בחזרה לבמבי

במאמר זה: בין עופר לילד  דיוקן האדם כאסון טבע 

בין עופר לילד

היסטוריה

ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ערכו אולפני וולט דיסני הצגת בכורה של "במבי" בלונדון. הסרט נכשל מבחינה מסחרית, אולם הוא הוצא לבתי-הקולנוע שבע פעמים נוספות עד שנות ה-80 והפך לאחד מסרטי דיסני הזכורים ביותר, ולאחד מן המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע על יחס האדם לבעלי-חיים. במרץ 2005 חנכו אולפני דיסני גרסת DVD משוקמת של הסרט, בצירוף מידע מרתק (וערוך להפליא מבחינה חזותית) על הכנת הסרט, לפי רשימות פנימיות של צוות ההפקה.

חיי במבי

"נסיך חדש" נולד ביער. חיות היער נאספות לראותו ולסייע לו ללמוד ללכת ולדבר. ה"נסיך", העופר במבי, יוצא בהדרגה מחסות היער הסבוך לאחו, שם הוא נתקל בעופרה אסרטיבית (פאלין), באיילים אתלטיים ובאימה מבני-אדם. חורף צפוני מגיע, במבי ואמו יוצאים לאחו הפתוח כדי לאכול עשב המבצבץ מתוך השלג. ציידים יורים בהם. רק במבי מצליח לברוח ומוצא את עצמו יתום מאם ביער המושלג. הוא עובר לחסות אביו. באביב הבא, כשבמבי וחברי ילדותו מתבגרים, הם מתאהבים ופורשים להקים משפחות. במבי נלחם באיל אחר וזוכה בפאלין. למחרת מגיעים ציידים ליער, יורים בחיות רבות ומשסים בהן כלבים אימתניים. במבי מציל את פאלין מהכלבים ונורה בבריחתו. בינתיים, אש המדורה שנותרה במאהל הציידים מתפשטת ביער ומשמידה אותו. האיילים נמלטים. בסיום הסרט, מתחדשים החיים ביער השרוף ביתר שאת, ולבמבי ולפאלין נולד זוג עופרים.

פנטסיה 42'

למי שלא ראה את "במבי" נכונה חוויה מפתיעה בהשוואה לרוב סרטי האנימציה המסחריים. אף על-פי שהחיות מסוגלות לדבר, הן הוגות רק כ-900 מילים במהלך הסרט ומעדיפות לפעול בשתיקה. צוות דיסני סילק מרכיבים עלילתיים מספרו "במבי: חיים ביער" של פליקס סלטן (1928) עד שנותרה רק תמצית רזה. תמצית זו הועמסה ברשמים פיוטיים, כשהאירועים מתוארים לעתים קרובות דרך אפיזודות צדדיות, כמופע אור-קולי מרהיב. המוסיקה עוקבת באופן אילוסטרטיבי אחר כל תנועה, וצירוף התנועה, המוסיקה, הצבעים והקומפוזיציה מקבל חשיבות גדולה בפני עצמו.

הגוף הטבעי

לפני "במבי", דמויות של חיות מונפשות היו הרבה יותר סכמטיות ו"רכות": הדימוי המצויר לא היווה מעטפת לשלד ותנועתו לא הוכתבה על-ידי מגבלות השלד והשרירים. בהכנות ל"במבי", ביקש וולט דיסני מבכירי האנימטורים שלו לבנות עולם ריאליסטי ככל האפשר. מומחה לאנטומיה של בעלי-חיים גויס כמדריך, ועופרים, ארנבים, בואש ועוד הובאו לאולפנים – חלקם בכלובים וחלקם בחצר. האנימטורים למדו לבנות דימויי חיות מתוך השלד אל השרירים והעור, אולם רישומי החיות שבאולפן נראו בעיניהם כתיאורי "חיות מחמד", וכאשר יצאו לגני חיות – התקבלו דימויים של חיות כלואות. דיסני שלח אפוא צלמים ליערות במיין, והמוני תצלומים סייעו לאנימטורים לבנות עולם בעל מראה טבעי. אחת מן התוצאות של מחקר ממושך זה היא התנועה המשכנעת של החיות על המסך. דמותו של במבי הגור היא יצירת מופת של חוסר היציבות המיוחד לעופרים צעירים (וכן לסייחים, עגלים ודומיהם) – ובהתאם לכך, חלק ניכר מן האתגרים שאיתם מתמודד העופר קשור לארבע רגליו הארוכות, ללא האנשה (אמנם, תנוחתם הזקופה של חיות העומדות על רגליים אחוריות משכה את האנימטורים ליותר האנשה). על בסיס הגוף החייתי, בנו יוצרי הסרט מרכיבים אישיותיים אנושיים רבים. גם לשם כך הם נעזרו בלימודי אנטומיה – והפעם של ראשי תינוקות. כך התקבלו חיות היברידיות, עם מינונים שונים של תכונות האופייניות למין הביולוגי שלהן ושל תינוקות אנושיים.

ענייני עופרים וילדים

ניתן לראות בחברת הגורים ביער משל לחברת ילדים שכונתית (בנוסף למסרים בעייתיים על היחסים בין המינים, ועל היער כולו כמשל לחברה פטריארכלית). לעתים איבדו החיות את זהותן הביולוגית, כמו בסצנת ההחלקה על הקרח של במבי והארנב ת'אמפר – קריקטורה של אתגר בחיי ילדים ולא בחיי עופרים וגורי ארנבים. אולם אין זה מוצדק לראות את "במבי" בראי ההאנשה בלבד. באולפנים הוחלט "לתת לחיות לספר את סיפורן ככל האפשר", וחלק ניכר מפעולותיהן אכן מושתת על הגוף החייתי ועל הגירויים המצויים בבתי גידול טבעיים. למשל, סקרנותו של במבי מול הפרפר המרחף סביב חוטמו ומתיישב על זנבו, הרחק מראשו המרחרח של העופר, שנדרש לצווארו הארוך כדי לפנות ליצור המעופף – אינה קשורה בלשון או בגוף אנושי. זהו רגע של סקרנות ולימוד ללא צורך במרכיב אנושי. עם זאת, יוצרי הסרט בחרו לתת לבמבי להבין את סביבתו ולהתערות בחברה על בסיס מיון מילולי של הדברים בעולמו. בכך הם מרמזים מבלי משים שהתודעה תלויה בשפה; סצנת לימוד שמות הדברים היא אחת מן הפטפטניות ביותר בסרט דל-מילים זה, ולדעתי הסרט היה מרשים יותר אילו כוננו היוצרים את כל חוויות הלימוד ללא שימוש בשפה, כפי שעשו בהצלחה בקטע האילם עם הפרפר, במפגשים הראשונים של במבי עם גשם ושלג, בניסיונותיו לעמוד ולעבור מכשולים, ועוד.

מות האם

אחת מן הסצנות הבלתי נשכחות בסרט היא מות האם מכדורי ציידים. מראה המוות המפורש, נשקל ותוכנן אך הוחלף בהתרחשות לא פחות אפקטיבית מבחינה רגשית – היצמדות לנקודת-מבטו של העופר, שלא ראה את אמו נופלת במהלך בריחתו וכעת הוא נותר לבדו ביער המושלג והאפל, קורא לאמו שנעלמה. קריאותיו "אימא!" נשמעות כהאנשה מעודנת של רגשות אותנטיים, ודווקא גאולתו של במבי בדמות אביו שבא לטפל ביתום, היא שאינה אמינה. מות האם הוא המוות הראשון שהוצג בסרט של דיסני, ועד היום הוא נחשב כסיבה להורים למנוע מילדיהם לראות את הסרט. המוות ממשיך לרדוף את הדמויות בסרט, כשאחד מן הרגעים המבריקים-מחרידים הוא המראתו של פסיון אל מותו מכדורי הציידים, לאחר שלא הצליח להתגבר על פחדו ולהישאר על הקרקע – עוד סצנה שהשימוש שיש בה בלשון אנושית נראה כתרגום של מציאות חייתית למוסכמות קולנועיות מבלי לפגום באותנטיות.

נגד "אפקט במבי"

ביער של במבי אין טורפים טבעיים. לא פומות ולא זאבים, המסוגלים להרוג כל דמות שמופיעה בסרט (אם כי ציידים כבר חיסלו את רובם באמריקה). הטורף המובהק היחיד הוא הינשוף, אשר מואנש יותר מכל חיה אחרת – בין השאר על-ידי הקטנת טפריו. בנוסף לכך יש בסרט שורה של אוכלי-כל חביבים להפליא למראה – דביבון, אופוסום, בואש ומיני עופות רבים. מינים אלה בטבע נוהגים לאכול חרקים (היוצרים שקלו להכניס לסרט דמויות של חרקים אך השמיטו את כולן) וגם יונקים ועופות קטנים. האידיליה בין-מינית השוררת ביער עד לפלישת האדם היא אפוא מופרכת לגמרי, אם כי זוהי רק אידיליה חברתית – החורף ביער קשה ומפחיד. בנוסף לכך, יוצרי "במבי" הוסיפו למרכיב התינוקי בראשי החיות הגדלה של העיניים והריסים, עיגול צורות וחיזוק הצבעים, וקולות ילדים מתוקים. הצירוף של מתיקות, האנשה וסילוק הטורפים הפך את "במבי" לנקודת-ציון היסטורית: המושג "אפקט במבי" שגור בקרב ציידים אמריקאיים לגינוי אנשים המפגינים קשר רגשי לחיות בר. יש בכך מידה מסוימת של אמת: ההזדהות שמעורר הסרט עם חיות בר אינה מבוססת על הבנה ריאליסטית של כוחות הטבע, אלא על התקשרות רגשית עם חיות ילדותיות, סופר-חמודות, בתוך עולם חלומי.

ובעד "אפקט במבי"

אולם "אפקט במבי" בהחלט אינו תוצאה של רגשנות חסרת דעת, אלא דווקא של ההכרה בכך, שהזוועה שמתרחשת על המסך – כגון ירי שמותיר גורים יתומים – מתרחשת במציאות במלוא העוצמה. "אפקט במבי" הוא ביטוי של הכרת הקהל במציאות, לאחר שלבו נפתח להבחין בה. כך "אפקט במבי" מוביל לא רק להתנגדות לציד, אלא גם למודעות להרג חיות בכלל. לא מוכרת לי עבודה שנעשתה על השפעת הסרט על צמחונות בילדים, אולם קיימות עדויות אנקדוטליות על קשר כזה. למשל, במאמר בכתב-עת של ציידים, מספר מרצה לדת באוניברסיטה בטנסי על סטודנטית צמחונית יחידה בכיתתו. לדבריה, היא הפכה לצמחונית בגיל 8 או 9, לאחר שנודע לה שהבשר המוגש על שולחן האוכל הוא אייל שאביה הרג. "במבי. אתה... הרגת את במבי", היא אמרה לאביה. והפסיקה לאכול בשר.

דיוקן האדם כאסון טבע

הנעדר הנוכח

"במבי" הוא סרט המתייחס לבני-אדם ללא ייצוג ישיר שלהם. הם קיימים, קרובים ומסוכנים, אך ניכרים לא בגופם אלא רק בעקיפין, דרך כוחות המשחית שלהם: כדורי רובים, כלבי ציד ואש. בסרטים מצוירים יש (והייתה כבר בימי "במבי") מסורת של דמויות נבל, שיוצרי הסרט נמנעו ממנה כליל. דמות הנבל הטיפוסית היא פשטנית – לרוע יש פרצוף מכוער, אשר קל לזהות אותו – וקל גם להבדיל את עצמך ממנו ולשנוא אותו. הנבל יכול להיות גדול וחזק, אבל הנוכחות הגופנית הברורה שלו גם הופכת אותו ליצור מוכר, שעוצמת כוחו ניתנת לתפיסה ולהערכה, ולכן אולי גם ניתן להתגבר עליו. לא כך האדם ב"במבי". היעדרות האדם מן המסך הופכת אותו לכוח מסתורי, לא מובן, בעל פוטנציאל הרס אינסופי. בני-האדם אינם דמויות רעות – שגם להן יש אימא ואבא ואיזו נקודה רגישה בלב – הם התגלמות הרוע עצמו.

הרוע האנושי

דמויות נבל קלאסיות הן פשוט מרושעות. אבל האנשים ב"במבי", בהיעדר דמות נבל פשטנית, אינם בהכרח צמאי-דם; ייתכן שהם מזילים ריר למראה חיות גוססות וייתכן שהם קולעים במטרות חיות מתוך אתגר ספורטיבי – איננו יודעים דבר על אישיותם, ולידע כזה ממילא אין חשיבות. הרצחנות שלהם נוצרת מתוך חלוקת עבודה ומיכון: את ההרג לא מבצע האדם במו ידיו, אלא מבצעים הכדורים שהוא משלח בחיות ממרחק, בעזרת הכלבים שהוא משלח בקורבנות, גם כן ממרחק (בתור כלי ציד בידי האדם, "כלבי ציד" הם בעלי-חיים שתאוות הציד הטבעית שלהם הוקצנה ועוותה בתהליך הביות כדי להופכם לנשק יעיל; ובסרט, רק הכלבים צמאי-דם, ואילו נפשם של בני-האדם נותרת מחוץ לתמונה). על אלה נוספת הרצחנות המסוכנת מכולם – אדישות רשלנית, שהביאה להתפשטות האש ממחנה הציידים אל היער – ולהשמדה בממדים אפוקליפטיים. במילים אחרות: הרוע האנושי כתכונה פסיכולוגית מוצג רק באופן מרומז, לכל היותר; תחת זאת הוא מוצג כאוסף של שיטות הרג והרס במסגרת יחס מנוכר של האדם כלפי לטבע.

לא בעל-חיים

בני-האדם ב"במבי" דומים לכוח טבע ולא ליצורים חיים. יש בכך ייצוג משכנע של האופן שבו הם נתפסים בעיני קורבנותיהם, שאינם מסוגלים להתמודד עם הטכנולוגיה ההרסנית של האדם. "הנסיך הגדול של היער", אביו של במבי, נערץ בזכות יכולת הבריחה וההתחמקות שלו ויכולתו להזהיר אחרים – לא בזכות יכולת לחימה באויב. החיות כלל אינן מעלות על הדעת להתארגן ולהילחם באדם, אלא, לכל היותר, לעכב את הכלבים שלו; הסיכוי היחיד שלהן להינצל הוא לברוח. ברמת התסריט, זהו ויתור על המאבק הצפוי במסגרת סרט הרפתקאות, לטובת ייצוג אותנטי של היחס בין חיות לבני-אדם. במובן זה, חיות היער ב"במבי" אינן משל לחברה האנושית, וכל ניסיון לפרש את הסרט כמשל לחברה לוחמנית תחת שלטון ריכוזי (יש שפירשוהו כך) – הוא הפרזה גסה. האדם ב"במבי" הוא אפוא ספק כוח טבע, ספק כוח שמחוץ לטבע, ובכל מקרה הוא איננו בעל-חיים במלוא מובן המילה. לפי החומר התיעודי המוגש בתקליטור החדש, אחת מן האפשרויות שנפסלו במהלך יצירת "במבי" היא הצגת דמותו של אדם כקורבן שריפת היער שהוא גרם לה. סצנה כזו הייתה מחזירה את האדם לתוך הטבע כבעל-חיים – הרסני במיוחד אך גם פגיע כמו האחרים – ומוסרת מסר מובהק של "אקולוגיה רדודה": האדם הפוגע בטבע, סופו שיפגע בעצמו. אולם יוצרי דיסני ויתרו על סצנה זו כליל, והעדיפו להשאיר את האדם ככוח חיצוני. בחירה זו מותירה את "במבי" יותר כניסיון לספר על עולמן של חיות בר – הנאלצות להתמודד עם מציאות שיש בה גם בני-אדם – ופחות כאזהרה על "מה אנחנו עושים לעצמנו".

"אדם" ולא "צייד"

"במבי" יכול להצטייר כמשל על הקשר שבין האדם לטבע ולא על בעיית הציד גרידא, משום שלא מוזכרים בו ציידים במפורש. כשאמו של במבי מסבירה לו מהו מקור האימה הגדולה של החיות, היא אומרת "האדם נכנס ליער" ולא "היו ביער ציידים". ההכללה "האדם" חוזרת גם מפי אביו של במבי. אין בעולם של "במבי" בני-אדם אחרים: אין מטיילים בלתי מזיקים, מתנגדי ציד או צופי קולנוע. אדם משמעו צייד, אדון החיות המבויתות-המעוותות, הרשלן משמיד היערות. במסגרת של יצירה מסחרית, זהו מסר קשה להפליא: איזה אדם ירצה לראות את עצמו בדמות הדיוקן האיום הזה? על רקע האמור, נראית מתיקות היתר של החיות מובנת יותר, כעטיפה מרגיעה למסר צורב.

חשיבות היסטורית

על כל פנים, ברמת הפשט, האנשים שנכנסו ליער של במבי הם בהחלט ציידים, בעוד שבמציאות רוב האנשים אינם ציידים. לכן קיבל הקהל את האירועים ב"במבי" כפשוטם, והסרט הפך לכוח של ממש נגד ציד. לפני כעשור, טרח חוקר בשם א. וולר הייסטינגס לשכנע, ש"במבי" איננו הסיבה המרכזית להתנגדות הציבורית לציד בארצות-הברית, אלא מדובר ברגש שהתפתח מוקדם יותר וניזון ממקורות שונים; זוהי עדות דווקא להשפעתו העצומה של הסרט, שהרי מוזר אפילו להציע את האפשרות, שלסרט אחד תהיה השפעה כה גדולה. אולם לדברי הייסטינגס, כך נתפס "במבי" בעיני ציידים בארצות-הברית (וניתן לשער, שזו איננה רק תוצאת האפקטיביות של הסרט, אלא גם ניסיון של הציידים להימנע מהכרה בכך, שרוב הציבור מתנגד לפעילותם באופן עמוק יותר). עם זאת, נראה שאין חולקים על כך, שכיצירה בודדת, "במבי" הוא החומר האפקטיבי ביותר שנוצר אי-פעם נגד ציד.

"הצייד המרושל"

עם צאתו של הסרט לאקרנים ב-1942, כתב עורך כתב-עת לציידים, Outdoor Life, ש"במבי" הוא "העלבון הגרוע ביותר שהוטח אי-פעם בכל צורה שהיא בספורטאים ובמשמרים אמריקאיים" (ציידים נוהגים להציג את עצמם כ"ספורטאים", "קרובים לטבע" ו"מגונני הסביבה"). לעומת הדימוי-העצמי המחמיא של הציידים, "במבי" מציג אותם ככוח השמדה גרידא, חיצוני לטבע ומנוכר ממנו לגמרי. לדברי הייסטינגס, עורך Outdoor Life כעס משום שזיהה במעשי הציידים בסרט שורה של הפרות "הקוד האתי של הציד": הם ככל הנראה צדים מחוץ לעונה, הם יורים בכל מה שזז מבלי לבחון באיזה מין מדובר; והם התרשלו בטיפול באש במאהל; לדברי העורך, "ציידים מרושלים" כאלה אינם מייצגים היטב את "הצייד האמריקאי הנורמלי". הייסטינגס מעיר, שבדף שבו התפרסמו דברים כועסים אלה, מופיעה גם בקשתו של פקח ציד מהציידים לשתף פעולה עם הרשויות כדי לפקח על מפירי תקנות הציד – רמז לכך ש"הציידים האמריקאיים ב-1942 היו עשויים להיות דומים יותר לרוצחי אמו של במבי מכפי שבראון [עורך כתב-העת] ביקש שנאמין". על כל פנים, האפקטיביות של הסרט אינה תוצאה של חשיפת דמותם הרצחנית של ציידים – אדרבה, קשה לחשוב על ייצוג מרומז יותר שלהם – אלא של יכולתו לעורר הזדהות עם הקורבנות.

אחרי 63 שנים

ויכוחי "במבי" ממשיכים בשנים האחרונות. בעוד שדמות העופר החמוד גויסה ב-1944 על-ידי הרשויות האמריקאיות לקמפיין למניעת שריפות, מתלוננים כיום התומכים בשריפות בתור אמצעי ל"ניהול יערות" בארצות-הברית, ש"במבי" אחראי להתנגדות ציבורית לשיטה זו. ציידים ממשיכים להתלונן על הסרט, בעוד שכמה מהם (או סתם אנשים שרוצים להיראות קשוחים) נוהגים להציג את עצמם כ"הורגי במבי" בתור התרסה. מספרם המוחלט של בעלי רישיון הציד בארצות-הברית יורד בהתמדה בדור האחרון – לפי נתוני הארגון HSUS, מספרם ירד מ-16.3 מיליון ב-1980 ל-14 מיליון ב-2005. אך עדיין מדובר במספר עצום, והציידים זוכים שוב ושוב בשנים האחרונות בהרחבת היתרי הציד לפי חוק. "במבי" נותר רלוונטי גם כיום, והוצאתו המחודשת של הסרט היא אירוע חשוב.