תרנגולות תמימות ופרות סקסיות

למה חיות?

מתוך פרסומת לחיסון 

איורים של בעלי-חיים מופיעים בספרות החקלאית בפרסומות, בקריקטורות, בעטיפות החוברות והספרים, באיורי הסבר והמחשה, ועוד. קיימים איורים טכניים שמטרתם להראות, למשל, כיצד להזריע פרה או מהו רוחב כלוב התרנגולות הרצוי. באופן מפתיע למדי, מופיעים בספרות החקלאית גם איורים רבים שבהם מוצגת המציאות מנקודת-מבטם של בעלי-החיים, כביכול: החיות הן שמדברות או פועלות באיור. אולם למעשה דימויי החיות קיבלו באיורים אלה משמעות זרה כל-כך ביחס לתוכן חייהן במציאות, עד שלא נותר כמעט כל קשר בין הדימויים ובין בעיותיהן האמיתיות של החיות במשקים. כדי שיוכלו החיות להפוך לדמויות הפועלות באיור הקשור בניצולן, יש צורך ליצור את הדימויים שלהן על בסיס פנטסיה של שיתוף-פעולה עם המערכת המנצלת: החיה המאוירת מזדהה עם החקלאים, עם האינטרסים שלהם, או עם התביעות הכלכליות של הענף. ללא פנטסיה כזו, של שיתוף-פעולה, אין טעם בשימוש בדימויי חיות.

הסמל

טיפוס אחד של הזדהות כזו הוא ריק במיוחד מתוכן "חייתי": החיות אינן אלא סמל של הענף החקלאי המנצל אותן. ומדוע לא לייצג את הענף דרך איור של לולן? פשוט, כי איור של תרנגולת מבטא את ייחודו של הענף, ואיור הלולן, שאינו דמות בעלת ייחוד, דורש תוספת מילולית מסורבלת. כך הופך הענף כולו לאפרוח גדול, למשל, מעין סמל שהתעורר לחיים, ומהיותו סמל - אין לצפות שיהיה לו קשר כלשהו לאפרוחים אמיתיים. איורים כאלה נפוצים, למשל, בשער כתב-העת ללולנים, "משק העופות". אפרוח החובש כַפייה, המשיק כוסית עם אפרוח בכובע טמבל, הם ביטוי של תקוות לענף הלול ולחברה בכלל עם חתימת הסכם השלום. באיורים אחרים מברכות החיות לרגל השנה החדשה, לרגל כנס מדעי העופות וכדומה. בדומה לכך, תרנגולת המסתכלת במיקרוסקופ היא סמל לתחום המחקר בתוך ענף הלול.

לחיי התמימות

קריקטורות מסוימות, המפליגות על גלי ההאנשה, מוסיפות לכך משמעות מיוחדת שניתן לייחס לחיה: תמימות. זוהי אותה תמימות של הילד הקטן החושף כי המלך הוא עירום. אך במקום להזדקק לילד ניתן לגייס חיה, מהיותה קשורה למקצוע ו"תמימה" ממילא - ודרך עיניה, כביכול, לחשוף כיצד מרמים את החקלאים. כך הופכות התרנגולות במדור הקריקטורה הקבוע ב"משק העופות", למשל, למגוננות הגדולות על החקלאים מפני התעמרותו של משרד האוצר.

כתף אל כתף

הפנטסיה של החקלאים בדבר שיתוף-הפעולה שבינם לבין החיות שהם מנצלים מגיעה לביטויה המובהק ביותר באיורים, שבהם עומדים החקלאים והחיות יחד מול גזרות האוצר, תנודות המחירים, תנאי האקלים ועוד. ומדוע לא? הרי החיות והחקלאים הם חלק מאותו ענף חקלאי! נוח לחשוב שהאינטרסים הם משותפים - ולא שמדובר במנצלים ובמנוצלים. למשל, בקריקטורה מ-1978 נראית תרנגולת המתפרצת לבית הלולן ומתלוננת: "הביצים המיותרות האלה יהרסו אותך ואותי". זה היה בתקופה שבה "יוצרו" ביצים בעודף עצום, והלולנים חששו שעודפי הביצים יפגעו בהכנסותיהם. לאחר מכן נחקק חוק הגליל, והלולנים החלו לקבל כסף עבור מאות מיליוני ביצים מיותרות, שהושמדו אוטומטית. הציבור שילם, הלולנים קיבלו, וה"הרס" נותר נחלתן הבלעדית של התרנגולות.

שיווק עצמי

כל עוד מניחים כי החיות והחקלאים "עובדים" יחד, אפשר שלא להבחין ביחסים האמיתיים שביניהם. אולם מה קורה, כאשר ברור שה"עבודה" של החיות היא להישחט? דרושה תמימות רבה כדי להמשיך ולהישען על פנטסיה של שיתוף-פעולה - ותמימות לא חסרה: "אכן ההודי מתרברב / בשרי טעים וגם ערב / טעמו נא גם אתם!", מתפייטת פרסומת אחת שתרנגול הודו מאויר מצביע עליה. כאשר המאיירים מתעוררים מן האשליות, זוהי הזדמנות-הפז שלהם להפגין הומור שחור: בהיעדר ביקורת אמיתית, אפשר לחגוג על האבסורד, של סמל הענף אשר הפך להיות מתוחכם עד כדי כך שגילה כי עליו להגיש את גופו למאכל. כך יכול/ה הפר/ה להפוך לאוכל/ת אדם, ולהשתעשע במשחק מילים.

פצצות מין

כאשר מוצגות חיות באיורים כדמויות נשיות או גבריות במיוחד, הן כבר לא מהוות סמל כללי לענף - האפיון הנשי או הגברי בא לבטא את התכונות ה"יצרניות" שמבקשים החקלאים להפיק מן החיות. הנקבות מוצגות כנשים סקסיות (כאשר מדובר ב"ייצור" חלב, עם עטינים גדולים) או אימהיות (כאשר מדובר ב"ייצור" אפרוחים). לעתים, עצם העובדה שהחיות נשפטות בהתאם למבנה גופן מביא את המאיירים לייצגן כנשים - מטעמים שוביניסטיים. בספר הדרכה חקלאי מתוארים תרנגולי ההודו המושלמים (כלומר, בעלי גוף שעוות בברירה מלאכותית כך שיש בו הרבה בשר) כ"מיס יוניברס" עם מידות 90-60-90 ותרנגול אחד בביקיני. גם זכרים מוצגים מתוך הדגשה של מיניותם. בקריקטורה אחת מניח פר את אברי-המין הענקיים שלו על מאזניים, ואומר: "אני תותח".

איורי פרות כנשים שופעות מתוך הירחון לרפתנים "משק הבקר והחלב" 

חיות כמכונות

דרך אחרת לתאר את בעלי-החיים לפי תכונותיהם הרצויות לחקלאים היא על-ידי השוואתם למכונות. מאייר אחד משווה את תרנגול ההודו למכונית (הלב הוא ה"מנוע" ומערכת העיכול היא ה"קרבורטור"), ואת הברירה המלאכותית של התרנגולים הוא משווה לעבודתם של מהנדס בניין וארכיטקט: "יש לתכנן היטב את גופו של ההודי - תכנית ו'חוזק חומרים'", הוא מכריז בתחתית האיור, בו מוצג ספק תרנגול, ספק מכונה. דימוי זה הולם את האופן שבו מתייחסים לתרנגולים בפועל - כיצורים שמבנה גופם כפוף לצורכי האדם כמו מכוניות ובניינים - אלא שהתרנגול הבודד זול הרבה יותר, ולכן לא טורחים על ה"עמידוּת" שלו באותה מידה.

קול החי

לעתים נדמה שנקודת-מבטם האותנטית של בעלי-החיים מצליחה להסתנן מבעד למחסומי האטימות והציניות של המאיירים. כך למשל מביטות תרנגולות בשטף הישראלים העולים למטוס, והאחת אומרת לחברתה: "את חושבת שההתנפלות על חו"ל תשפיע על תוחלת החיים שלנו...". בקריקטורה דומה באותו מדור נראים חיילים אוכלים שימורים, והתרנגולת ההגגנית אומרת: "מאז שבצה"ל התחילו לאכול שימורים מארה"ב, אני מרגישה ירידה חדה במוטיבציה". לכאורה, המאייר מגלה רגישות למצבן של התרנגולות דרך הביטוי האירוני. אולם למעשה אלו הם עדיין קולות "תמימים" המשקיפים מן הצד על מצבו של ענף הלול. קיים סוג אחד של איורים שבו מרשה לעצמה הספרות החקלאית להביע באופן מפורש ומכוון יותר את מצוקת החיות במשק: פרסומות לחומרים ולציוד במשק, ובעיקר לתרופות. המפרסמים כאן הם החיות עצמן, והן עושות זאת על-ידי פרסום מצוקתן ממחלות: "אני שקועה בבוץ, העטין מזוהם", אומרת הפרה, ובצדק, "אנא ממך עזור לנו!" מסתבר, שכאשר עולה הטיפול במצוקת החיות בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי, מותר להזכיר את המצוקה.