צמאים למים, רעבים למגע

סחבת במשרד החקלאות

עגלי חלב כלואים במשך חודשים בתאים הגדולים רק במעט מגופם. מונעים מהם ברזל ומזון מוצק, החיוניים לבריאותם, ולא מספקים להם מים אלא רק תערובת פיטום. כל העגלים סובלים מן הבידוד ומהגבלת התנועה הקיצונית, מצמא ומשורה ארוכה של מחלות, ובראשן אנמיה קשה. שיטה זו נאסרה באיחוד האירופי בשנת 1998 (הביטול הדרגתי ויושלם ב 2007). בפברואר 2001 ביקר צוות החקירות של אנונימוס בשלושת המשקים לעגלי חלב בישראל ותיעד את עינוי העגלים. לאחר מספר חודשים של לימוד הנושא, הוגשה תלונה לממונה על חוק צער בעלי-חיים דאז, ד"ר חגי אלמגור, ואחר-כך גם למשטרה. ד"ר אלמגור ערך בדיקות במשקים ולאור הממצאים החמורים, מינה מנהל השירותים הווטרינריים ועדה שתפקידה לגבש המלצות לתקנות, שיצמצמו את הפגיעה בעגלים. ההמלצות הוגשו למשרד החקלאות ואילו היו מיושמות, היה בהן כדי להפחית מסבלם של העגלים. אולם למעלה משנה חלפה לאחר הגשת ההמלצות, ומשרד החקלאות טרם הגיש את התקנות לאישור ועדת החינוך של הכנסת. לכן החליטה אנונימוס להסב את תשומת-הלב הציבורית לסבלם של העגלים.

איך מצלמים צימאון?

בתכנית ההפגנה, ביקשנו להפנות זרקור למצוקות העגלים. החלטנו להביא בקבוקי מים רבים, שיישאו כיתוב בולט: "די להצמאת העגלים!". ראינו זאת כמחווה סמלית, שנועדה להמחיש לצופי הטלוויזיה את הצמאת העגלים. לעגלים שבמקום לא האמנו שנצליח לעזור. חששנו שהתכנית תדלוף לידיעת המפטמים, שינעלו את שערי המכלאה או אפילו יזמינו משטרה שתעצור את ההפגנה בפתח הישוב. גם אם נצליח להיכנס, שיערנו שעימות שייווצר במקום ימנע מאתנו להעניק סיוע לעגלים.

שי אביבי אמר לו: "תקשיב חמוד, זה מים, אני יודע שאתה לא מכיר את זה, אבל זה אחלה. תאמין לי, אתה תאהב את זה" 

ללא שומרים

למרות הניסיון לשמור על סודיות המבצע, בבוקר נמסר בערוץ 10 על הפגנת אנונימוס המתוכננת במשק עגלי חלב במושב בצרה. בשלב זה השלמנו עם הרעיון, שלא נצליח להתקרב לעגלים. אך להפתעתנו, איש לא הפריע לאוטובוס להגיע עד בית משפחת לייכט (בעלי המכלאה) במושב. אזור המכלאה היה פתוח לרווחה ושומם מאדם - המשפחה מבלה בחו"ל בזמן שעובד אחד מתפעל עבורה את מתקן העינויים בחצר האחורית. צירוף מקרים זה אפשר לנו להעניק לעגלים בוקר אחד ללא כמה מן העינויים שהם סובלים כדבר שבשגרה.

"כואב לי לחשוב שהולכים לחתוך את הראש ולפשוט את העור לעגל ששיחק איתי כמו ילד. שמישהו הולך לאכול את הלשון המחוספסת שליקקה אותי שעה שלמה" 

שלוש מהמפגינות מספרות:

רעות: "פתחתי לעגלים את כל הסוגרים, שיוכלו להוציא את הראש מהארגזים שהם כלואים בהם. בהתחלה הם נבהלו מאוד ונרתעו אחורנית. אבל במהלך ההפגנה הם עברו שינוי. זו הפעם הראשונה שהם יכלו להוציא את הראש מחוץ לארגז למשך יותר משעה. בהדרגה הם התרגלו לאנשים ושמחו כמעט בלי להיבהל כשמישהו התקרב. זה הגיע למצב שכשהשקיתי עגל אחד, עגל אחר התחיל ללקק ולינוק לי את המרפק ואת הגב, מותח את הראש בשמחה מתוך התא. בקבוקים המים שהבאנו התרוקנו מהר, והעגלים היו נורא צמאים. מצאו ברז בחוץ והתחילו למלא בו את הבקבוקים, אבל העגלים גמעו את המים במהירות אדירה. הם היו כל-כך צמאים, שהם לא חיכו שנמזוג להם את המים מהבקבוקים לדליים שלהם, הם פשוט התנפלו על הבקבוק והתחילו לינוק ממנו בשאיבות אדירות. בסוף עברנו למלא ישירות את הדליים."

"הם היו כל-כך צמאים, שהם לא חיכו שנמזוג להם את המים מהבקבוקים לדליים שלהם, הם פשוט התנפלו על הבקבוק והתחילו לינוק ממנו בשאיבות אדירות." 

מיטל: "שי אביבי ניסה לשדל עגל אחד לשתות. העגל היה מבוהל מההמולה הלא מוכרת והתחפר בתא, אבל ראו שהוא רוצה לשתות. שי אמר לו: "תקשיב חמוד, זה מים, אני יודע שאתה לא מכיר את זה, אבל זה אחלה. תאמין לי, אתה תאהב את זה". הוא יצר קערית מים מהידיים והושיט אותה לעגל, שבסוף צבר ביטחון ושתה וליקק את הידיים. בסוף הוא התקדם ושתה ישירות מהדלי, והוציא את הראש כמו יתר העגלים. העגלים האלה פשוט לא יודעים מה זה מים, או מה זה מזון מוצק! לאחר התייעצות עם הווטרינר שהגיע אתנו, הבאנו לעגלים קצת חציר. חלק אכלו בתיאבון רב, ואחרים לא ממש הבינו במה מדובר. הם רחרחו ואכלו לאט כאילו שמנו לפניהם את הדבר הכי מוזר בעולם."

רעות: "ראיתי עגל שהוצא מחוץ לתא ונראה חולה וחלש, עם פצע רציני בעין. בהתחלה חשבתי שאין לו עין, ואחרי זה הבנתי שהיא פשוט מנופחת ומוקפת בדלקת. לא היה נראה שמישהו טיפל בפציעה הזאת. היה עגל נוסף, שכבר נראה גוסס לגמרי. רובי, הווטרינר, בדק אותו ואמר שהוא גמור. הוא הסביר, שהמפרקים והעצמות שלו חלשים בגלל התערובת המלאכותית שבה הם מוזנים. הוא אמר שסימני המחלה ניכרים גם בעגלים האחרים, שלא התמוטטו עדיין. ניגשתי לעגל הגוסס והוא אפילו לא היה יכול להרים את הראש כדי לשתות. הטיתי לו את הראש, וכך הצלחתי להשקות אותו קצת. לרגע הוא קצת התאושש, ואפילו הצליח ללגום בעצמו כמה לגימות מדלי. אבל לא זה מה שיציל אותו."

ליזי: "כחלק מתכנית ההפגנה, נקשרתי בשרשרת לאחד התאים. העגל בתא היה ידידותי מאוד. כשראיינו אותי וצילמו הוא לא הפסיק ללקק לי את הפנים, את הגב, את הכתף, לנגוח בי ולשחק. הוא גם ליקק המון את שרשרת הברזל שנקשרתי באמצעותה, כנראה כדי להשיג ברזל לגופו. בסופו של דבר השתחררנו מרצון ברגע שהגיע קצין הביטחון של המושב - כבר הספקנו להשקות את כל העגלים ולהפגין, ולא היה טעם בעימות. כשיצאנו מהמכלאה והתראיינו, התפתח ויכוח בינינו לבין אחד השכנים, שדיבר על העגלים כמו על מלפפונים: 'אם יש לך איזה צמחייה שאת צריכה להשקות רק עם טפטפת ואני אבוא ואשקה לך אותה עם זרנוק מים, אני אקלקל לך את הגידול'. כואב לי לחשוב שיש אנשים שרואים בעגל מוטרף מבדידות ומצמא גוש בשר ש'אפשר לקלקל' את איכותו. כואב לי לחשוב שהולכים לחתוך את הראש ולפשוט את העור לעגל ששיחק איתי כמו ילד. שמישהו הולך לאכול את הלשון המחוספסת שליקקה אותי שעה שלמה."

מיטל: "בשבילנו זה היה, למרות הכל, בוקר אחד, והיום אנחנו כבר מתעסקים בדברים אחרים. אבל הם עדיין שם, גם עכשיו, בזמן שאנחנו מדברים, ובזמן שאנשים יקראו את מה שאני מספרת עכשיו, הם יהיו שם, כלואים וצמאים ומנסים ליצור מגע אחד עם השני בלי הצלחה. אני מקווה שהאירוע הזה יצליח לגרום לאנשים להבין כמה קל ופשוט להקל על המצוקה שלהם, אבל גם שזה לא יכול לקרות בלי שכל אחד ואחת מאתנו יעשו משהו בקשר לזה."

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 118, 3.10.2003.