פרות וכבשים בתעשיית הבשר

החיים ברפת. פרות ופרים נכלאים במפטמה כארבעה חודשים לפני שחיטתם (עגלים זכרים שנולדים לפרות בתעשיית החלב לא זוכים אפילו ליום אחד במרעה). סגרים אוטומטיים מקבעים את ראשיהם מעל האבוס במשך שעות ארוכות.

סבל רב נגרם לעגלים בעת הסירוס, חיתוך הקרניים וסימון מספר הזיהוי, המתבצעים כולם ללא משככי-כאבים. הסירוס גורם להלם ולכאב עז: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע. צריבת המספר נעשית על עור מגולח באמצעות ברזל לוהט או באמצעות כוויית קור. בני-הבקר נגררים למקום הסימון בנזם המוחדר לבשר שבין נחיריהם.

משלוחים חיים. עשרות אלפי פרות וכבשים מובלים לישראל מאוסטרליה מדי שנה באוניות בתנאי צפיפות ומחנק קשים. המסע אורך שלושה שבועות (ולעתים הרבה יותר), ובסופו נפרקים הפרות והכבשים בנמל אילת ומובלים לתחנות מעבר בערבה - ומשם למכלאות פיטום או לשחיטה. פרות וכבשים רבים מגיעים לנמלים פצועים, חולים, סובלים מהתייבשות וממכות חום ואף מתים. חתמו על העצומה להפסקת המשלוחים החיים!

הסוף. פרות וכבשים המגיעים לשחיטה מריחים את הדם ושומעים את הזעקות של חבריהם. התנגדותם נתקלת במקלות, בשוקים חשמליים, במוטות ברזל ובבעיטות, כפי שמלמדות חקירות סמויות שערכנו בשני בתי המטבחיים הגדולים בישראל: "אדום אדום" של תנובה ו"דבאח". מעל מחצית מבשר הבקר שנצרך בישראל מגיע ממשחטות בדרום אמריקה. מחקירה סמויה שערכנו במשחטות אלה, עולה כי "השחיטה הכשרה" לכאורה, מתבצעת בהן כשבעלי החיים תלויים במהופך מרגלם האחת בשרשרת ברזל, בהכרה מלאה. פרות שלעתים פרקיהן נקעו ממקומם מתפתלות מכאב ומאימה עד כי השוחטים תופסים את נחיריהן בקרסי מתכת על מנת לשסף את גרונן.