סיפור חיים קצר
מחשבות על עגל שמת מזמן
יוני, 2002: תמונה למזכרת
את התמונה המפורסמת שלו צילמתי בחודש השלישי לחייו. גיל צעיר מאוד בשביל עגל, אבל מבוגר מאוד אם אתה "עגל-חלב". חודשיים אחרי שצילמתי את התמונה ההיא, הוציאו אותו מתא הכלא הקטן ההוא ושלחו אותו לשחיטה. גרונו שוסף. גופו נחתך לחתיכות, נשלח לקצביות ולמסעדות, ונאכל. השאריות זרמו לביוב.
פברואר, 2001: מפגש יחיד
סיור לתיעוד תעשיית "עגלי-חלב", משק לייכט במושב בצרה. מאות עגלים כלואים בתאים צרים, המסודרים בשורות ארוכות.
ביקשתי לנסות ליצור קשר עם אחד מהם. אבל הם רבים מדי, צפופים מדי, מבוהלים. אחד העגלים, עדין במיוחד, בתא פינתי, משך לרגע את תשומת-לבי. התקרבתי לאט, אך הוא נבהל וניסה להידחק אחורנית, עד כמה שאִפשר לו כלא העץ הזעיר. מיהרתי להניח לו לנפשו, אך כשחלפתי שם שוב, הוא הביט בי, ונדמה היה שמתוך הבידוד שנכפה עליו, הוא כמה למגע. הושטתי לו יד מהוססת, ובין התקף בהלה אחד למשנהו, הוא ניסה להתקרב. אחרי כמה דקות הוא העז ללקק את אצבעי. בהתחלה הביט לעברי בחשד, אך עד מהרה התמכר ממש. רבע שעה ביליתי אתו, ואז צילמתי, ונאלצתי לעזוב את המקום. הוא עקב אחרי, גועה, מתוך הצינוק שלו.
נובמבר-דצמבר 2000: רפת בפולין
הסיפור של העגל שלי התחיל בפולין. חייה של אמו, פרה בתעשיית החלב הפולנית, עברו עליה כשראשה קשור בשרשרת קצרה לאבוס, מבלי שתוכל לנוע, להסתובב, או ללקק את עצמה. האם שיחררו אותה לקראת הלידה? האִם הספיקה ללקק את הגור הרטוב עדיין מנוזלי הרחם, לפני שגזלו אותו ממנה? האם נתנו לו הזדמנות לגמוע מעטיניה לגימות ראשונות? כך או כך, במהרה העבירו אותו לתא קטן, והותירו את האם גועה בצערה.
שבועיים-שלושה של ינקות בצינוק, אולי חודש. פעם או פעמיים ביום ממלא עובד את הדלי בתחליף חלב. העגל שלי קם על רגליו, מתרגש מן ההפרה הרגעית של השעמום. האם ניגש אל העובד וניסה ללקק את ידיו? או אולי כבר אז נחרד מבני-אדם, והצטנף בפינת התא בפחד? הוא רצה ודאי להתהלך, לרוץ, לרבוץ בנוחות. האם היה די מקום בתא אפילו להסתובב ולהתלקק?
דצמבר 2001: מִתקני הובלה
יום אחד מגיעים פועלים עצבניים. תנועותיהם חדות. אחד מהם מחזיק מוט מתכת. בידי שני שוקר חשמלי. הם פותחים את דלת התא ומזרזים את העגל שלי לצאת. מבועת, הוא נדחק לפינה, והפועלים תופסים בדבר הראשון שנופל לידיהם: אוזן, פרווה, זנב. תוך כמה דקות הוא לכוד בין עשרות עגלים אחרים במשאית, בדרך לגרמניה או להולנד. המסע ייקח עשרות שעות, אולי כמה ימים.
המשאית מזדחלת באחד ממעברי הגבול. איפה נמצא העגל שלי? אין מקום טוב במשאית: במרכז צפוף, חם ומחניק, ובשוליים נושב ומקפיא החורף האירופי. מרוב מתח, העגל עומד במשך כל הנסיעה, נאבק בטלטלות הדרך על הרצפה החלקלקה, עד כדי אפיסת כוחות. בר-מזל: אם היה כורע, סימן שרגליו נפצעו, נשברו, או שהוא חולה מאוד. האם היה עגל כזה לידו?
בנמל-התעופה, העגלים עדיין לכודים במשאיות, תשושים ורעבים. כעבור שעות ארוכות, נפתחות דלתות המשאית והכל קורה מהר. האם טרחו המובילים להניח שיפוע מתאים בירידה מהמשאית, או שהעגל המפוחד שלי החליק, או אף נאלץ לזנק מגובה רב כאשר מכים בגבו?
בבטן המטוס, הצפיפות גדולה מאי-פעם: מקום ההובלה באוויר יקר. למרות המאווררים, בקושי ניתן לנשום. כולם נאבקים למשוך ראש למעלה, שם יש מעט יותר חמצן. המטוס ממריא, הרעש מחריד, לחץ האוויר משתנה. שעות חולפות, ושוב מורידים את העגל המפוחד, שוב מכים אותו. ועדיין הוא נחשב כבר-מזל: את העגלים המתים והגוססים גוררים על הקרקע.
ינואר-מרץ 2001: תא-עץ
אדמת הקודש במושב בצרה? לא ממש אדמה. מתחת לרגליים פסי עץ, שהשלשול ייפול דרכם. ארבעה קירות צמודים כמעט לגוף, וקולות וריחות של המוני עגלים ללא פנים. העגל שלי מנסה ליצור קשר עם שכניו, מעבר למחיצות העץ הגבוהות מדי.
האכלה בתערובת פיטום נוזלית: פעמיים ביום. אין מי-שתייה, אין מזון יבש. העגלים כל-כך צמאים, עד שהם ממש רוקדים בטירוף בתוך תאי העץ, כשהם שומעים את מערבל התערובת מופעל. לקראת ההאכלה, פותח אחד העובדים סוגָרים בקדמת התאים, כדי שהעגלים יוכלו לשרבב ראש החוצה. ככל שמתקרב קול פתיחת הסוגָרים, הומה המבנה כולו מחבטות הרגליים קצרות-הרוח על טפחות העץ. כשהייתי שם, בפברואר, קלטתי שאני נמצאת בבית-משוגעים לעגלים.
למרות הצמא המייסר אותם, בוחרים חלק מן העגלים לנצל את דקות ההאכלה הבודדות למגע. צמדים-צמדים, הם משרבבים את ראשיהם ומתנפלים זה על זה בליקוקים, נשיכות, נשיקות. כעבור מספר שניות הם מתנפלים על דליי התערובת, ומהר ככל האפשר שבים ללקק ולנשוך זה את זה. ושוב לתערובת, ושוב ליקוקים. והעגל שלי, הפחדן מכולם, הכלוא בקצה שורת התאים - האם הצליח להתגבר על חרדתו, והושיט לשכן שלו ראש ולשון? או אולי סיים במהירות את ארוחתו וחזר להתחפר בתאו, מפוחד?
ימים ושבועות חולפים בצינוק ללא תנועה, ללא סיפור. גופו של העגל שלי, התופח מתערובת חסרת ברזל, הולך ונחלש. הוא שב ומלקק ברגי מתכת קטנים, בניסיון נואש להשיג ברזל. קשה לו לנשום. הוא מותח את צווארו כלפי מעלה ומשרבב את לשונו החוצה, בניסיון לספק יותר חמצן לגוף החולה. הוא לא יודע שהמאמץ לא יועיל: בהיעדר ברזל, אין בדמו די המוגלובין לשאת את החמצן.
מרץ, 2001: משחטה
אולי היה זה היום שבו הודפסה תמונתו בשער "על קצה המזלג", כשהוציאו את העגל שלי למסעו האחרון. חולה ונושם בקושי, מזרזים אותו, דוחסים אותו למשאית מחניקה. לאחר כמה שעות הוא לכוד במבוך של גדרות ברזל, נהדף שוב ושוב קדימה באמצעות מוט אלים, וחוזר ונעמד, מפנה את ראשו לאחור בחוסר הבנה. אני מדמיין אותו מריח את ריח הדם, שומע את זעקות האימה והגסיסה של שכניו למכלאה, הנטבחים בזה אחר זה לפניו. הוא נרתע מלהתקדם הלאה, והמכות מתחזקות.
תורו מגיע. הפועלים דוחפים אותו לתא מתכת וקושרים שרשראות ברזל לשתיים מרגליו. דקות האימה חולפות לאט. דלת מתכת מורמת, גופו נמשך מעלה, כובד הגוף המפרפר תלוי על אזיקים בקצה הרגל. הוא מטלטל את ראשו, נחבט במתכת. השוחט שוטף את צווארו בצינור, מכין את מקום החיתוך. העגל גועה בפחד, מלקק מעט מן המים הנוזלים אל צווארו לאחר שעות של צמא במשאית לוהטת.
הסכין משספת את צווארו. עוד כמה שניות או דקות לאחר מותו המשיך לפרפר? הדם ניתז מן הצוואר הרוטט ואוזל, הגוף מאט את התנגדותו ואת פרפוריו, והעגל שלי כבר מת.
