לאסי חוזרת הביתה, גרסת 2005

היסטוריה

לאסי, סרטו של צ'ארלס סטוריג' (דצמבר 2005) הגיע לישראל בדיבוב לעברית החל מ-13.7.2006. הסרט מבוסס על ספרו של אריק נייט מ-1940, שעבר עיבוד ראשון לקולנוע ב-1943. סרטו של סטוריג' הוא העיבוד הקולנועי השני לספר, אולם לפי האתר הרשמי של הסרט בעברית, "הסרט [הראשון] הביא ליותר המשכים ותוכניות טלוויזיה מכל סיפור אחר בהיסטוריה של תעשיית הבידור, כולל סדרת טלוויזיה שנמשכה עשרים שנה... והסרט החדש הוא למעשה הסרט האחד עשר."

סיפורה של לאסי – תזכורת

כלבת הקולי היפה גדלה בבית קרקלו, משפחת כורים ענייה ביורקשייר. תחת לחצי המחסור, מוכרים ההורים את לאסי לדוכס. היא נמלטת ממלונות האחוזה כדי לפגוש את בן הכורים, ג'ו, ביציאתו מבית-הספר, כפי שעשתה מדי יום במשך ארבע שנים. לאחר שתי בריחות, לוקח הדוכס את לאסי לאחוזתו שבצפון סקוטלנד. היא מצליחה לברוח גם משם ופותחת במסע דרומה, הביתה, דרך הרים וסביב אגמים, כשהיא חוצה נחלים וערים, נרדפת על-ידי אנשים וזוכה לחסד מידי אחדים מהם, עד שהיא מגיעה בכוחותיה האחרונים למשפחת הכורים ביורקשייר. החלוקה הפשטנית לטובים ולרעים הופכת את הספר, ועוד יותר ממנו את הסרט, ליצירה שמיועדת בעיקר לילדים. עם זאת, הסרט מבוים באיפוק, שמאפשר חוויית צפייה נעימה גם למבוגרים.

ציד שועלים, פוליטיקה ומציאות

לאסי של סטוריג' נפתח בסצנה שאינה קיימת בספר: ציד שועל על-ידי חבורת רוכבים וכלביהם. באנגליה של היום, בעקבות האיסור על ציד שועלים בעזרת כלבים וההתנגדות האלימה מצד הציידים, זהו נושא פוליטי חם יותר מתמיד. עמדתו של סטוריג' ברורה: הציד הוא מנהג ברברי – מרדף רצחני אחר חיה קטנה וחסרת ישע. האצילים האלימים משתעשעים במשחקי ההרג שלהם תוך פלישה דורסנית למגוריהם ולמקום עבודתם של הכורים קשי-היום. זהו מסר יוצא מן הכלל כפתיחה לסרט, אולם סטוריג' השיג אותו תוך שימוש נרחב בשועל. American Humane Association, הארגון האמריקאי שעורך בקרה על השימוש בחיות בסרטים, פיקח על השימוש בחיות בסרט וסיפק לו אישור (אשר משום מה אינו מופיע באתר הארגון). אפשר אפוא להיות בטוחים, שלא התעללו בשועל באתר הצילומים. אולם די בעצם השימוש בחיית בר מאולפת כדי לפסול את הסרט לצפייה בקולנוע. בגרסת ה-DVD של הסרט, מצורף סרטון ובו מתועדת מקצת העבודה עם השועל המאולף; למרות מטרתו השיווקית של הסרטון, עולה מתוכו תמונה מכוערת למדי: השועל נותר ללא ספק חיית בר עם חששנות ואנרגיה של חיית בר. קשה להאמין, שהלחצים באתר הצילומים אינם גורמים לו מצוקה – שלא לדבר על האילוף, שעליו לא נמסר מידע.

אהבה וכבוד

הסרט החדש, כמו הספר, מעודד אהבת כלבים. אם בספר לאסי היא גיבורה אדירה, על המסך היא (ולמעשה שלושה או ארבעה הכלבים שמגלמים את דמותה) גם יפהפייה אמיתית – שילוב מנצח. אולם האם לאסי היא פנטזיה של נאמנות עיוורת לאדון? בהחלט לא. ראשית כל, ליהוקו של ג'ונת'ן מייסון לתפקיד ג'ו, מבטיח שהכלבה תיראה לידו כמו פטרונית מיטיבה וכלל לא כמו נתינה צייתנית. מייסון הוא ילד זעיר ועגום למראה, והוא נצמד לכלבה כאילו זכה בחיבתו ובהגנתו של אריה. בספר, לאסי חוזרת הביתה כי זה מה שהיא רוצה לעשות – ההרגל שלה, שמושך אותה לפגוש את הילד בכל יום בארבע, הוא במקורו יוזמה אישית שלה, אשר הפכה עם הזמן מעצמה לדחף פעיל וחופשי, ללא כל הפנמה של פחד וללא אופי כנוע. בסרט נשמרת דמותה של לאסי כבעלת רצון חופשי, אם כי היא מונעת פחות על-ידי ניסיון לשחזר את סדר-היום הישן שלה ויותר על-ידי המשיכה הביתה. ולמעשה זוהי גם בחירה רציונלית: בבית משפחת קרקלו היא הייתה חופשייה ונאהבת, ואילו אצל הדוכס מחזיקים אותה בכלוב, גוררים אותה ברצועה קצרצרה להליכות הכנה לתצוגה, והכלבן צועק עליה ואף מכה אותה. לאסי מאולפת דיה כדי שלא לתקוף בחזרה, אולם ממילא אין לה סיכוי לנצח. לאור הנתונים שבידיה, היא פועלת באופן מיטבי. מאוחר יותר, בדרך הביתה, היא בוחרת להתחבר עם רוכל נודד ולאחר מכן היא בוחרת להתנתק ממנו לטובת המסע דרומה. שוב מדובר בהחלטה של הכלבה, אולם הפעם זוהי בחירה רגשית. לאסי מגלמת אפוא דמות חזקה ומעוררת כבוד, ובו-בזמן רגשנית ומעוררת חיבה.

ג'ונת'ן מייסון עם אחד הכלבים שמגלמים את לאסי. זוהי התמונה הנפוצה ביותר מטעם ההפקה – ייצוג של ילד בטוח בעצמו וכלבתו הנאמנה, עקב הצילום החזיתי והעמידה הקפואה. בסרט, לעומת זאת, הכלבה נראית יותר גדולה, דינאמית ודומיננטית ביחס לילד. 

מחשבות כלביות?

כסופר, אריק נייט השתמש בטבעיות במילים כדי לתאר מה חושבת לאסי, תוך שהוא מזהיר, שהיא לא חושבת "כדרך בני-אדם", אלא "חשה בכך בקרבה פנימה" (עמ' 23). בסרט של סטוריג' נעלמו המילים, ואיתן נשמט חלק מן הבסיס להזדהות עם לאסי. כדי להבין מה עובר על כלבה דרך מדיום קולנועי, נדרש מעקב ממוקד אחר תגובותיה המדויקות לגירויים ספציפיים, וניסיון לשחזר באמצעות המצלמה את נקודת-המבט שלה. סטוריג' ממעט להשתמש בטכניקות מתוחכמות כאלה ומסתפק בשרטוט כללי של תגובותיה לסיטואציה בתור האמצעי העיקרי להבנת לאסי. לא פעם הוא ממקד קלוז-אפ בפניה – אשר אינם מספרים הרבה, משום שפני כלבים אינם מסגירים כמעט מחשבות (לפחות לעיניים אנושיות). עם זאת, הסיפור חזק כל-כך, שלאסי מצליחה להיבנות בסרט כאישיות חזקה עם מוטיבציות ברורות, למרות דלות המבע הקולנועי.

תרגילי כלבים על הסט

אם להאמין לקטעי "מאחורי הקלעים" שבגרסת ה-DVD ללאסי, אין פסול מוסרי בהופעת הכלבים בסרט. אדרבה – העבודה בכל סצנה (הכוללת תגובה לגירויים שאינם נראים או נשמעים בסרט) מעניינת מאוד, מבחינתם. הרבה כלבים הגדלים בדירה, היו שמחים להתחלף עם כלבי הקולי באתר צילומי לאסי. עם זאת, חלק מהסצנות העיקו על הכלבים. כדי לייצג נאמנה כלבה ארוכת-שיער בעיצומו של מסע מפרך, פרוות הכלבים מטונפת ומדובללת במתכוון. אולי לא נגרם לכלבים כל נזק, אולם מדובר בהרבה יותר מאיפור מקומי, שמקובל בסרטים עם כלבים. כמו כן, בפרסום טריוויה על הסרט, מצוטטת קרול ריגינס, מטפלת בכלבים שעבדה בשלושה סרטי לאסי, והיא מסבירה את הקושי בסצנות כניסה למים:

אחד מהכלבים המגלמים את לאסי בצילומי עיר שנערכו בדבלין, עבור סצנה עירונית בסקוטלנד. לאורך כמחצית מן הסרט, פרוות הכלבים מטונפת. 

לא לקנות כלב קולי!

ניצול השועל, הכלבים וכן סוסים באתר הצילומים, מתגמד מול הסכנה העיקרית שמהווה הסרט: עידוד לסחר בכלבי קולי. זוהי תופעה בלתי נמנעת בעקבות סרט כזה, כמו גם נטישה המונית של כלבי קולי לאחר שקונים אימפולסיביים התחרטו, כפי שמעיד אתר של חברה העוסקת בלאסי. ההרסנות של התאווה לכלבי קולי חמורה במיוחד בגלל העיוות התורשתי שנגרם לגזע זה. כותבת ד"ר טמפל גרנדין (עמ' 87-86):



לסיכום, אם מישהו בוחר לקחת ילדים לצפות בלאסי, חשוב ללוות את האירוע בעבודת הסברה על סחר בכלבים, על ניצול כלבים גזעיים ועל הבעיות של כלבי קולי בפרט.