משכתבים את ההיסטוריה של תרנגולי-ההודו
ביקורת על תעשיית המזון בסרט המצויר "לעוף על הזמן"
"לעוף על הזמן" (במקור: "Free Birds") הוא סרט אנימציה חדש, הראשון באורך מלא מאולפני "Reel FX", אשר מוצג בקולנוע בימים אלו ועשוי לעזור לעורר אמפטיה כלפי תרנגולי-ההודו בתעשיית המזון. הסרט עולה לאקרנים בסמוך לחג ההודיה, שבו צריכת בשר-ההודו בארצות-הברית מגיעה לשיאה, והוא מציג סיפור משעשע ומתובל באלמנטים של מדע-בדיוני אודות תרנגולי-הודו הנאבקים בהצלחה כדי לשנות את מנהג אכילת בשר-הודו בחג. אך האם יצליח הסרט לעודד הפחתה בצריכת בשר ההודו גם במציאות?גיבורי הסרט החדש הם שני תרנגולי-הודו, רג'י וג'ייק, הנוסעים אחורה בזמן לשנת 1621, למושבה פלימות' במסצ'וסס, אחת מהמושבות הראשונות שהקימו המתיישבים האנגליים לחופי אמריקה, ואשר על-פי הסיפור המסורתי בה החלו חגיגות חג ההודיה. שם הם מתעמתים עם מיילס סטנדיש (דמות היסטורית אמיתית - מנהיג ההתיישבות הבריטית בפלימות') במטרה למנוע את הפיכת תרנגולי-ההודו למאכל החג המסורתי.
כיצד הגיעו תרנגולי-ההודו לשולחן החג?
חג ההודיה הוא חג לאומי אמריקאי המציין את ראשית ההתיישבות האירופאית ביבשת אמריקה, והוא זוכה לעתים קרובות לביקורת על-כך שהחגיגות והטקסים הקשורים בו מציגים נרטיב שיקרי אודות שיתוף-פעולה ידידותי בין המתיישבים לבין האוכלוסייה הילידית של היבשת. זאת תוך טשטוש ההיסטוריה האמיתית של ההתיישבות, שהייתה כרוכה בנישול האוכלוסייה המקומית מאדמותיה והרג המוני של בניה. עיוות נוסף שהסיפור המסורתי אחראי לו מצוי במרכזיות של אכילת בשר תרנגולי-הודו במסגרת מנהגי החג.
כשם שבישראל חג השבועות נוכס על-ידי תעשיית החלב כאמצעי לקידום מוצריה, אף על פי שצריכת מוצרי חלב לא הייתה ממנהגי החג במקור, כך בארצות-הברית נוכס חג ההודיה בידי תעשיית בשר ההודו כאמצעי שיווק. לדימוי של ההודו כמאכל החג המסורתי יש השפעה עצומה על דפוסי האכילה של האמריקאים: קרוב ל-20% מכלל צריכת בשר-ההודו השנתי בארצות-הברית מתבצעת לקראת סעודת חג ההודיה (מדובר בכ-45 מיליון עופות בערב אחד).
תרנגולי-הודו מקושרים עם החג מכיוון שהם בעלי-חיים ילידים ליבשת אמריקה, והיו בלתי-מוכרים למתיישבים טרם הגעתם. גם מזונות מהצומח שמקורם באמריקה, כגון תירס, דלעת ובטטות, נחשבים כחלק מסורתי משולחן החג, אם כי הם מרכזיים פחות מבשר-ההודו. אין בסיס היסטורי להנחה המוצגת בסרט כמובנת מאליה, שמקור המנהג לאכול תרנגולי-הודו בחג הוא בחג ההודיה הראשון ב-1621. למעשה, רק במאה ה-19 התקבע מעמדו של בשר-ההודו כחלק מרכזי מסעודת החג המסורתית. בתקופתם של המתיישבים היה בשר-הודו הרבה פחות זמין מאשר כיום, מכיוון שלא הייתה קיימת כלל תעשייה של גידול תרנגולי הודו באופן המוני. תרנגולי-ההודו של תקופה זו היו עופות-בר, שחיו חופשיים, וגדלו למימדים הרבה פחות גדולים מתרנגולי-ההודו המבוייתים של ימינו, שעברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית כדי שיוכלו לשאת כמויות גדולות יותר של בשר.
חנינה נשיאותית
בראשית הסיפור המוצג בסרט, אחד משני גיבורי הסרט, רג'י, ניצל משחיטה לאחר שהוא זוכה לחנינה מנשיא ארצות-הברית. הרעיון של חנינה נשיאותית להצלת תרנגול-הודו משולחן סעודת החג אמנם נראה מגוחך, אבל הוא מבוסס למעשה על מסורת הקיימת במציאות. שורשיה מגיעים עד לימיו של אברהם לינקולן, שב-1863 החליט להעניק חנינה לתרנגול-הודו שבנו נקשר אליו, ולחוס עליו מפני שחיטה לסעודת-החג. באופן אירוני, המנהג הפך מקובל יותר דווקא לאחר שלובי תעשיית העופות החל לשלוח באופן קבוע תרנגולי-הודו לבית הלבן לקראת חג ההודיה כאמצעי שיווקי. אף על פי שרבים מהם נשחטו ונאכלו, נשיאים רבים החליטו לחוס על חייהם של תרנגולי-ההודו שנשלחו אליהם. ב-24 השנים האחרונות התמסד מנהג החנינה הנשיאותי והפך לטקס קבוע, המתקיים בבית הלבן בחג ההודיה מדי שנה. אף על פי שלכאורה מדובר במחווה נחמדה המבטאת חמלה כלפי תרנגולי-הודו, בפועל החנינה אינה מביאה להם תועלת רבה. תרנגול-ההודו שהציל לינקולן במאה ה-19 אולי זכה לחיים ארוכים לאחר שניצל, אבל בימינו סיכויי ההישרדות שלו הם נמוכים מאוד, גם אם יחליטו לחוס על חייו. זאת משום שתרנגולי-ההודו המגודלים כיום בתעשיית הבשר הם מזנים הנוטים לגדילה מהירה ולא-פרופורציונלית.
באייטם ששודר בתכנית "היום שהיה" ב-24.11.2013 הזכיר גיא זהר תחקיר של עיתון הטלגרף הבריטי, החושף כי תרנגולי-ההודו המשוחררים לא זוכים להאריך ימים – רק אחד משמונה תרנגולי-הודו ששוחררו בטקס החנינה המסורתי בארבע השנים האחרונות הצליח לשרוד יותר משנה אחת.
זהר הסביר את הדבר בכך שתרנגולי ההודו סובלים מ"בעיה אמריקאית מאוד" של "פיטום יתר", אך באופן שבו הוצגו הדברים נווצר רושם שגוי כאילו הבעיה היא בכך שתרנגולי-ההודו צורכים כמויות גבוהות מהרצוי של מזון. לאמיתו של דבר, הגדילה המהירה והלא-פרופורציונלית של תרנגולי-ההודו אינה תוצאה של אכילה מוגזמת, אלא של עיוות תכונותיהם הגנטיות בשנים רבות של ברירה מלאכותית, שמטרתה הייתה יצירת זנים שיגדלו באופן מהיר לגודל עצום, וללא פרופורציה בין חלקי הגוף השונים. השינויים בתכונותיהם הגנטיות של תרנגולי-ההודו הוא בעל השפעה הרסנית על בריאותם: הרגליים אינן מותאמות לקצב הגדילה של שאר הגוף והן מתקשות לשאת את המשקל המוגזם של שאר הגוף, והלב ומערכת כלי-הדם מתקשים לספק דם באופן סדיר לאיברי הגוף.
האם תהיה לסרט השפעה על הצרכנים?
האם ניתן לצפות שלסרט תהיה השפעה משמעותית על הרגלי הצריכה של הילדים שיצפו בו? סרטים המכוונים לילדים ומציגים סיפורים על חיות מואנשות מנותקים לעתים קרובות מהמציאות במידה רבה, כך שהמסר המועבר כבר אינו רלוונטי לבעלי-חיים ממשיים והיחס אליהם.
אפילו בסרטים שבהם יש התייחסות ביקורתית לפגיעה בבעלי-חיים לצרכי מזון, כגון "בייב", או "מרד התרנגולים", הסיפור אינו מעביר מידע רב על הבעיות המרכזיות ביותר בחייהם של בעלי-חיים במשקים: אמנם השחיטה נתפשת כגורל מאיים, אבל הסבל העובר על בעלי החיים בכל שלבי הגידול שלהם אינו נוכח.
גם בסרט זה הגיבור הראשי, רג'י, מופתע לגלות שתרנגולי-ההודו במשק שבו הוא חי מואכלים בתירס רק במטרה לפטם אותם לקראת השחיטה. הוא אינו חושד מראש שהיחסים בינו לבין בעלי-המשק מבוססים על הרצון לנצל אותו. העובדה שחייהם של תרנגולי-הודו במשק מודרני מלאים בהתעללות לאורך כל תקופת גידולם, ולא רק במהלך השחיטה, לא באה לידי ביטוי.
עם זאת, הסרט בולט לטובה, בצורה שאינה אופיינית לסרטי-ילדים אחרים שהם ביקורתיים לגבי תעשיות המזון, בכך שהוא עומד על הצורך בשינוי באופי המערכת כולה, ולא רק בהצלה נקודתית של בעלי-חיים בודדים. או כפי שמבטא זאת ג'ייק, אחד משני גיבוריו הראשיים של הסרט: "המטרה שלנו אינה להציל עשרה תרנגולי-הודו, אלא את כולם". הסרט מדגיש את חשיבות שינוי הרגלי הצריכה מצד בני-האדם: הסרט מגיע אל סופו הטוב רק כאשר רג'י וג'ייק מצליחים לשכנע את מתיישבי פלימות' רוק שפיצה היא מאכל מתאים יותר מבשר תרנגולי הודו לציון חג ההודיה. אמנם, עידוד צריכת פיצה לא יהווה חדשות טובות עבור הפרות המנוצלות בתעשיית החלב, שמצבן אינו טוב בהרבה מזה של תרנגולי-הודו, אך למרות זאת, הסרט מעביר מסר מוצלח על הקשר בין בחירות המזון שאנחנו עושים כצרכנים לבין גורל בעלי-החיים.
הסרט אולי לא צפוי להביא לשינוי גדול בזכות עצמו, אבל לצד מידע נוסף, כגון חשיפות ממשקים, המוצגות יותר ויותר בתקשורת, ומידע על האלטרנטיבה המעשית שמציעה תזונה מהצומח, הוא יכול לשמש כגורם המעודד את שינוי יחס החברה לבעלי-חיים.
