מאנימל
"היחסים שבין האדם לעולם החי" במוזיאון הרצליה
כוונות מבטיחות
ב-24.4.2010 נפתח במוזיאון הרצליה מקבץ תערוכות של 13 אמנים מישראל ומחו"ל, תחת הכותרת "מאנימל" (חיבור המילים man ו-animal). לדברי האוצרות באתר המוזיאון, "תערוכות 'מאנימל' מקבצות יחדיו אמנים העוסקים, באמצעות מדיומים שונים ובטכניקות מגוונות, ביחסים שבין האדם לעולם החי." לטענתן, "האמנים, שעבודותיהם מוצגות בתערוכה הנוכחית, מציעים נקודות מבט חדשות על סוגיית היחסים שבין האדם לבעלי-החיים. במקרים מסוימים הם מתמקדים בחיה ישירות ובאופן ייחודי ומעמידים בסימן שאלה את מקומו של האדם כשליט עליון על פני ממלכת החי. מפגשיו של האדם עם היצורים הסובבים אותו מתגלים כמורכבים מכפי שמקובל היה למצוא באמנות המסורתית."
חיות ללא בשר
הצהרה כזו מחייבת לבחון את התערוכה מזווית אנימליסטית, כלומר – מתוך עניין ביחסי אדם/חיה ובמאמץ לתת משקל ראוי לחיות. הצהרת האוצרות נראית מבטיחה: תערוכות על היחסים בין קבוצות שיש ביניהן פערי כוח ניכרים מצטיינות לרוב בגישה ביקורתית ורדיקלית. כך בתערוכות שעניינן יחסי ישראלים/פלסטינים, או המערב/מדינות מתפתחות וכדומה: רבים מהאמנים שעוסקים ביחסים כאלה בוחרים במודע להתמקד באזורי הקונפליקט הכואבים ביותר ומציגים תמונה שמקוממת חלק מהקהל.
על רקע זה היינו מצפים שתערוכות "מאנימל" יפגינו אומץ חברתי-פוליטי – ויעוררו מחשבות מטרידות על צריכת מוצרים מן החי ועל השיטות לייצורם. אלא שהתערוכות אינן מטרידות במיוחד. המשתתפים דבקים במוסכמות מקובלות – ובעיוורון ביחס לעיקר האלימות שאנו מפעילים על חיות (או משלמים לפועלים שיעשו זאת עבורנו). לא תראו ב"מאנימל" התייחסות לאדם אוכל המבורגר, ללול תעשייתי, לעכברים גוססים במעבדה, או אפילו ל"כלב גזעי" שנקנה כמוצר מעוצב ומטופל כצעצוע. אמנם יש בתערוכות כמה מוקדי עניין מבחינה אנימליסטית, אולם צפייה ביקורתית תגלה בעיקר כיצד הן משקפות גישה ספישיסיסטית.
ניצול סמלי
כפי שמדגישות האוצרות, חיות הופיעו בתולדות האמנות בעיקר כסמלים לתכנים שעניינם בבני-אדם. גם כמחצית ממשתתפי "מאנימל" משתמשים בדימויי חיות בתור סמלים גרידא. לכאורה, שימוש כזה הוא בלתי מזיק, אולם במחשבה שנייה הוא גם לא תמים. כך, למשל, אמן מערבי לבן שישתמש בדימויי נשים אפריקניות בתור סמל ל"טבעו הפראי של האדם" יואשם בשוביניזם ובגזענות. השימוש בדימוי של הזולת בתור סמל מעמיס על הדימוי תוכן זר, מעודד התעלמות מהזולת כפי שהוא במציאות ומחזק דימויים סטריאוטיפיים שלו. עצם השימוש העקבי בזולת בתור סמל מהווה סוג של ניצול – ניצול סמלי. הדבר נכון לגבי "חיות" בדיוק כפי שהוא נכון לגבי בני-אדם מקבוצות מדוכאות.
"החיה שבאדם"
בקרב משתתפי "מאנימל", הניצול הסמלי הנפוץ ביותר של חיות הוא כייצוג של החלק הרע והמאיים שבאדם – היצרים הרעים, הגוף הפגיע והפוגע, אנטיתזה לסדר חברתי מתוקן. בדרך-כלל, אמנים נמשכים לסמליות בנאלית זו כשהם מבקשים לזעזע. ב"מאנימל", הניצול הסמלי מגיע לשיאו בסרט האנימציה שעל שמו נקרא מקבץ התערוכות. בסרט, שיצר קרלוס אמורלס המקסיקני, נראים זאבים מתרוצצים ביער אפל של עצים כרותים או שרופים ורצים לעבר אזור מיושב, על רקע מוסיקה מאיימת. הם עוברים על פני שדה תעופה שמטוסים ממריאים ממנו, חולפים במגרש משחקים ריק ולבסוף מתמקמים ברחובות ריקים מאדם. בראיונות עמו הסביר אמורלס שהסרט הוא אלגוריה להגירת מקסיקנים לארצות-הברית, כשהמהגרים נתפסים בעיני האמריקאים כפרימיטיביים ומאיימים (לזכות הסרט ייאמר שהוא נענה גם לפרשנות פחות פשטנית).
לשימוש בזאבים כסמל לפראות מסוכנת יש שורשים עתיקים בתרבות אירופה, אך כיום השימוש בסמל כזה בעייתי מאוד. כבר מאות שנים שזאבים, כמו טורפים גדולים אחרים, אינם פולשים מסוכנים אלא קורבנות הפלישה. אילו היה לאמורלס עניין ממשי "ביחסים שבין האדם לעולם החי" היה הסרט הופך את כיוונו ומתמקד בבני-אדם הפולשים אל היער עם רובים, מסורים חשמליים ובולדוזרים, והזאבים מנסים להימלט – ללא שום אמצעים להציל את עצמם. אמורלס אינו ראוי לגינוי על כך שאינו מתעניין בזאבים; אולם משעה שהוא בחר להשתמש בדימויי זאבים, ניצולם הסמלי תורם לסטריאוטיפ ההרסני של "הזאב הרע" ומוסיף עוד קיסם קטן למדורה שמכלה את חיות הבר המעטות שנותרו בטבע.
שימוש בחיות
אמנים מסוימים מתעקשים לנצל חיות בפועל בעבודתם (חשוב להדגיש שתערוכות "מאנימל" כמעט חפות משימוש בחיות ממשיות – ואין סיבה לשקול חרם על התערוכה). מנשה קדישמן, למשל, "הציג" כבשים חיים – דהיינו כלא כבשים במתחם קטנטן – במוזיאון תל-אביב בשנת 2005 (בין השאר). גיא גולדשטיין, המציג ב"מאנימל" סרט אנימציה שאינו כולל שימוש בחיות, הציג בשנים האחרונות תיעוד וידיאו של גרבילים הכלואים בכלובי זכוכית קטנים ומכרסמים כלי פלסטיק וכביכול "מפסלים" בהם. אפילו עינוי והרג נעשים לעתים בשם האמנות (תופעה נפוצה יותר בקולנוע); למשל, הרעבת כלב למוות – לפחות לפי השמועה – במיצג בגלריה בניקרגואה, על-ידי גילרמו ורגס, באוגוסט 2007.
השימוש בחיות על-ידי אמנים נעשה בדרך-כלל בכוונה להציג את הסיטואציה הממשית כסמל למשהו אחר. אם שימוש בדימויי חיות כסמלים הוא נצלני, אין ספק ששימוש בחיות ממשיות כסמלים הוא נצלני. החיות לא בחרו לגלם תפקיד ביצירה והן לא מבינות את משמעות השתתפותן בה. לכן עצם נוכחותן בסרט או במיצג (בדומה לנוכחות של תינוקות) יוצרת בעיה שאינה קיימת בסרטים ובמיצגים בהשתתפות שחקנים בלבד. כשההופעה כרוכה בפגיעה כלשהי בחיה, היצירה נושאת משמעות בלתי נמנעת שמאפילה על כל משמעות סמלית שאליה התכוון האמן: "הרעיונות שלי, או הקריירה שלי, חשובים יותר משלומה של החיה."
סרטון הווידיאו של אורי ארן ב"מאנימל" הוא השימוש הברור היחיד בחיה בכל מקבץ התערוכות. המדובר בתיעוד וידיאו בן דקות אחדות, של ארן הבוכה כשהוא מחובק עם כלבתו. הכלבה, שנראית רק מגבה, אינה זזה, ורק תנועת אוזן קטנה מסגירה את העובדה שהיא בחיים – ומן הסתם מרגישה נינוחה להפליא בזרועות ארן. בטקסט הנלווה לתערוכה טוענות האוצרות ש"הכלבה הופכת לדמות השלטת, ואילו הגבר גדול הממדים, בעליה, נראה כאילו איבד לחלוטין את עמדת העליונות שלו." אולם כששוקלים ברצינות את היחסים ביניהם, הממשות דוחקת הצדה את הפירוש הסמלי: מדובר באדם שמשחק עבור המצלמה, ובכלבה שמשתתפת בתוכניתו ללא הבנה ושותפות (ואמנם ללא כל פגיעה שהיא). אילו היה מדובר בשני שחקנים המגויסים למשחקם באופן דומה, אפשר היה להתמכר ל"סיפור" ולהרהר ללא הסתייגות בגבר מתייפח ובכלבתו המנחמת. אולם המבט הביקורתי מחזיר אותנו למציאות ומגלה שלפנינו סצנה מבוימת של אדון המשתמש לענייניו בכלבתו הצייתנית.
תעודה: פיטר הוגו
יחסי אדם/חיה צפויים לקבל את ביטוים האותנטי ביותר בצילומים ובסרטים תיעודיים. ב"מאנימל" מוצגת תערוכה אחת כזו, "הצבוע וגברים אחרים", של פיטר הוגו הדרום-אפריקני. בתערוכה מבחר קטן של צילומים גדולים ומרשימים, מתוך סדרה שצילם הוגו בניגריה, כשהצטרף לקבוצה ובה גברים צעירים, שלושה צבועים, ארבעה בבונים, כמה פתנים, כלב אחד לפחות וילדה קטנה. הקבוצה נעה בין יישובים שונים ומתפרנסת מהופעות וממכירת תרופות מסורתיות. רוב הצילומים הם דיוקנאות זוגיים של גבר עם בבון או עם צבוע. התצלומים מבוימים, ונושאים בהכרח פער באופי התיעוד של האדם ושל הצבוע או הבבון: כמו בסרט של ארן, האדם "עושה פוזה" למצלמה, מודע לתיעודו ומעוניין בו, ואילו הצבוע או הבבון מודעים רק לנוכחותו של הוגו, ללא יכולת להסכים לתיעוד או לסרב לו. מעבר לכך, עיניהם הכהות לחלוטין של הבבונים והצבועים, כמו גם הצל שמוטל על עיניהם, גורמים למבטם להיראות אטום לעינינו האנושיות. פרטים טכניים בלתי מהותיים אלה יוצרים רושם חזק שהבבון או הצבוע הם נטולי תודעה, לעומת התודעה הנשקפת ממבטם של האנשים בזכות לובן העין.
הצילומים עשירים מאוד במידע על מערכת היחסים שבין הגברים לחיות. הכוח האלים ניכר בכל תמונה ותמונה: בשרשראות שבהן קשורות החיות, במחסומים שעוטפים את פי הצבועים, במקלות שמחזיקים הגברים, במבט האלים שלהם ובשריריהם המתוחים. במקביל לכך, ניכר שהצבועים דווקא נינוחים למדי בחברת האנשים – למשל, הם מתירים לילדה לרכוב עליהם. הקשר עם הבבונים אינטימי עוד יותר; למשל, באחד מהצילומים ב"מאנימל" יושב בבון קטן לצדו של בחור ומניח את ידו אל רגל הבחור במחווה ידידותית ושוחרת קרבה.
צילומי "הצבוע וגברים אחרים" הוצגו בתערוכות שונות והתפרסמו בספר מצליח. בהשוואה ליצירות אמנות פלסטית אחרות המתארות חיות, הם עוררו בעולם תגובות מעמיקות וישרות יחסית בעניין הקשר שבין החיות לאנשים. קשה שלא לתלות הצלחה זו ב"אקזוטיות" של הנושא בעיניים מערביות. האינטימיות שבין האנשים לחיות והכוחנות האנושית האלימה שייכים כביכול לעולם אחר, של אפריקה הרחוקה והפרימיטיבית; שוחר האמנות המערבי יכול להישיר מבט במציאות הזו ממרחק בטוח, ללא צורך להסתתר מאחורי פרשנויות של הפשטה וסמליות.
התנצלות: שון גלדוול
סרט הווידיאו של שון גלדוול האוסטרלי, "התנצלויות 6-1", הוא ודאי העבודה המקורית ביותר ב"מאנימל" מבחינת הדיון ביחסי אדם/חיה. בסרט, שאורכו כמעט חצי שעה, מוצבת מצלמה לצד כביש נידח באוסטרליה וצופה אל הכביש, שחיה מתה מוטלת בשוליו. רוכב אופנוע בקסדה שחורה מחנה את אופנועו לצד החיה המתה, ניגש אליה ומסלק ממנה זבובים ולכלוך. הוא מרים בעדינות רבה את החיה – שמתגלה כקנגורו אפור – ונושא אותה בזרועותיו. במשך כמה דקות הוא מתהלך עם הקנגורו המת, מדי פעם מיטיב את אחיזתו בעדינות, וקסדתו מושפלת לעבר הקנגורו, ספק במבט מרוכז, ספק תוך דיבור. לבסוף הוא נעלם עם הקנגורו מחוץ לפריים. סצנה דומה חוזרת שוב ושוב בכבישים שונים עם קנגורו אחרים.
כמו בעבודות שהוזכרו לעיל, גלדוול עושה בסרט שימוש בגוף אמיתי של קנגורו עבור יצירתו, אלא שהחיות מתות ולכן מובן שאין בסרט ניצול ממשי. הסרט חושף קורבנות נשכחים של הטכנולוגיה, תוך הפגנת כבוד לגופם המת וגאולה מסוימת שלו מריקבון אנונימי עלוב בשולי הכביש. הכבוד עולה מתוך תשומת-הלב המרוכזת בחיה המתה, האחיזה המחבקת ועצם הנכונות לגעת כך בגוף המת, למרות הדם וראשית הריקבון. הסרט האטי מעורר אימה ככל שהוא מתמשך ומרמז שלא מדובר בקורבנות אקראיים בודדים של תאונות דרכים, אלא בתופעה, באסון כולל – נדמה שהסרט יוכל להימשך עוד ועוד בכבישים נוספים, ובכולם יימצאו גופות מוטלות.
סיכום
המעוניינים להקדיש מחשבה לקשר שבינינו, בני-האדם, ובין שאר החיות שסביבנו, ייהנו מביקור ב"מאנימל". אמנם התערוכות עוסקות בתופעות שבשולי הקשר, ותופעות שלא זכו לשום התייחסות בתערוכה הן נרחבות וחשובות יותר מכל מה שמוצג בה. אולם יש ב"מאנימל" מוקדי עניין מספקים בפני עצמם, ותרומה לדיון הציבורי הצנוע מדי בנושא.
תודה למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית על הרפרודוקציות.