מרד התרנגולים

סיפור השוואתי-תעשייתי

סרט האנימציה "מרד התרנגולים" של אולפני Aardman (משנת 2000) הוא כנראה הסרט המצליח ביותר שנוצר אי-פעם על תעשיות בעלי-חיים – תעשיית הביצים ותעשיית ה"עוף". פיטר לורד (משמאל) וניק פארק, יוצרי הסרט, זיהו את הפוטנציאל הדרמטי שטמון במצבן של תרנגולות בתעשייה, ומיקמו אותן בהקשר מוכר יותר מתוך ההיסטוריה האנושית: תעשיית העופות מתוארת באמצעות הקבלות מגוונות למחנה עבודה של אסירים, ברוח סרטי בריחת שבויים ממחנות במלחמת העולם השנייה. התוצאה מעוררת בקהל אמפתיה כלפי תרנגולות הכלואות בלול, נידונות לשחיטה ומבקשות לברוח. אולם מפליא לגלות עד כמה קשה להשוות בין דיכוי בני-אדם לדיכוי עופות: ההקבלה למחנה אסירים אינה מסוגלת להכיל את עוצמת הפגיעה בתרנגולות.

תרנגולות כאסירות

הלול שבבעלות בני-הזוג טווידי מעוצב באנימציית פלסטלינה כמחנה עירום המכיל ביתנים צפופים למדי וסביבו גדר. במובנים מסוימים, הדמיון בין לול תרנגולות למחנה שבויים/אסירים משכנע ביותר: למשל, גדר הרשת (chicken wire, באנגלית) המקיפה את הלול, שדרכה צופה הגיבורה שוחרת החופש אל העולם החיצון הבלתי מושג, דומה לגדרות שהקיפו מחנות. המגפיים החקלאיים המודגשים של הגברת והאדון טווידי מזכירים מגפיים צבאיים. נוסף לכך, בעלת הלול עורכת לתרנגולות מפקד בוקר וסוקרת בו את תפוקת ההטלה שלהן. תרנגולת הממעטת להטיל – נשלחת לשחיטה: עוד שילוב בין מחנה עבודה שם החלשים מוצאים להורג, ובין המציאות החקלאית – שם חיות שאיבדו מיכולת ה"תפוקה" שלהן נשלחות לשחיטה.

עולם של סחורות

ההקבלה בין מחנה עבודה ובין לול מובילה להצגת הביצים כתוצר של "עבודה"; תרנגולת "חרוצה" פשוט מטילה יותר. לתרנגולות בסרט אין קשר רגשי עם הביצים שהטילו, והן עצמן סוחרות בביצים שלהן בשוק השחור כדי להשיג כלים שיסייעו בבריחתן. "מרד התרנגולים" מציע אפוא דימוי חתרני משהו של תעשיית הביצים, בהציגו את הכליאה כדכאנית ובחושפו את הרג התרנגולות שפסקו מלהטיל; אולם גזלת הביצים כשלעצמה אינה עומדת לביקורת.

האיום הגדול על התרנגולות בסרט אינו הרס גופן על-ידי הטלה מוגברת (זהו המצב במציאות, שאף אינו נרמז בסרט) אלא החלטתה של הגברת טווידי לשחוט את התרנגולות עם המרת משק הביצים במשק עופות לבשר. תוכנית ההשמדה של הגב' טווידי אינה נובעת מרצחנות לשמה, מנקמנות או מפחד, כמו במקרה של השמדת אסירים, שעליו מצביע הסרט. הגב' טווידי פשוט רוצה לעשות כסף. הרצחנות שלה קפיטליסטית. רקע זה אינו מתיר לצופים-הצרכנים להביט במתרחש על המסך ממרחק נוח של עירונים הרואים סצינת כפר: מטרת מכונת ההשמדה שרוכשת טווידי היא להפוך את התרנגולות – הגיבורות, הרגישות, הרוצות לחיות – לפשטידות. כרזת הפרסומת לפשטידות טווידי קושרת את הסרט חד-משמעית להקשר הצרכני העכשווי – הרחק מעולמם של אסירים במחנות.

מושג החופש

לורד ופארק הסתבכו בכל הנוגע לרעיון הבריחה. התרנגולות עסוקות בניסיונות בריחה תמידיים, בשיטות הלקוחות מסרטים (או ממציאות) על חיילים שבויי מלחמה. שיטות אלה הופכות עם שכלולן הטכנולוגי לא רק לבלתי רלוונטיות לציפורים אלא גם לפרודיה על בני-אדם אסירים.

אתגר קשה העמיד בפני לורד ופארק מושג החופש של התרנגולות. היוצרים העניקו רק לתרנגולת אחת – אנושית לעילא – יכולת להגות מושג ברור של חירות. מלבד זאת נצמדו יוצרי הסרט לסטריאוטיפ "תרנגולות הן מטומטמות ומכורות לשעבוד שלהן". התמונה מסתבכת בסטריאוטיפים סקסיסטיים ולאומיים: האידיאה של הציפור החופשייה מתגלמת בתרנגול זר שנוחת במקרה בלול – זכר יחיד בין נקבות ויאנקי יחיד בין בריטיות. והנושא המרכזי בסוגיית החופש: התעופה. המאמץ לעוף נהפך לאובססיה של הסרט, כשהיכולת לעוף היא סמל לחופש ובו-בזמן האפשרות למימושו בפועל. התרנגולות מצוידות בכנפיים, אך הן לא יודעות לעוף. ומדוע? ללורד ולפארק אין תשובה, ובורותם גורעת מעומקו של הסרט ואף מהלכידוּת של עלילתו. יכולתן של תרנגולות לעוף התנוונה (אומנם לא לגמרי) בגלל ברירה מלאכותית ל"תפוקה" גבוהה (וגם חוסר התרגול בתנאי צפיפות תורם את שלו). אם רוצים לספר על דיכוי החופש עד כדי "קיצוץ הכנפיים", ברירה מלאכותית היא לב הסיפור.

דימויי הגוף

במבט שטחי, "מרד התרנגולים" משתמש בהאנשה גסה: תרנגולות מדברות, בעלות שיניים, כנפיים המתפקדות כידיים ואפילו מקור גמיש המסוגל להתנשק. אולם המפגשים בין הגוף התרנגולי לגוף האנושי חושפים בעוצמה מכאיבה את יחסי הכוחות הבלתי שווים. דימוי חזותי המוכר כקלישאה קולנועית של כוח דיקטטורי – דמות הסוהר או המענה המצולם מלמטה עד כי רק מגפיו נראים בתמונה – דורשת מהמצלמה לרדת באופן מלאכותי לגובה הקרקע בסרטים "רגילים". לא כך ב"מרד התרנגולים": כאן זווית הצילום הנמוכה משחזרת בנאמנות את נקודת המבט של התרנגולת: חלושה ומאוימת מעצם זעירותה. שיא המפגשים הגופניים הדרמטיים הוא בתפיסת התרנגולות בידי הלולנים. גיבורת הסרט הפעלתנית ורבת-התושייה מתגלה לפתע בשיא חוסר האונים הציפורי שלה, מנפנפת בכנפיה בחוסר סיכוי, נתונה לחלוטין לשליטתה של כף יד בלתי מאומצת אחת. ברגעים אלה נשברת לחלוטין ההקבלה למחנה אסירים. הכוח המופעל נגד התרנגולות מתגלה כרב-עוצמה יותר, ללא השוואה.

במשחטה

סצנת השיא של הסרט היא מסעם של הגיבורה והגיבור בתוך מכונה אוטומטית לייצור פשטידות בשר – סצנת הרפתקאות קלאסית של בריחה תזזיתית מפני אלף ואחד כוחות קטלניים התוקפים בזה אחר זה. הסצנה מתחילה בתלייתה של התרנגולת-הגיבורה במצבטי הרגליים בשלב השחיטה, ועוברת בכל שלב ושלב של עיבוד גופן המת של התרנגולות, עד להפקת המוצר הארוז. מדובר בסצנה שאינה קשורה כהוא זה למחנות אסירים אלא לעולמם של עופות בלבד. שוב מיוצג בעוצמה רבה חוסר האונים של גוף העופות, והפעם מול מכונת ענק שיצרו בני-אדם כדי להרוג אותם בסיטונות.

תחילת המסע במכונה משחזרת עבורנו נקודת-מבט נדירה של עופות במשחטה. אולם רובו הגדול מתאר את הנעשה בגוף הציפורים המתות (כשהגיבורה והגיבור חומקים ממוות בנס שוב ושוב). השחיטה עצמה היא אירוע קצר ושולי בתהליך "עיבוד" העופות עד כדי כך שאין די בה כדי ליצור סיפור. רוב ההרפתקה היא מחוץ לתחום חווייתם של עופות במשחטה – היא מספרת את סיפור גופם המת. ובסופו של דבר היא קושרת את חייהם ומותם עם המוצר המוכן לשיווק והמוכר מהסופרמרקט – פשטידת עוף. עוד ניצחון מבריק ללורד ולפארק.

בתעשייה אין סיפור

האירוניה הגדולה ב"מרד התרנגולים" היא שעלילת הסרט אינה מתרחשת בלולי הכלובים (סוללות) הטיפוסיים של תעשיית הביצים אלא בלול משפחתי של "ביצי חופש". לכל תרנגולת יש אפילו "קן" – בהקבלה עם מיטה לאסירה – יותר מהמקובל ב"לולי חופש". הסיבה לכך פשוטה מאוד: ללא אפשרות תנועה חופשית, לא תיתכן עלילה. אילו היה "משק טווידי" לול של כלובי סוללה, התרנגולות פשוט היו סגורות שם כל חייהן ללא יכולת לזוז – וחסל. במילים אחרות, המדיום הקולנועי-סיפורי מתקשה ביותר לייצג ניצול תעשייתי של בעלי-חיים. צריך לרכך את העובדות עד לבלי הכר כדי להתחיל לספר סיפור.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 161, 30.7.2004.