קריקטורות של עולם הפוך
ניסויי מחשבה ויזואליים בעולם חלופי בו החיות הן המנצלות בני-אדם
הומור ועולם הפוך
יש משהו מוזר בחיבור בין הומור לבין מאבק, שחושף מציאות רוויית-דם. האם אין פסול מוסרי בהתבדחות על חשבון זוועות, שקורבנותיהם נטבחים גם ברגעים אלה ממש? ייתכן, אך מדובר בתופעה מקובלת גם בקרב תנועות לשחרור בני-אדם. הומור במסגרת מחאה, משמש לרוב בתפקיד כפול: אמצעי הסברה הפונה לקהל הרחב ומנסה לעורר בו עניין ומחשבה ביקורתית בדרך קלילה ומושכת; ואמצעי לשחרור מתחים וחיזוק עצמי בקרב המשוכנעים מראש. תיאור הומוריסטי של "עולם הפוך", שבו מתהפכים יחסי הכוחות שבמציאות, הוא לא רק מצחיק אלא גם מאפשר לבחון את העולם שלנו באור חדש: ספק קריאת תיגר על מה שנחשב בתור סדרי עולם טבעיים, ספק אישור לסדר הקיים לאור העובדה, שהיפוך הסדר נראה כה מופרך.
כך מתפקדות קריקטורות, המציגות חיות שמנצלות בני-אדם באמצעים הנהוגים בפועל רק בידי בני-אדם נגד חיות. דימוי של כריש הטורף אדם אינו מתאים לקריקטורות כאלה כי הוא משקף סכנת אמת – לעומת סוס הרוכב על אדם או ברווז היורה באנשים מעופפים. קריקטורות כאלה נפוצות בפרסומים מטעם התנועה לזכויות בעלי-חיים. כשהן במיטבן – הן מסוגלות לגרום לניצול החיות במציאות להיראות זר, מוזר ומעורר ספקות, ממש כמו ניצול האנשים בקריקטורה. כמובן, לא כל אחד יצחק או יקלוט את המסר באופן דומה. אנשים העוינים לרעיון, עלולים להתרגז על "הטעם הרע" ותו לא. דרושה אפוא מידה של הסכמה מראש עם הרעיון, או לפחות הסבר נוסף, כדי להפוך "עולם הפוך" כזה לאמצעי הסברה אפקטיבי לטובת בעלי-חיים.
זוועות מגונות
כלב ים חובט בתינוק אנושי מדמם וקופים אוכלים מוח אנושי: תצלומים מעובדים, שהוזמנו עבור Humans for Animals מסוכנות הפרסום TBWA וזכו לתפוצה נרחבת באינטרנט החל מאוקטובר 2005.
שני התצלומים המעובדים, מטעם קבוצה קטנה בשם Humans for Animals, מתייחסים לפגיעות, השנויות במחלוקת קשה במערב: טבח גורי כלבי-ים ואכילת מוח קוף חי. אולי זהו הבסיס לתעוזה, להשתמש בדימויים כה אלימים ומרתיעים. שתי התמונות נושאות את הכיתוב "אל תתייחס לאחרים בדרך שאינך רוצה שיתייחסו בה אליך". לכאורה מסר דידקטי ולא מציאותי: מי מהמתבוננים בתמונה אכל לאחרונה מוח קוף או חבט למוות בכלבי ים? אולם הכיתוב גם הופך את המחאה הנקודתית למסר כללי יותר, אשר חל נגד פגיעות נפוצות יותר בחיות, למטרות מאכל ולבוש.
נקמה מתוקה
אם בתמונות שלעיל מוצג עולם, שבו שורר היפוך תפקידים מלא בין הקורבנות התמימים לרוצחיהם חסרי המצפון, הרי שדימויים אחרים נטועים ביחסים הממשיים בעולמנו: החיות אינן רצחניות באופן עיוור (כדרכם של בני-אדם במציאות) אלא נוקמות על הפגיעה השיטתית בהן. איורים מסוג זה מציגים היפוך מפתיע של היוצרות ברגע מסוים: החיות מגלות יוזמה או כוח בלתי אפשריים, ומיישמות את דפוסי הפגיעה שלמדו על בשרן – בכיוון ההפוך. כמו ברגע השיא בסרט מתח, שבו הקורבן מצליח להשתלט על האקדח ולכוונו אל התוקף, הצופים יכולים לנשום לרווחה ולהתענג על השמחה לאיד. "בואו נחלוב את הבן-זונה!" קוראות הפרות שתפסו את הרפתן והפשיטו את מכנסיו. האופי המיני של הנקמה אינו מקרי, וקשור בדימוי האונס (חליבת עטינים והזרעה מלאכותית) שיש לתעשיית החלב בתנועה לזכויות בעלי-חיים. איורים מסוג זה זוכים לאהדה בתנועה, כי הם ממחישים את "שחרור בעלי-החיים" המופשט והרחוק, ומדמים אפשרות שבה יוכלו החיות לתבוע לעצמן צדק. צורך זה בתמונות "נקמה", מקורו, אם כן, בחולשה של התנועה, הנובעת הן מנדירות המחאה בקרב הציבור האנושי והן מחוסר יכולתן של החיות להתארגן למאבק.
מיהו הטיפש האמיתי?
איורים אחרים אינם מציגים עולם הפוך באופן שיטתי, אלא אקט חריג המתרחש בעולמנו, לכאורה, משחק מחשבה נטול הקשר. איור הברווז הצד אדם מבליט יותר מכל את טמטומו של הצייד-האדם-הגבר, שמחייך חיוך אווילי למראה פיתיון זול. זהו מענה לטיפשות המיוחסת לבעלי-חיים הנמשכים לפיתיונות: דגמי ברווזים המשמשים ציידים, בד אדום מול עיני פר או פיתיון בקרס חכה. באיור, הצייד מופעל על פי אינסטינקטים עיוורים לא פחות מהחיות שהוא קוטל. כמוהן, הוא לא מבחין בהונאה, השקופה כל-כך מהפרספקטיבה שלנו. איור הכריש והדייג המנסים לדוג זה את זה, יוצר ביניהם הקבלה, המערערת על התדמית האכזרית של כרישים כציידי אדם, לעומת תדמיתם הסבלנית והחביבה של דייגים, שהם למעשה ציידי דגים קטלניים יותר.
ערכים סביבתיים, הגרסה העקבית
בקומיקס שלפנינו, שנוצר כחלק ממדורו המפורסם של ביל ווטרסון (קלווין והובס), הפקיד פרנק קם להכין לעצמו קפה, כשלפתע הופך המשרד לזירת יריות. בשלב זה אנו מניחים שהיורים הם "הרעים" וקל להזדהות עם הפאניקה. היורים מתגלים כחבורת איילים, המנהלים שיחת ציד שגרתית מעל גווייתו הטרייה של פרנק, אטומים להרג כמו ציידים במציאות. והנה מסתבר, שכל זה לא היה אלא חיבור שכתב ילד, הממשיך ומספר שבני משפחתו של פרנק התאכזבו משלא הגיע הביתה, אך הבינו שהאוכלוסייה האנושית שרויה בריבוי-יתר, ושדילולה מתחייב מהצורך למנוע רעב. ניסוי המחשבה שערך הילד, מיישם באופן שיטתי וללא עכבות את הערכים הדו-פרצופיים של עולם המבוגרים ("המלך הוא עירום"): "דילול" בני-אדם, המתרבים ללא בקרה והורסים את הסביבה יותר מכל מין אחר, הוא יישום הגיוני של אותם עקרונות, המשמשים בפועל כתירוץ קלוש ל"דילול" אוכלוסיית האיילים המצטמקת ממילא. חשיפת הריקנות והצביעות של הרצחנות ה"אקולוגיסטית" נחתמת בתגובה טיפוסית: ההורים מוזמנים לפגישת בירור עם המורה המזועזעת; תפקידם החינוכי של בית-הספר וההורים הוא לחנוק הבחנות בלתי נוחות בעניין היחס הנפוץ לבעלי-חיים.
הגוף ושימושיו המועילים
איורים אחרים של "עולם הפוך", המקביל לעולמנו, שופכים אור חדש על התוצרים של הפגיעה בחיות, לאחר שהפגיעה עצמה כבר התרחשה:
הקריקטורה משמאל ממחישה, עד כמה הפרשנות היא יחסית: למרות ערכה עבור מתנגדי הציד, הקריקטורה פורסמה במקור דווקא באתר של ציידים. זוהי התענגות על האבסורד, שמתאפשרת משום שהציידים חשים מוגנים לחלוטין מפגיעתם של איילים.
באיורי האייל והדוב, מוצגים תוצרים מוכרים של ציד, מנקודת-מבט דמיונית של הקורבנות. עור האדם הפרוש תחת רגלי הדוב וראשי האדם התלויים בבית האייל ממחישים, שחלקי גוף המוצגים לקישוט הם תוצר של אלימות מחרידה. הייחודיות של כל ראש אדם התלוי על הקיר, ספק ממחישה את יצר האספנות הרצחני של ציידים – השואפים לחסל עוד ועוד קורבנות בגלל ההבדלים ביניהם, ספק ממחישה דווקא את העיוורון שלהם ביחס לייחודיות האינדיבידואלית של הקורבנות.
דימויים אחרים עוסקים בפריטי לבוש נפוצים אם כי עדיין "אקזוטיים", ולכן קלים לגינוי. האקזוטיקה עשויה למשוך צופים שמתנגדים להרג חיות בר, ולעורר בהם מחשבה נגד כל שימוש בגופן של חיות. קריקטורת החורפנים (מינקים) מציגה שתי תגובות מוכרות ללבישת פרווה: גינוי והתפעלות. נקבת החורפן המזועזעת מלבישת עור אדם, זוכה לאהדתנו כי היא מגנה הרג בני-אדם, ובכך מעוררת בעקיפין אהדה כלפי מה שהיא מייצגת: התנגדות להרג חיות עבור פרווה. למעשה, תגובתה מתונה למדי ומתרכזת לא בקורבן עצמו (האדם המת) ולא במעשה הרצח, אלא בנפש חברתה ("איך יכולת?"). גם כותרת האיור, "חורפן לא תקין-פוליטית", הקרובה להתייחסויות מקובלות ללבישת פרוות חורפנים במציאות, נראית דלה ומעליבה בהקשר החדש: ייצור בגדים מבני-אדם הוא פשע ולא חוסר נימוס. פער זה עלול לגרום למצדדים בניצול חיות לראות בקריקטורה משל שאינו רלוונטי לנמשל, בעוד שעבור המתנגדים לניצול חיות, הקריקטורה ממחישה את המתינות היתרה של המאבק בניצול. תמונת התנין, הנועל עור אדם, עשויה לעורר מחשבה על כך שאנו לובשים חלק מגופו של יצור, שהיה חי וחווה את גופו באותה דרך אישית, שבה אנו חווים את כפות רגלינו.
מחשבות על מוצרי צריכה נפוצים
דימויים אחדים עוסקים במוצרי צריכה המוניים. איור תרנגול ההודו, המדריך כיצד להכין אדם ממולא, עשוי לעורר גועל מ"עוף שדחפו לו דברים לתחת". קריקטורת הדגים עושה שימוש מתוחכם בחלום: הדגה בחנות לאברי אדם חלמה על "עולם הפוך", שבו בני-אדם הם הקונים דגים מתים. בעולם של הקריקטורה, העולם האמיתי מופרך לחלוטין. העולם שבקריקטורה והעולם האמיתי מסרבים להכיר זה בזה, אך ההקבלה ביניהם מעודדת לדמיין את העולם ההפוך כאילו קיים באמת: דמיינו לעצמכם עולם, שבו לא ניתן להעלות על הדעת, שבני-אדם אוכלים בשר של חיות אחרות!
ליל הדין האחרון
"עולם הפוך", שבו החיות הן הפוגעות בבני-אדם במקום יחסי הפגיעה המקובלים במציאות, עשוי לעורר חתרנות מוסרית – עם חיוך. אבל כאשר אזהרה חמורת-סבר מבקשת להשתלט על הדימוי, החיוך עלול להיעלם – ואיתו החתרנות המוסרית. מסתבר, שהניסיון להציג את העולם ההפוך בתור איום רציני, אינה משכנעת:
בדימויים אלה מוצגת פנטזיה של נקמה והשבת ה"צדק" על כנו: "חזון אחרית הימים" אפל, שבו נגאלים הקורבנות החפים מפשע, בעוד שהאכזרים באים על עונשם. פנטזיה זו מבוססת על רעיון אקולוגי לכאורה, של "נקמת הטבע" – נקמה הצפויה להגיע מכוח צדק קוסמי או חוק טבע מאזן, ולהעניש את האדם על הרברבנות העיוורת, שמניעה אותו לפגוע ללא גבולות בטבע ובחיות. איור החזיר שמשסע אדם, הדומה לליצן של מקדונלד'ס, אפילו מלווה במסר מילולי של התרעה ועצה טובה: "הנקמה תגיע יום אחד... עברו לטבעונות". האווירה באיור זה, כמו גם באיור שלצדו, היא א-היסטורית, מיתולוגית, אפוקליפטית. כמו בציור דתי מתקופת הבארוק, אור תיאטרלי חושף דמויות בתוך חלל לא מוגדר, השרוי בחשיכה מאיימת. לשתי התמונות משותף היפוך חזותי של סדר העולם, אשר מקובל בציורים דתיים: החיות נמצאות בחלק העליון של התמונה ואילו האדם נמצא בחלקן התחתון, סימן לנחיתות ולקללת נצח: האדם יורש גיהינום כעונש על מעשיו. החזיר דומה לשד מן הגיהינום, המעניש את האדם באמצעי החטא שלו – מי שאכל חזירים בחייו, ייאכל על-ידי חזירים במותו. ובאיור מתחום הניסויים, החיות הן שנותרות לבושות ומכובדות סביב הגווייה האנושית, מסודרות כמו קבוצת קדושים: ספק ויוויסקטורים, ספק נשמות החיות שעינה האדם כשעדיין עמד הוא על הרגליים, לבוש בחלוק.
איום קלוש
המקור לשני הדימויים אינו ידוע לנו. אם מי שיצרו אותם התכוונו למסר אירוני – לא כך הם מוגשים בתנועה לזכויות בעלי-חיים. ודווקא הרצינות שלהם שומטת את הקרקע מתחת למסר. החזיר המגואל בדם, האדמה המחורצת בערוצי דם והעצים המאיימים בפרספקטיבה מוגזמת, נראים כמו אפקטים זולים מסרט אימה סוג ב': אולי מפחיד לרגע אבל לגמרי לא אמיתי. ואילו קבוצת החיות המצוירות בריאליזם קפדני, נראית כמו מקבץ חיות חמודות במודעה המציעה חיות לאימוץ: "איזה מאמי!" אבל לא מפחיד ולא מעורר כבוד. אם לא די בכך, הרי שהרעיון כולו בעייתי: החיות הנוקמות אינן מייצגות חיות ממשיות, אלא ישויות המסמלות בגופן מין ביולוגי או אף את "החייתיות" עצמה. האם החייתיות אמורה לעורר בנו פחד? אולם בני-אדם נוהגים להתמודד עם פחד מפני חיות לא באמצעות חתירה לדו-קיום אלא דרך הפרדה והשמדה. אם האיור התכוון לומר: "לטובתנו, עדיף שנפסיק לאכול אותם", הרי שהוא עלול דווקא לחזק את הרעיון של מלחמת קיום עד חרמה, ולהיקרא דווקא כך: "עדיף שאנחנו נאכל אותם משהם יאכלו אותנו". אולם מעל לכל, האיום אינו משכנע: הרעיון של "נקמת החיות" פשוט נאיבי מדי.
איום בצחוק
ההכרה בנאיביות של הרעיון, עשויה להשיב משהו מן היכולת של הדימוי לעורר ביקורתיות. ספגת המוח ("הפרה המשוגעת") ושפעת העופות מתוארות בעיתונות לעתים קרובות בתור "נקמת החיות", במידה רבה של רצינות. הקריקטוריסט מונטי ווברטון ממחיש בעזרת תבנית של כרזה לסרטי אימה, עד כמה רעיון הנקמה מופרך:
פרת הענק, עם עוצמה של גודזילה ובין-לאדן גם יחד, מגיחה לתוך העיר באיפור "נשי" כבד ובקווים מעוגלים. הכיתובים הצהובים מרמזים בציניות, שהפאניקה מוגזמת. לכך נוסף הכיתוב באדום, המציג את סיפורה של "הפרה המשוגעת" הראשונה שהתגלתה בארצות-הברית במונחים של כרזה זולה: "נחטפה מהעדר שלה בקנדה... שועבדה בתעשיית החלב האמריקאית... נשחטה כמו חיית משק! עכשיו היא חוזרת... והיא משוגעת מכעס!" הכיתוב ודאי אמור להצחיק את הקהל הרחב: לכאורה, פרה אינה יכולה להיות גיבורה של עלילה – היא לא יותר מגוף סביל, בשר וחלב טרם השיווק. אלא ש"תקציר העלילה" שמציג ווברטון אמיתי לחלוטין. אמנם, נדרשת מידה של ערנות מוסרית כדי לחוש בשל כך אי-נוחות. אולם בהינתן ערנות כזו, דווקא הפרודיה מתארת בחדות את האסון האישי של הפרה, בעוד שכל הדיווחים חמורי-הסבר בעיתונות מעקרים את המידע על חיי הפרה ומותה ממשמעותו המוסרית.
מהפכה!
"פרות עם רובים" הוא שם של שיר מאת היוצר האמריקאי, דאנה ליונס, שזכה להצלחה רבה כשנוצר, ב-1996. בשנים האחרונות יש באינטרנט תפוצה עצומה לסרטון אנימציה שיצר Bjorn-Magne Stuestol עבור השיר.
השיר והסרטון מגוללים את סיפורו של מרד השחרור הגדול של הפרות, מראשית המהפכה בעזרת תמ"ק עוזי ובהשראת צ'ה גווארה, ועד למאבק עם הכוחות המזוינים של ארצות-הברית. השיר מגוחך לגמרי, והנאמנות שלו לדגם מוכר של שירים וסיפורים על מאבקי שחרור, ממחישה בחריפות עד כמה רעיון ההתקוממות הוא אבסורדי כשמדובר בחיות. בו-בזמן, השיר גם מרמז עד כמה השחרור הזה נחוץ וצודק. הסרטון פופולרי מאוד בתנועה לזכויות בעלי-חיים, ודאי בזכות רעיון ההתקוממות. אולם הפופולריות של השיר והסרטון חורגת הרבה מעבר לגבולות התנועה, ונותר רק לתהות, האם המסר הביקורתי נקלט בקרב מי שאינם משוכנעים מראש.
צדק ממוסד
איורים רבים מציבים את היפוך הכוחות אדם/חיה בין כותלי בית-המשפט. עשיית צדק ממוסדת שכזו, ללא נקמה רגעית וללא מאבק מזוין או משונן, יכולה להיערך, מן הסתם, רק לאחר הצלחת המהפכה של "פרות עם רובים". איורים כאלה מצליחים להצחיק אפוא כי הם מתארים מצב חסר שחר.
איור משפט הרפתן מציג את האדם כמין אחד מני רבים, שעליהם חלים הצדק והמשפט. הפרה מתייפחת כשהיא מספרת על אקט החליבה, שמוצג כאירוע בודד וחריג – כמו אונס, והשופט/ת מוחה זיעה מרוב זעזוע. דלי החליבה המתויג מוצג בפני בית-המשפט כראיה לפשע, והרפתן משפיל את ראשו מרוב בושה. זוהי פנטזיה על צדק מושלם: כל היצורים, ללא הבדל מין ביולוגי, שופטים בדיון שקול ולא נקמני את ניצול החיות, ללא תלות ביחסי-הכוח הממשיים ביניהם, אשר הופכים את החוק והמשפט במציאות לכלי של לגיטימציה אוטומטית לפגיעות הרווחות. באיור, פעולת החליבה נשפטת כשלעצמה, בחלל פילוסופי אוטופי, שבו החליבה נתפסת כמעשה חריג ופוגע בעליל. רק הקשר כזה מאפשר שיפוט הוגן ונטול פניות של הסיטואציה, וזה למעשה מה שהקריקטורה מנסה להשיג ברמת השיפוט האישי של המתבונן.
משפט רצח
תוך פרודיה על דרמות טלוויזיה משפטיות, שולף התובע-הפר המבורגר, ומתריס בפני הנאשם האנושי, עובד מקדונלד'ס: "אולי זה ירענן את זיכרונך!"
השופט, בתגובה, אינו יכול לכבוש את זעזועו למראה האובייקט המפליל, וגם המושבעים אינם שולטים ברגשותיהם: הם פוערים את פיהם בתדהמה, צועקים ומכסים בפרסותיהם על עיניהם. כל זאת למראה לחמניית המבורגר, שבעינינו נראית סתמית לחלוטין. הפער בין מה שאנו רואים לבין מה שהפרים רואים גורם צחוק, אך אולי מעורר גם להרהר בהמבורגר בתור גופה מרוטשת.
משפט נירנברג
באיור חריג בסדרת "הברווז" של דודו גבע, הברווזים אינם עוד חסרי אונים מול הקצב-השוחט, אלא הם שופטיו וסוהריו, והוא מצטדק באוזניהם בביטוי שהפך לקלישאה בזויה: "הייתי רק בורג קטן במערכת". בכך יוצר גבע הקבלה בין השתמטות הנאצים מאחריותם לרצח-עם לבין הטיעון הנפוץ והמקובל להימנעות מצמחונות: "מה זה כבר ישנה אם אני אישית לא אקנה בשר?". את האנלוגיה הבלתי נסבלת הזו בהקשר הישראלי (שבו השוואה לשואה היא טאבו) מרכך האבסורד הקומי של הסיטואציה.