנע את חברי ועדת החינוך של הכנסת שאפשר לבצע פיטום הומאני, ולתקופה מסוימת הוא אפילו הצליח. בזכות זה אושרו לפרק זמן מוגבל התקנות שהתקין לפיטום אווזים, למרות ההתנגדות החד-משמעית של ד"ר חגי אלמגור, הממונה על חוק צער בעלי-חיים, שאמור לפסוק מהי התעללות ומה לא. ד"ר אלמגור קבע שהתקנות לא משנות את המצב הקיים, ולא מבטלות את העינוי. כעבור מספר חודשים, כשאספנו צילומים שמתעדים פיטום המבוצע לפי התקנות החדשות, התאפשר לוועדת החינוך לראות ולהבין שדבר לא השתנה. התקנות פשוט אישרו את המצב הקיים."

מיטל: "משרד החקלאות מילא דפים על דפים בנתונים לגבי כמויות המזון, מספר ימי הפיטום, ועוד כל מיני מספרים שלא אומרים לפוליטיקאים שום דבר. במקביל לזה הוא סיפר להם שהנתונים האלה משנים את המציאות מקצה לקצה ומבטיחים שהאווזים לא יסבלו. כשניגשנו לספרות חקלאית של ענף האווזים גילינו, שהנתונים בתקנות המשופרות, כביכול, היו בדיוק הנתונים הסטנדרטיים בשטח. התקנות פשוט העלו אל הכתב את המציאות הקיימת."

אווזים פצועים ומדממים מפי הטבעת ומגדמי הכנפיים. מושב אחיסמך, מאי 2001 

זו האשמה חמורה. אתם טוענים שמשרד החקלאות שיקר לוועדת החינוך?

קובי: "בהחלט כן. אני מוכן להראות את כל המספרים הקטנים בספרות החקלאית ובדו"חות שהפקנו לכל מי שרק ירצה. העניין הוא, שלא מתעניינים במספרים הקטנים. כל-כך קל למשרד ממשלתי לשקר, ובעצם לכל אחד. להפריך את השקר זה עניין מתיש ומשעמם ולאף אחד אין כוח באמת להקשיב."

מיטל: "הנושא הזה משקף אבסורד גדול במערכת. המשרד הממשלתי שדואג לקידום ענייניהם של החקלאים בישראל, הוא גם האחראי על חוק צער בעלי-חיים. באותן מדינות שאסרו פיטום אווזים, ובכל האיחוד האירופי, מתבצעים שינויים בחקיקה, שמסדירים תנאים מינימליים שצריך לקבל כל בעל-חיים, מעין זכויות יסוד: הזכות לא להיות מורעב למוות, הזכות לא להיכלא בצורה שלא מאפשרת תזוזה, דברים בסיסיים. אבל אפילו תנאים בסיסיים כאלה נראים כמו חלום, במדינה שבה האחראי על אכיפת חוק צער בעלי-חיים הוא משרד החקלאות, שמייצג את האינטרסים הכלכליים של הלובי החקלאי."

אז למי היית מציעה להעביר את הסמכות לאכיפת החוק - לאנונימוס?

מיטל: "לגוף נייטרלי, שלא יהיה מוטה מראש באופן אוטומטי נגד הצרכים של בעלי החיים."

אם כך, המפתח להצלת האווזים נמצא בחקיקה חדשה?

מיטל: "לא! המפתח נמצא בהרגלי הצריכה שלך ושלי. ככל שיותר אנשים יחרימו כבד אווז וכבד מולארד, פחות אווזים וברווזים יעברו את הפיטום. ברור שהאלימות לא תפחת, אם ימשיכו לאכול כבדים של אווזים שפוטמו בהונגריה ולא בארץ."

אם החוק בעצם לא חשוב, אז למה אתם מרבים להצהיר שהפיטום נאסר בכל-כך הרבה מדינות?

מיטל: "החוק ישפיע גם על הצריכה, כמו שהוא הפחית את הצריכה במדינות אחרות."

שחיטת דחק של אווז גוסס שדימם מפי הטבעת בשל התבקעות מערכת העיכול כתוצאה מהפיטום הכפוי. בן זכאי, מאי 2001. 

וכדי לשנות את החוק צריך להסתובב במפטמות? שיחות עם חברי-כנסת ועבודה ציבורית לא יספיקו?

קובי: "לא. צריך מידע מהשטח. ולא רק על תהליך הפיטום. למשל, היינו צריכים להביא גוויות של אווזים לבדיקת וטרינר-פתולוג, שידווח איך נפגעו המערכות הפנימיות שלהם כתוצאה מהפיטום, ואיך זה הוביל למותם.

מאיפה משיגים גוויות של אווזים?

קובי: לא רחוק מהמפטמות יש תמיד פחי זבל מתפוצצים מרוב גופות. חלק מהגוויות שמצאנו היו במצב מתקדם של ריקבון, וכולן היו מכוסות בשטיח של זבובים ירוקים ורימות. זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה לאסוף את הגוויות ולהכניס אותן לאוטו."

מיטל: "בחיים לא חשבתי שאני אמצא את עצמי דוחפת גופה לבגאז'."

קובי: "כשעצרנו בדרך, הלכתי לפתוח את הבגאז' בשביל לקחת משם משהו, ופתאום ראיתי תנועה קלה של השקית. בהתחלה חשבתי שזאת הרוח, אבל אז הבנתי שאחד האווזים חי. מיד הוצאנו אותו מהשקית. כבר לא היה לו שום סיכוי, אבל הוא עדיין נשם, והם זרקו אותו חי לפח הזבל. לקחנו אותו לווטרינר שאמר את מה שכבר ידענו, ששום דבר לא יוכל לעזור לו. אחרי כמה ימים חשבנו, שהיינו צריכים לקחת את הגוויה למשטרה, להניח אותה על הדלפק, ולדרוש מהם לחקור את ההתעללות הקשה הזו בבעל-חיים. עושים את זה עם כלבים, אז למה לא עם אווזים?"