וואלאס, גרומיט וחיי ארנבונים

העלילה

למי שעדיין לא פגש את וואלאס וגרומיט, המדובר בדמויות פלסטלינה, שכיכבו בעבר בסרטים קצרים. וואלאס הוא ממציא גמלוני, ואילו גרומיט הוא כלבו-משרתו הנאמן, שעושה בכישרון כל דבר שבני-אדם יודעים לעשות – וקצת יותר – מלבד לדבר. בסרט הראשון שלהם באורך מלא, וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני, השניים מנהלים חברה לסילוק "מזיקים", ומתמקדים בלכידת ארנבונים כהגנה על גינות הירק של שכניהם בכפר, אשר מגדלים בהתלהבות ירקות ענקיים. את הארנבונים שלכדו, מחזיקים וואלאס וגרומיט בכלובים במרתף, שהופך צפוף יותר ויותר. וואלאס הוגה רעיון מבריק, לשטוף את מוחם של הארנבונים בסלידה שחש הוא עצמו כלפי ירקות, ובכך לפתור את "בעיית הארנבונים". אולם במהלך שטיפת המוח חלה תקלה טכנית: וואלאס וארנבון אחד שוטפים זה את מוחו של זה ללא רסן. עד מהרה מופיע בכפר ארנבון בגודל בית, שמכלה את הירקות היקרים ורומס את המלכודות המתוחכמות שהמציא וואלאס. השאלה היא, מי הפך למפלצת בניסוי הכושל: הארנבון או וואלאס עצמו? הסיפור המשונה הזה מוגש במטח צפוף להפליא של הברקות חזותיות ולשוניות, תוך פרודיה על ז'אנרים קולנועיים שונים – והכל מפיל מצחוק.

הארנבון הזאב

אחת ההברקות המרכזיות בסרט היא איש-הארנבון. איש-הארנבון הוא מקבילו של איש-הזאב – הדמות האגדתית של אדם ההופך לזאב טורף-אדם, בעיקר בלילות ירח מלא (התרגום המדויק לשם הסרט הוא: "וואלאס וגרומיט וקללת איש-הארנבון"). "איש-ארנבון" הוא פרדוקס של דימויי חיות: במקום הזאב, אשר נותר בדמיון האירופי בתור אוכל אדם לילי מטיל אימה, וואלאס מאבד את זהותו דווקא לארנבון הצמחוני והקטן. מכיוון שהסרט הוא בריטי לעילא, מן הראוי לציין, שהזאבים נכחדו מהאיים הבריטיים כבר במאה ה-17, והצימאון לדם אנושי, שמיוחס להם, הוא מורשת של ארצות אחרות וזמנים אחרים. אגדות "איש-הזאב" מעידות על צימאון לדם בקרב בני-אדם הרבה יותר משיש להן קשר לזאבים, אשר במציאות נאבקים על חייהם מול ציד והרעלות, באותם שטחי בר מצטמקים והולכים שעדיין מאכלסים אותם. הארנבונים, לעומת זאת, נפוצים בבריטניה ואכן נתפסים שם כ"מזיק"; חוק משנת 1954 מחייב את בעלי הקרקעות להשמיד ארנבוני בר או למנוע מהם לגרום נזק. עם קצת דמיון קולנועי, הארנבון הענק, המכלה גינות-ירק שלמות, מגלם במציאות הבריטית איום הרבה יותר ממשי מהזאב.

היזהרו מהצמחוני שבתוך כל אחד מאתנו!

הדברה, אם כן, מהווה איום ממשי הן על חיי ארנבונים והן על חיי זאבים. אולם ברמת הדימוי, איש-הזאב הוא התגלמות הרצחנות, ואילו איש-הארנבון, שמופיע בסרט עם כל סממני המפלצת בסרטי אימה, עדיין צריך להוכיח מדוע יש להיזהר ממנו. אותן חיות שמגיחות בלילות ירח מתוך גופם של אנשים מקוללים, מייצגות את "החיה שבאדם", כפי שמטיף הכומר בקול רוטט, לאחר שנודע לו על הופעת איש-הארנבון בכפר: "היזהרו מהחיה שבפנים!" האימה הבלתי סבירה מהארנבון שבתוכנו, מגיעה לשיאה המבריק בקטעי המטמורפוזה, כשכפותיו העגולות של וואלאס-הארנבון פורצות מבגדיו האנושיים, גופו מתכסה בשערות ארנביות רכות ועל ראשו בוקעות זוג אוזניים ארוכות ומתנופפות – כל זאת במסורת של אנשים ההופכים לזאבים בסרטי אימה. בכל אחד מאתנו, כך מסתבר, מסתתר ארנבון שעלול לצאת פתאום, והארנבון הזה מסוכן – לירקות. בקיצור, המפלצת האמיתית שמסתתרת בתוכנו, עלולה להפוך אותנו לשוחרי מזון בריאות מן הצומח. כך, כשוואלאס הוגה את הרעיון המבריק, לשטוף את מוחם של הארנבונים, הוא לא מתכוון אלא לסלק את התיאבון שלהם לירקות, מבלי לדאוג לתחליפים. תחליפים הם בעיה כשעושים שינוי בדיאטה – כפי שכבר נוכחו כמה כרישים בסרטי אנימציה (תפוס ת'כריש ומוצאים את נמו). נותר רק לתהות, האם ארנבון שנגמל מירקות יתחיל לטרוף, כמו זאב טוב, או כמו אדם. למעשה, התחליף היחיד שנרמז בסרט לבליסת ירקות הוא ניצול פרות – וואלאס משוגע לגבינה, וזוהי התכונה הבולטת שהוא מעביר לארנבון שמוחו נשטף. אילו היה לארנבונים כומר, הוא היה צריך לחשוש אף הרבה יותר מהכומר האנושי שבסרט, ולהזהיר את קהילתו הצמחונית: "היזהרו מהאדם שבפנים!"

הדברה

אם פרדוקס איש-הארנבון הוא גרוטסקי ומצחיק מתחילתו ועד סופו, הרי שבכל הנוגע להדברת ארנבונים בגודל טבעי, וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני היא כמעט דרמה ריאליסטית. מובן, שדמותו של איש-הארנבון אינה מציאותית. אולם הקונפליקט בין בני-אדם לבין מכרסמים וארנבאים הוא אותנטי. ההתמקדות בגידול ירקות ענקיים מקשה להבחין בעוצמת הקונפליקט; במציאות, המאבק בין הארנבון לאדם עלול להיות לא רק עניין של הגנה על תחביבים אזוטריים. המאבק עלול להגיע גם לגידולים המשמשים בני-אדם כמזון בסיסי, וזאת בעקבות ריבוי לא מבוקר של הארנבונים, שנובע מהפרת האיזון הסביבתי על-ידי האדם. הפתרונות למצב זה אינם פשוטים, וצריכים להתמקד בטיפול-שורש בגורמים המאפשרים התרבות בלתי מבוקרת. אולם רוב האנשים רואים באיום על מקורות מזון עילה להשמדת חיות בכל שיטה שעולה על הדעת. בסרט, ויקטור, נבל מושלם וצייד טיפוסי, רוצה לחסל את כל הארנבונים ביריות, והוא אינו מחמיץ הזדמנות להציג את תאוות ההרג שלו כישועה לקהילה. במציאות, ירי הוא רק שיטת הרג אחת מבין אלה המשמשות להדברת ארנבונים, וביניהן הרעלה, סתימת המחילות וחנק במים או בגז, הפצת מחלות קטלניות ומכות.

לכידה

וואלאס וגרומיט משתמשים בשיטת לכידה "הומאנית": הם שואבים את הארנבונים מתוך המחילות למכל גדול. שואב-הארנבונים איננו המצאה של ניק פארק והצוות שלו. בארצות-הברית, שאיבה מתוך מחילות לתוך מכל מרופד היא שיטה מוכרת להיפטר ממכרסמים קטנים בשם נובחניות. אף על-פי שזו שיטה "הומאנית", כ-5% מהנובחניות נהרגות כתוצאה מהלכידה. רק ארנבוני הפלסטלינה שלוכדים וואלאס וגרומיט נשאבים ללא פגע. השניים לוכדים ארנבונים גם באמצעות מלקחיים הננעלים על הצוואר, רשת ושק; במציאות נפוץ גם השימוש במלכודות, שנחשבות פחות קטלניות משאיבה (1% תמותה בנובחניות).

שיכון מחדש?

בעיה חמורה עוד יותר מפציעות הלכידה – כפי שיודע היטב לציין ויקטור, הצייד – היא השאלה: מה לעשות עם הארנבונים אחרי שנתפסו? בארצות-הברית, לוכדי הנובחניות מנסים להעביר קהילות לשטחים המעטים שבהם עדיין לא מנסים להשמיד אותן, וכשזה לא מצליח – מוכרים אותן כ"חיות מחמד" או כמזון לחיות בשבי. וואלאס וגרומיט מטפלים בארנבונים שלכדו. התוצאה היא עומס-יתר בעבודת הטיפול וכליאה בכלובים קטנים. וואלאס מזדעזע מכך, שהארנבונים מתרבים כמו ארנבונים. במחשבה לטווח ארוך (וואלאס לא מצטיין בזה, אבל אולי זה היה עולה על דעתו של גרומיט, שעליו נפל עול הטיפול בשבויים הקטנים) עדיף היה לעשות להם שטיפת מוח למניעת התרבות – ולאו דווקא להימנעות מירקות. מקלט לארנבוני בר נראה כפתרון דחוק לאלפי ואף לרבבות ארנבונים, שעשויים להופיע בשטחו של מישהו.

להיות ארנבון, להיות אדם

וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני עושה שימוש מזהיר בחילופי תפקידים, המספקים רגעים קומיים עם ערך מוסף. הארנבון הופך לוואלאס, וואלאס הופך לארנבון, גרומיט מתחפש לארנבון, ויקטור הצייד מתחפש בעל-כורחו לארנבון. כל זה מצחיק, אבל גם רציני. כי פעם אחר פעם, מי שנראה כמו ארנבון – גם נרדף כמו ארנבון. גרומיט המחופש נורה על-ידי ויקטור – והיה נהרג אלמלא פגע הכדור בחלק ריק של התחפושת; זהות הארנבון משמשת תירוץ לוויקטור להתנקש בחיי וואלאס – כי ארנבונים הם בני מוות; ולבסוף ויקטור מוצא את עצמו בתחפושת הארנבון, נרדף על-ידי המון הכפריים הזועם והאלים. אין חוויה חינוכית יותר מחילופי תפקידים, כפי שמסכמת ליידי טוטינגטון, אהובתו של הצייד שמאסה בו וצופה בו נמלט מחופש מן ההמון: "בואו נראה עד כמה זה מוצא חן בעיניו!"