התנהלות המועצה לניסויים בבעלי-חיים
ב- 19.7.94 אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את חוק "צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)", שהוגש ע"י ח"כ אברהם פורז. האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים (להלן האגודה) התנגדה לחוק, מתוך חשש שהוא ירגיע את הציבור ויסתיר את הניסויים מעיניו באמצעות מסך סודיות נאה ומכזב. הרכב המועצה לניסויים בבעלי חיים שקמה מתוקף החוק (להלן המועצה) הוא 11 נציגי מוסדות אקדמיים ומדעיים, נציג התעשיינים, 8 נציגי משרדי ממשלה ו3- נציגי ארגונים למען בעלי חיים (להלן נציגי הארגונים). לפיכך היה חשש, שעם רוב אוטומטי של 19 כנגד 4 (כי נציג המשרד לאיכות הסביבה בדרך כלל אינו מצטרף לנסיינים) אין לצפות שתצמח טובה מהמועצה. לימים התאמת החשש, אך בכל זאת היו לחוק מעט השפעות מיטיבות עם בעלי החיים במעבדות, כגון הגדלת כלוביהם ואילוץ המוסדות לשלוח דוחות על ניסוייהם. אילו הייתה המועצה מקיימת את החוק ובפרט את סעיף 4 (1) לחוק, הדורש מהמועצה לקבוע כללים להבטיח "מזעור הסבל ולמניעת עריכת ניסויים מיותרים", היו נחסכים מבעלי החיים ניסויים רבים וחלק מהניסויים שנערכים היו מבוצעים בשיטות שגורמות פחות סבל. כללים לפי סעיף זה אכן נקבעו, אך באיחור והם אינם ממלאים את מטרתם, במיוחד למניעת ניסויים מיותרים. למשל, מי שמעיין ב"טופס בקשה לעריכת ניסוי בבעלי חיים" של המועצה (הלקוח מאתר המועצה), שאותו חייב חוקר למלא ולהגיש לוועדה המאשרת, יראה בטופס את הכיתוב הסטנדרטי "אני מצהיר כי לניסוי המבוקש אין חלופה". החוקר מצהיר במקום לנמק, אין צורך שיוכיח ידע בחלופות ואין באף מוסד ניסויים נכון להיום הכשרות תקופתיות בחלופות ומרכזי מידע לחלופות. החוקר אינו צריך לציין בטופס אם בוצע בעבר כזה ניסוי במקום אחר או אם נערכו כבר ניסויים דומים. דוגמה זו אינה בודדה כלל ועיקר. המאמר יסקור את דרך עבודתה הלקויה של המועצה מאז הקמתה, דבר שאף הגיע לערכאות.
ב- 11.6.95 התקיים במלון הייאט בירושלים טקס כינון המועצה בראשות שר הבריאות דאז, אפריים סנה. שלושת נציגי הארגונים במועצה היו ד"ר אנדריי מנשה, עו"ד אהוד פלג ועו"ד דני שרמן. נציגי הארגונים שאפו להגיע לעבודה משותפת ועניינית עם שאר חברי המועצה, ולפיכך ביקשו מנציג האגודה, יריב גלבוע (כותב המאמר), שהוזמן לטקס כדי לשאת דברים בשמה, שלא לשאת נאום לוחמני שיפגע בסיכויים לשיתוף פעולה. ברם, כפי שהתברר לאחר מכן, רוב הנציגים במועצה - ובעיקר נציגי המעבדות - לא שיתפו פעולה על בסיס ענייני.
עו"ד דני שרמן הוציא מכתב ב-23.8.95 ליו"ר המועצה, פרופ' רמי רחמימוב, שהבקשות העיקריות בו היו:
רק חלק קטן מהנושאים שהעלו נציגי הארגונים הגיע לדיון, תמיד לאחר סחבת ובאיחור ניכר. הדיונים בנושאים עצמם היו לא רציניים, כנראה רק עבור הפרוטוקול. אין בידי פרוטוקולים של דיוני המועצה (אלא רק תקצירי נושאים והחלטות של ישיבותיה מתחילת 2001), אך על אופיים ורוחם של הדיונים ניתן ללמוד מדברי עינת מגד, ששימשה במשך שנתיים עד נובמבר 2000 כנציגת השרה לאיכות הסביבה במועצה (ונכחה בדיונים שניהל היו"ר הראשון רמי רחמימוב וגם בדיונים שניהל היו"ר המועצה השני שרגא סגל), על כך שישיבות המועצה התנהלו "כמו משהו חשוך, שלא מחובר למציאות של היום. העבודה של המועצה בכל הזמן שאני ראיתי לא הייתה עבודה מעמיקה... המועצה תפקדה כחותמת גומי, מכונת אישרור, ולא היה שום דיון מעמיק ורציני בחלופות לניסויים". נציגי הארגונים חזרו וביקשו לקיים דיון בהצעותיהם. למשל: עו"ד דני שרמן שלח מכתב לרחמימוב ב-10.3.96 בבקשה להקצות תקציב לפיתוח חלופות. הבקשות לא עזרו והמכתבים לא נענו רשמית.
המועצה דחתה את הצעת נציגי הארגונים לדיון בחלופות, בטענות שהמועצה אינה הגוף המתאים לנושא זה ועדיף שכל מוסד יחליט לעצמו. גם ביקורו של ד"ר אנדריי מנשה בכנס בינלאומי לחלופות ובקשתו בעקבות כך לקיים דיון במועצה על חלופות לא עזרו. ב-4.9.95 קמה "ועדה להצעת חלופות לניסויים בבעלי חיים" בראשות אשר משורר, מנהל בית החיות של מכון וייצמן. משורר לא כינס את הוועדה אפילו פעם אחת, והנימוק שסיפק למחדל זה היה: "כל הישיבות האלה היו לטורח נוראי, לא מצאתי בהן שום תועלת ושום עניין. היו לי הרבה מאוד עיסוקים". ב23.10.95- שלח עו"ד דני שרמן למשורר בקשה לבדוק שתי חלופות שאושרו ע"י הFDA-. משורר אמר לו בעל-פה שאכן מדובר בחלופות סבירות. משורר סירב לאשר זאת בכתב. מכתב נוסף למשורר היה לשווא. לאור רוח זו שנשבה במועצה אין פלא שעו"ד דני שרמן, התפטר ב-25.4.96 מהמועצה. הוא נימק את התפטרותו בכך שהמועצה מהווה חותמת גומי לניסויים אכזריים: "בכל פעם שניסיתי להתנגד להחלטה תמיד ביטלו אותי בהינף יד וב'מה אתה מבין'. הבנתי שאני סתם יושב שם". במכתב התפטרותו כתב: "נוכחתי לדעת כי אין לי כל יכולת השפעה והכרעה ושכהונתי במועצה היא למעשה 'רק לפרוטוקול'". שרמן האשים את החוק באנומליה של המועצה ולא את חברי המועצה "שכן הם דואגים לאינטרסים שהם מייצגים". אמנם החוק הוא אבי אבות הטומאה, אך דעתי שונה מדעתו: אסור שמתן עדיפות לאינטרסים ילווה בחוסר תום לב, בהתנהלות ציבורית לקויה, באי-קיום החוק, בהתעלמות ממנו ובחוסר יושר אישי ואינטלקטואלי. כל אלה היו במועצה בשפע ודוגמאות להם מצויות בשפע במאמר זה.
הווטרינרית ד"ר סיגל דונגי נכנסה למועצה מטעם הארגונים במקומו של דני שרמן. גם היא התייאשה והתפטרה. דרור סלעי נכנס במקומה בתחילת 99.
נינה נתלזון, ראש עמותת חי האמריקנית, ניסתה לארגן כנס בינלאומי לחלופות לניסויים באוניברסיטת ת"א, שאליו יוזמנו 12 מדענים ורופאים ממדינות שונות. הכנס היה מתוכנן להתקיים באפריל 2000. נינה נתלזון טענה שהכנס טורפד בגלל לחץ שהפעילה המועצה על אוניברסיטת ת"א. חבר במועצה סיפר, כי "אחד מראשי המועצה התנגד בתוקף וטען שהמדובר באנשים המתנגדים לניסויים ושהמועצה לא תיתן לזה יד". נראה שהמועצה סובלת מאלרגיה חריפה לחלופות.
בפועל, חברי המועצה ונציגי הארגונים בפרט, אינם יודעים מראש על ניסוי שעומד להיערך בבעלי חיים. הם רק יכולים לעיין בדיעבד בדוחות אישורי ניסויים דו-שנתיים של מוסדות מחקר, שהניסויים שאושרו לפיהם לרוב כבר בוצעו. עד שנת 2000 היו חברי מועצה בודקים דוחות אלה כדי לקיים ביקורת. מעניין איזו ביקורת זו הייתה, שלא איתרה כל ליקוי בהרבה שנים של מחקרים. אלה שניתן לבטוח בהם שלא יתעלמו מליקויים - נציגי הארגונים - לא מונו לתפקיד הבדיקה. משנת 2000 שכרה המועצה בודק חיצוני שיעבור על הדוחות הדו-שנתיים. בודק חיצוני זה, שכבר פרש מתפקידו, והוחלף על-ידי אחר, ביצע ניסויים בבעלי חיים והפחתת ניסויים אינה בראש מעייניו בלשון המעטה. לא ידוע ולו על ליקוי שמצאו הבודקים או פעולה שנעשתה בעקבות דיווח שלהם. ההשפעה שיכולה להיות על ניסוי, אם יודעים עליו לאחר מעשה, היא מזערית: דיון במועצה בהפרה לא יהיה רציני ונקיטת אמצעים משפטיים בעייתית, כי בארכיון המועצה שבראשות ד"ר זלינה בן-גרשון לא מתירים לנציגי הארגונים לצלם מסמכים. פעם אחת אף מנעו בכוח גישה למסמכים: בפברואר 2000 הורחק מארכיון המועצה חבר המועצה מטעם הארגונים, ד"ר אנדריי מנשה, שביקש לבדוק דוחות של חוקרים שהוגשו למועצה, ע"י מאבטחים של משרד הבריאות, לאחר שזלינה בן-גרשון גילתה את נוכחותו בחדר. אם נציגי הארגונים רוצים לעיין בדוחות הם צריכים לתאם בקפידה את השעות לפי נוחות מזכירת המועצה ויש עליהם פיקוח הדוק בזמן העיון. בן-גרשון, נשאלה לאחר הרצאה שלה בכנס "חיות וחברה" שנערך באוניברסיטת ת"א ב24.3.02-, האם יש ניסויים שהמועצה פוסלת. בן-גרשון ענתה שעל כל שלושה ארבעה ניסויים שמאושרים יש אחד שנפסל. דבריה אינם תואמים את המציאות בפועל, כי נדיר שהמועצה דנה בניסויים פרטניים והיא אף פעם לא אישרה ניסוי מסוים - בשביל זה יש ועדות פנימיות - או פסלה ניסוי שאושר בוועדה פנימית: המועצה מאשרת וועדות פנימיות של מוסדות, והן מאשרות ניסויים בבעלי חיים. אם נסתכל בתמצית של דיוני המועצה מתחילת 2001 והלאה כפי שמופיעים באתר שלה, נראה שדיוניה נסבו בעיקר על כללים לעריכת ניסויים, הסדרת (אי) מתן מידע לנציגי הארגונים ושמירה על סודיות.
אין היתר לנציגי הארגונים לבצע ביקורות פתע במעבדות אלא בהודעה של שבוע מראש. הם אינם רשאים לבוא בדברים עם אנשי המעבדות על הערך המדעי של הניסוי. הגבלות אלה הן לפי הסדרים בדבר ביקורים של חברי המועצה במוסדות שפרסמה המועצה ב-23.12.01. כל זאת למרבה הפלא לאחר שבישיבה של ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, שנערכה ב 3.12.2001, הבטיח יו"ר המועצה לניסויים בבעלי-חיים, פרופ' שרגא סגל, לאפשר לחברי המועצה, לרבות נציגי הארגונים, לערוך ביקורי פתע במעבדות. לא צריך להיות פרופסור כדי לדעת שהתראה של שבוע רחוקה מלהיות ביקור פתע. אם המעבדות פועלות לפי החוק, כטענת נציגי מוסדות הניסויים, מדוע לא לאפשר ביקורות פתע? מישהו מפחד ממשהו? האם הגיוני לדרוש ממס הכנסה התרעה של שבוע מראש לפני ביקורת? אביבה משמרי כתבה על כך בעיתון "גלובס": "הרושם הוא, שהמועצה מזדרזת ומפרסמת תקנות מפורטות רק כשמדובר בנושא שבו היא חשה מאוימת ע"י ארגוני בעלי החיים. אבסורד גדול אף יותר הוא שתקנותיה באות לגונן על החוק ונמצאות סותרות אותו לכאורה". למעשה המועצה הצליחה למנוע את רוב אפשרויות הבקרה מנציגי הארגונים.
עד סוף 99 היה היו"ר הראשון של המועצה פרופ' רמי רחמימוב מהאוניברסיטה העברית, פיסיולוג ותיק (לא רופא) החוקר תעלות יונים עצביות בבעלי חיים. ללא ניסויים בבעלי חיים אנשים כמוהו יצטרכו למצוא לעצמם עבודה אחרת ומכאן מסתברת להיטותו ונחישותו (ושל רבים אחרים במועצה) להבטיח שלא יהיה ניסוי שלא יאושר או ניסוי שתאושר לו חלופה. רחמימוב ראה בניסויים שליחות ועמד בראש ארגון שעודד ניסויים גם לפני התמנותו למועצה (הוא יו"ר "אילנית F.I.S.E.B. - אגודות ישראליות לביולוגיה ניסויית"). בחוברת שהוציאה המועצה ציטט רחמימוב בע' 4 את לורד אדריאן מהחברה המלכותית הבריטית: "השימוש בחיות במחקר מדעי יכול להיחשב כמוצדק, אם הוא עשוי להביא תועלת משמעותית לחברה". אגב, לא ברור מה תרמו לרפואת בני אדם 35 שנות מחקר של רחמימוב עצמו ומי יודע כמה אלפי חיות שהרג, כמשתמע מכתבה נרחבת שפורסמה על עבודתו המדעית, שבה רואיין רחמימוב ולא סיפר על איזשהו פיתוח רפואי שקם הודות לניסוייו. גם בהרצאתו בכנס נסיינים שנערך במשכנות שאננים ב-6.3.02 לא הזכיר רחמימוב תועלת רפואית מעבודותיו/ניסוייו. רחמימוב ראה בחובות שהחוק מטיל מכשול בדרכו של החוקר וכך התבטא ביום עיון שערכה המועצה באוניברסיטת ת"א ב-21.12.99 בדברו על מסלול הייסורים שהחוקר חייב לעבור עד שניסויו מאושר. באותו כנס אמר רחמימוב, ש"ישראל תהיה המדינה האחרונה בעולם שתכניס חלופות", ונימק זאת בחשש לפגוע באפשרות לייצא תרופה או תכשיר לחו"ל. באותו יום עיון לא ניתנה למתנגדי הניסויים הזדמנות להרצות נגד המתודולוגיה של ניסויים בבעלי חיים. ההרצאה היחידה שאופשרה הייתה על חלופות. רחמימוב התנגד בחריפות לביטול ניסויים ודיסקציות בבתי ספר ע"י שר החינוך דאז, יוסי שריד.
אין זה מנהל תקין להציב בראש המועצה אדם קיצוני בעמדתו החיובית כלפי ניסויים, שפרנסתו ו"יוקרתו" עליהם, אך כך היה. רחמימוב ומחליפו המכהן גם עכשיו (ספטמבר 2002), פרופ' שרגא סגל מאוניברסיטת בן-גוריון, פעלו בשיטה של לתת לנציגי הארגונים להציע חלופות לניסויים ולפסול בקביעות את החלופות (שרגא סגל: "אנחנו מספיק מומחים לקבוע אילו חלופות טובות לנו ואילו לא"). חלופה בשם 3T3 NRU PTלבדיקה האם חומר נעשה רעיל בחשיפה לאור שמש אושרה באיחוד האירופי ב-2.10.97, שאף אישר ב-31.3.98 חלופה אחרת בשם EPISKIN, הבודקת האם חומר מאכל עור. חלופה בשם Corrositex לאותה מטרה אושרה ע"י ה-FDA בארה"ב ב-21.3.00. שלושתן, וגם חלופות אחרות שאושרו באירופה ובארה"ב, לא היו מספיק טובות למועצה. אלה חלופות למבדקים ויש גם חלופות אחרות, למשל לייצור נוגדנים ובמיוחד להוראה, שאין שום הצדקה הגיונית שלא ליישם אותן. פרט לנציגי הארגונים לא עלו הצעות לחלופות מחברים אחרים בה. המועצה לא ראתה מתפקידה להקים גוף למעקב אחר פיתוח חלופות או לממן אותן, או אפילו רק לתמוך בארגון כנס לחלופות שביקשה נינה נתלזון לארגן באמצע 2001 במקום זה שבוטל. היא כן מצאה זמן וכסף להעסקת אדם בשם בנימין לשקר (מתחילת 2002) כדי לשפר את תדמיתה.
החוק אוסר על חברי המועצה למסור מידע מדיוניה ללא אישור יו"ר המועצה וקובע עונש של עד שנת מאסר אחת על עבירה זאת. רחמימוב וסגל ניצלו סעיף זה באדיקות, כדי למנוע מנציגי הארגונים כל אפשרות פעולה. יוזם החוק, ח"כ אברהם פורז, הבהיר ש"סעיף הסודיות בחוק מטרתו רק לעניין שמירת סוד מקצועי או מדעי של החוקר ואין כוונה לאפשר איפול מלא על ניסויים בבעלי החיים המתקיימים בארץ. אם יש עניין ציבורי בניסויים, רשאים נציגי ארגוני בעלי חיים במועצה לחשוף את מה שנעשה בדיוניה". נדיר מאוד, אם בכלל קרה אי-פעם, שסודות מקצועיים או מדעיים נשמעו במועצה, שאפילו דיונים על ניסויים ספציפיים נדירים בה. חבל שכוונתו זו של ח"כ פורז, אבי החוק, לא גובתה במילים ברורות בניסוח החוק. בכל מקרה - המועצה לא התרשמה מגילוי דעת זה והמשיכה להשתמש בנשק הסודיות. בישיבת המועצה ב-14.2.01 התקבלה החלטה שהגה שרגא סגל, האומרת: "במסירה לעיתונות בלא אישור מראש של היו"ר על תוכן דיוניה יש משום פגיעה של ממש בתפקוד המועצה". המטרה הייתה לגרום להדחתו של דרור סלעי מהמועצה בעילת "פגיעה בתפקוד המועצה", הקבועה בחוק. בהחלטת המועצה בישיבתה ב-19.6.01, שבה נכח שר הבריאות נסים דהאן, נכתב: "שר הבריאות מחייב שקיפות של עבודת המועצה, עד כמה שניתן מבלי לחשוף סודות מקצועיים". שר הבריאות דיבר על הצורך ביתר שקיפות בפעילות המועצה בפני וועדת החינוך של הכנסת ב-4.12.01. המועצה לא התרשמה אף מהשר ודיוניה ממשיכים להיות חסויים. הדיונים מתועדים החל מ-18.1.01, אך אינם כוללים את הפרוטוקול, שאילו נרשם "היה הנייר מסמיק".
בחוברת שפרסמה המועצה בדצמבר 1999, עם סיום כהונתו של רחמימוב, פורטו פעולותיה בארבע וחצי שנות פעילותה: אישור ועדות פנימיות רבות למוסדות שונים, אכיפת שיפור תנאי האחזקה בבתי חיות, החלטה שכללי האחזקה יהיו לפי ה-NRC (מועצת המחקר הלאומית בארה"ב) וביקורות שונות שנעשו במוסדות. בפועל השפעת פעולות אלה הייתה מינורית מהסיבות הבאות:
עם כניסתו לתפקיד של שרגא סגל, קיבלו ישיבות המועצה אופי "בולשביקי", כפי שהתנסח אחד מחברי המועצה. שלא כרחמימוב, שרגא סגל מתבטא בצורה בוטה ואינו טורח להסתיר את דעתו על נציגי הארגונים. סגל מקדיש זמן רב מהישיבות לנזיפות בנציגי הארגונים, לא מקפיד על סדר יום לישיבות וגם אם יש סדר יום אינו מקפיד שיישמר. סגל "מחפש את נציגי הארגונים בכל פינה" וניסה להדיח את דרור סלעי מחברותו במועצה. היועצת המשפטית של משרד הבריאות ביצעה באפריל 2002 שימוע לדרור סלעי והחליטה שלא להדיחו. לרחמימוב היה סגנון נעים יותר בישיבות, אך הוא היה נותן לאנשים לדבר ללא הגבלה, כך שהישיבות היו טחינת זמן ודברים לא זזו. כל הנציגים, פרט לנציגי הארגונים למען בעלי חיים, באים לישיבות המועצה במסגרת עבודתם. נציגי הארגונים נוסעים על חשבון זמנם הפרטי. מעבר לישיבות עצמן השקיעו נציגי הארגונים, ללא מימון כלשהו, זמן רב ומאמצים בתנאים בלתי אפשריים של איומים, הכשלות מכוונות והגבלות שרירותיות של סודיות. נציגים אלה היו והנם נקודות האור והאנושיות באפילת המועצה.
הדברים שהמועצה נמנעה מלעשות מביאים לכאורה למסקנה המדהימה, שמוסדות הניסויים הם שמורת טבע של מנהל תקין: עד היום מעולם לא היה אפילו מקרה אחד שבו מליאת המועצה, או הוועדה למתן היתרים שמינתה המועצה מכוח סעיף 13 לחוק הניסויים, סירבו לאשר בקשה לערוך ניסוי. 7 שנים, ואפילו בקשה אחת (!) לא נדחתה. גם לא נמצא, עד עצם היום הזה, ולו פעם אחת, שהמועצה נקטה צעדים כלשהם נגד גוף העורך ניסויים בבעלי חיים. הסיבה האמיתית לכך היא כמובן שהשומרים אינם שומרים. לפיכך אין זה מפתיע, שכבר בחשיפה הראשונה של ניסוי, שהתבצע לאחר 6 שנים מאז שהמועצה קמה ו"טרחה" לשפר את הסטנדרטים של הניסויים, התגלו עשרות הפרות חמורות של חוק הניסויים בישראל. הכוונה היא לניסוי שנערך בקוף מאליש ובקופים נוספים באוניברסיטה העברית, שחלקים ממנו תועדו במצלמה נסתרת, ע"י האגודה.
חוק הניסויים אוסר על ביצוע ניסוי שישנה לו "חלופה סבירה". אחד המחדלים החמורים והמכוונים של המועצה היה, שהיא לא קבעה בכללים למוסדות, שמי שמגיש בקשה לעריכת ניסוי ימציא לוועדה הפנימית סקירה ממצה של כל הידע הקיים בתחום וחלופות אפשריות. ה"נהלים לשימוש בחלופות" המצויים באתר המועצה אינם נאכפים על ידה ובדרך כלל לא כתוב מאומה בסעיף המתייחס לחלופות בטופס הבקשה לאישור ניסוי. מידע זה חיוני כדי לבדוק האם ניסוי מתוכנן לא בוצע בעבר בואריאציה דומה, כך שאין לאשרו, או שיש לניסוי חלופה סבירה. נציגי הארגונים העלו מספר פעמים נושא זה - לשווא.
כמעט כל הפעולות שעשתה המועצה לטובת בעלי החיים נעשו בלחץ בג"צים או התרעות על תביעה משפטית. המועצה לא התקינה כללים מפורטים לעריכת ניסויים, למרות שהחוק קבע שעליה לעשות זאת תוך חצי שנה מיום כינונה. עוד ב- 16.6.95 (חמישה ימים לאחר שהמועצה החלה בפעולתה) פנה עו"ד דני שרמן במכתבים לרחמימוב ולשר הבריאות דאז, יעקב צור, בבקשה להתחיל במלאכת קביעת הכללים בהקדם ובפרט לדון בכך בהקדם במועצה. לא בוצע כך. בדצמבר 2000 הגיש עו"ד גלעד רוגל עתירה לבג"ץ בשם האגודה שבה ביקש את בית המשפט לחייב את המועצה ואת שר הבריאות הממונה עליה לקבוע את הכללים לאלתר.
ב- 20.2.01 קבע בג"ץ שעל המועצה לנסח את הכללים תוך 60 יום. בג"ץ אף הודיע שאם הדבר לא ייעשה, הוא ישקול להוציא צו ביניים שמשמעותו תהיה הפסקת כל הניסויים בבעלי חיים בישראל. המועצה נרתמה לעבודה וחבר המועצה, הווטרינר ד"ר רוני קלמן, ששימש כמנהל בית החיות של האוניברסיטה העברית, מונה כראש הוועדה לבחירת "קבוצות עבודה" שממנה וועדות לקביעת תנאי אחזקה, טכניקות ניסוי, חלופות ועוד. קלמן מינה אנשים מחברות עסקיות העוסקות בניסויים בבעלי חיים, כד"ר נתן אזוב מחברת הרלן - חברה ישראלית לגידול בעלי חיים לניסויים ולביצוע ניסויים, ד"ר יונה גרונפלד מהרלן, ד"ר נועם קריב מאינטרפארם וד"ר יפעת עוזי מ"רפא". הוא סירב להצעה למנות אנשים ראויים, שמעוניינים להפחית את הניסויים, כגון עו"ד יוסי וולפסון וד"ר צביקה רייטר. רוני קלמן בעצמו כיהן כדירקטור ובעל מניות בחברת הרלן ביוטק ישראל בע"מ ובהרלן מעבדות בע"מ, חברות שיש להן אינטרס מסחרי מובהק לעידוד הניסויים בבעלי חיים ובמניעת אישור ושימוש בחלופות, שיגרמו לצמצום במכירות בעלי חיים למעבדות. גם אשר משורר, מנהל בית החיות של מכון וייצמן, שפרש מהמועצה ב- 1999, היה עובד של הרלן.
רוני קלמן נכנס למועצה ב- 1999 במקומו של אשר משורר, שפרש, במעין המשכיות לייצוג סמוי של הרלן במועצה. נציגי הארגונים העלו נושא תמוה זה בישיבת המועצה והואשמו בקטנוניות. רבים מחברי המועצה ידעו על כפל תפקידיהם של קלמן ומשורר, אך לא היו "קטנוניים", לא דרשו מהם להתפטר ולא קבלו על כך בפני יו"ר המועצה, שבעצמו היה מודע היטב למשחק הכפול. עו"ד גלעד רוגל שלח בשם האגודה ב-19.3.01 מכתב ליו"ר המועצה שבו התלונן על ניגוד העניינים בחברותו של קלמן במועצה, שאף רוכש ידע רב אודות חברות המתחרות בחברות שהוא משתתף בניהולן. עוד באותו חודש התפטר קלמן מחברותו במועצה. המועצה החליטה, תוך התעלמות גמורה מכללי מנהל תקין, בישיבתה ב-19.6.01, "לשלוח לד"ר רוני קלמן מכתב הקורא לו לחזור בו מהתפטרותו". דרישתו של עו"ד רוגל משר הבריאות לפסול את הועדות שהקים קלמן והתפטרותו של קלמן גרמו לביטול הוועדות והמועצה הסתפקה בקביעת כללים למספר מרבי של ניסויים בבעל חיים אחד ולהכשרה בדבר מזעור הסבל לחיות מעבדה (שני הנושאים היחידים שמוזכרים במפורש בחוק הניסויים) וכל שאר הכללים הם לפי ה-NRC. נציגי הארגונים הגישו למועצה הסתייגויות לכללים והצעות לתיקונים, למשל ביקורת על אימוץ כללי ה-NRC שהוא גוף וולונטרי לא ממשלתי שכלליו אינם מחייבים בארה"ב, אך אף אחת מההסתייגויות לא התקבלה. מה שכן קרה: 3 סעיפים שונו לרעה וסעיפים אחרים שונו להיות חסיני בג"ץ. המועצה לא אימצה אוטומטית את כל כללי ה-NRC: בוטל הסעיף של NRC שלפיו תוקף הכללים מוגבל ל-5 שנים, כדי שהמועצה לא תצטרך לטרוח בעתיד לנסח כללים. נציגי הארגונים גם מחו על כך, שכללי ה-NRC נבחרו במקום כללים הנהוגים באירופה, המתחשבים יותר בבעלי החיים מהכללים של משרד החקלאות האמריקני, קל וחומר מכללי ה-NRC. נציגי המעבדות בררו היטב את בחירתם, כך שיהיה להם ולמוסדותיהם נוח, על חשבון בעלי החיים.
פעילי המועצה העיקריים שעשו במלאכה וקבעו את הטון בה היו יושבי הראש שהחליטו מה יידון בישיבות ומה לא, סגנית יושבי הראש, ד"ר זלינה בן-גרשון ממשרד הבריאות (במיוחד מאז כניסתו של שרגא סגל לתפקיד), שחולשת על ארכיון המועצה ומרבה להתראיין לאמצעי התקשורת, רוני קלמן הנזכר לעיל, שעזר למוסדות להשיג אישורים לניסויים, ובני רובין, נציג משרד המשפטים, שהיה יותר אפיפיורי מהאפיפיור ביחסו האוהד והמגן לניסויים.
לפי סעיף 16 לחוק הניסויים היה על המועצה למנות ועדת ביקורת. המועצה לא עשתה כך. ב-12.8.02 התחייבה בבג"ץ (במסגרת "בג"ץ מאליש", שידוע גם בשם "בג"ץ הקופים") נציגת המועצה מטעם פרקליטות המדינה, עו"ד דינה זילבר, שתוקם ועדה כזו. זילבר אמרה שלא הוקמה ועדת ביקורת כי "לא היה צורך בכך ולא היו פניות שביקשו זאת". זילבר לא ידעה שכבר לפני שבע שנים הייתה פנייה של עו"ד דני שרמן שביקשה זאת.
בג"ץ מאליש חושף את תרבות הטיוח של המועצה, שביום פקודה התגייסה כחומה בצורה כדי למנוע בירור של ממש של טענות הארגונים לעבירות על חוק הניסויים. בחמש ישיבות שונות לא קוים דיון על הנושא, למרות שנציגי הארגונים ביקשו זאת חזור ובקש. לא נערך אפילו דיון בהצעתו של עו"ד אהוד פלג להקים ועדת בדיקה פנימית לעניין. זלינה בן-גרשון, שבדקה את הנושא מטעם המועצה, לא טרחה ליצור קשר עם נציגי הארגונים ולברר אילו ראיות יש בידיהם. נציגי הארגונים נתקלו בתשובות מתנשאות כגון "הייתה תשובה של האוניברסיטה, והיא פורסמה, כרגע זה מספק אותי". על רוח ישיבות המועצה לאחר חשיפת ניסוי מאליש מלמדת המובאה הבאה מהעתירה:
דרור סלעי ואנדריי מנשה ביקשו לצלם את הבקשה וההיתר לניסוי של מאליש בארכיון המועצה, אך הדבר נאסר עליהם ע"י זלינה בן-גרשון, בתואנה ש"חומר מדעי אינו יוצא מתחומי המשרד". כל הסבריהם של השניים, שמדובר במידע הנחוץ להם למימוש תפקידם כחברי מועצה, נפלו על אוזניים ערלות. בן-גרשון סירבה לענות לשאלתו של דרור סלעי האם הנושא נבדק, ואף אסרה עליו לפנות ישירות לאוניברסיטה או לחוקרים. בימים שלאחר מכן פנה סלעי שוב ושוב למזכירת המועצה וביקש לקבל את העתק טופס האישור של ניסוי מאליש, אך נתקל בתשובה שהמסמך אצל ד"ר בן-גרשון, המסרבת לתת לו עותק. כשפנה סלעי ישירות לבן-גרשון, נענה שהוא לא יוכל לראות את המסמך עד שהיא תסיים לטפל בו, ושהיא "עסוקה בדברים יותר חשובים". היא סירבה לגלות לו מהו אותו "טיפול" שהיא עורכת במסמך, וניתקה בפניו את הטלפון. רק ביום 6.1.02 הותר לדרור סלעי לעיין במסמך. גם הפעם לא הותר לו לצלם אותו, והוא נאלץ להעתיקו מילה במילה. מספר מכתבים שכתב דרור סלעי בנושא לשרגא סגל לא נענו כלל. למותר לציין שאילו היה אחד מנציגי הנסיינים מבקש לעיין ולצלם מסמכים לא היה נתקל בשום בעיה. אותה רוח נשבה מאז ומתמיד במועצה גם לפני שרגא סגל והתבטאה למשל בדחייה השיטתית של בקשותיו של עו"ד דני שרמן.
לסיכום: התנהלות המועצה מיום היווסדה ועד היום היא למטה מכל ביקורת והיא בפירוש אינה ממלאת את התפקיד שהחוק יעד לה. במקום לפעול לצמצום הניסויים כהוראת החוק וכרוחו פעלה המועצה בדיוק להפך. טובת בעלי החיים תמיד התגמדה במועצה אל מול האינטרסים של הנסיינים, המעבדות וסוחרי החיות. ישנו פתגם עממי: "לא העכבר גנב אלא החור גנב". במועצה גם החור וגם העכברים גנבים. רק מועצה בהרכב מאוזן שתקפיד על שקיפות ועל קיום החוק תוכל לספק החלטות תקינות מבחינה מנהלית, לקיים את החוק, ולצמצם את סבל בעלי החיים במעבדות ככוונת החוק.
ב- 11.6.95 התקיים במלון הייאט בירושלים טקס כינון המועצה בראשות שר הבריאות דאז, אפריים סנה. שלושת נציגי הארגונים במועצה היו ד"ר אנדריי מנשה, עו"ד אהוד פלג ועו"ד דני שרמן. נציגי הארגונים שאפו להגיע לעבודה משותפת ועניינית עם שאר חברי המועצה, ולפיכך ביקשו מנציג האגודה, יריב גלבוע (כותב המאמר), שהוזמן לטקס כדי לשאת דברים בשמה, שלא לשאת נאום לוחמני שיפגע בסיכויים לשיתוף פעולה. ברם, כפי שהתברר לאחר מכן, רוב הנציגים במועצה - ובעיקר נציגי המעבדות - לא שיתפו פעולה על בסיס ענייני.
עו"ד דני שרמן הוציא מכתב ב-23.8.95 ליו"ר המועצה, פרופ' רמי רחמימוב, שהבקשות העיקריות בו היו:
- לאשר שתי חלופות מקובלות בארה"ב ובאירופה: LAL לפירוגניות; ייצור נוגדנים חד שבטיים באמצעות היברידומות
- הקמת מאגר מידע לחלופות שהחיפוש בו הוא תנאי למתן היתר לניסוי.
- חיפוש במאגרי מידע בינלאומיים כתנאי לאישור ניסוי, כדי לוודא שכזה ניסוי לא נערך כבר
- הקצאת כספי אגרות לצורך מימון חלופות לניסויים בבעלי חיים
- קביעת כללי אחזקת בעלי חיים
- קביעת כללים לפרסום דו"ח שנתי על ניסויים בארץ
- קביעת כללים למתן היתרים לניסוי
- קביעת הסדרים לביקורים של חברי מועצה במעבדות
- הקמת ועדת ביקורת
רק חלק קטן מהנושאים שהעלו נציגי הארגונים הגיע לדיון, תמיד לאחר סחבת ובאיחור ניכר. הדיונים בנושאים עצמם היו לא רציניים, כנראה רק עבור הפרוטוקול. אין בידי פרוטוקולים של דיוני המועצה (אלא רק תקצירי נושאים והחלטות של ישיבותיה מתחילת 2001), אך על אופיים ורוחם של הדיונים ניתן ללמוד מדברי עינת מגד, ששימשה במשך שנתיים עד נובמבר 2000 כנציגת השרה לאיכות הסביבה במועצה (ונכחה בדיונים שניהל היו"ר הראשון רמי רחמימוב וגם בדיונים שניהל היו"ר המועצה השני שרגא סגל), על כך שישיבות המועצה התנהלו "כמו משהו חשוך, שלא מחובר למציאות של היום. העבודה של המועצה בכל הזמן שאני ראיתי לא הייתה עבודה מעמיקה... המועצה תפקדה כחותמת גומי, מכונת אישרור, ולא היה שום דיון מעמיק ורציני בחלופות לניסויים". נציגי הארגונים חזרו וביקשו לקיים דיון בהצעותיהם. למשל: עו"ד דני שרמן שלח מכתב לרחמימוב ב-10.3.96 בבקשה להקצות תקציב לפיתוח חלופות. הבקשות לא עזרו והמכתבים לא נענו רשמית.
המועצה דחתה את הצעת נציגי הארגונים לדיון בחלופות, בטענות שהמועצה אינה הגוף המתאים לנושא זה ועדיף שכל מוסד יחליט לעצמו. גם ביקורו של ד"ר אנדריי מנשה בכנס בינלאומי לחלופות ובקשתו בעקבות כך לקיים דיון במועצה על חלופות לא עזרו. ב-4.9.95 קמה "ועדה להצעת חלופות לניסויים בבעלי חיים" בראשות אשר משורר, מנהל בית החיות של מכון וייצמן. משורר לא כינס את הוועדה אפילו פעם אחת, והנימוק שסיפק למחדל זה היה: "כל הישיבות האלה היו לטורח נוראי, לא מצאתי בהן שום תועלת ושום עניין. היו לי הרבה מאוד עיסוקים". ב23.10.95- שלח עו"ד דני שרמן למשורר בקשה לבדוק שתי חלופות שאושרו ע"י הFDA-. משורר אמר לו בעל-פה שאכן מדובר בחלופות סבירות. משורר סירב לאשר זאת בכתב. מכתב נוסף למשורר היה לשווא. לאור רוח זו שנשבה במועצה אין פלא שעו"ד דני שרמן, התפטר ב-25.4.96 מהמועצה. הוא נימק את התפטרותו בכך שהמועצה מהווה חותמת גומי לניסויים אכזריים: "בכל פעם שניסיתי להתנגד להחלטה תמיד ביטלו אותי בהינף יד וב'מה אתה מבין'. הבנתי שאני סתם יושב שם". במכתב התפטרותו כתב: "נוכחתי לדעת כי אין לי כל יכולת השפעה והכרעה ושכהונתי במועצה היא למעשה 'רק לפרוטוקול'". שרמן האשים את החוק באנומליה של המועצה ולא את חברי המועצה "שכן הם דואגים לאינטרסים שהם מייצגים". אמנם החוק הוא אבי אבות הטומאה, אך דעתי שונה מדעתו: אסור שמתן עדיפות לאינטרסים ילווה בחוסר תום לב, בהתנהלות ציבורית לקויה, באי-קיום החוק, בהתעלמות ממנו ובחוסר יושר אישי ואינטלקטואלי. כל אלה היו במועצה בשפע ודוגמאות להם מצויות בשפע במאמר זה.
הווטרינרית ד"ר סיגל דונגי נכנסה למועצה מטעם הארגונים במקומו של דני שרמן. גם היא התייאשה והתפטרה. דרור סלעי נכנס במקומה בתחילת 99.
נינה נתלזון, ראש עמותת חי האמריקנית, ניסתה לארגן כנס בינלאומי לחלופות לניסויים באוניברסיטת ת"א, שאליו יוזמנו 12 מדענים ורופאים ממדינות שונות. הכנס היה מתוכנן להתקיים באפריל 2000. נינה נתלזון טענה שהכנס טורפד בגלל לחץ שהפעילה המועצה על אוניברסיטת ת"א. חבר במועצה סיפר, כי "אחד מראשי המועצה התנגד בתוקף וטען שהמדובר באנשים המתנגדים לניסויים ושהמועצה לא תיתן לזה יד". נראה שהמועצה סובלת מאלרגיה חריפה לחלופות.
בפועל, חברי המועצה ונציגי הארגונים בפרט, אינם יודעים מראש על ניסוי שעומד להיערך בבעלי חיים. הם רק יכולים לעיין בדיעבד בדוחות אישורי ניסויים דו-שנתיים של מוסדות מחקר, שהניסויים שאושרו לפיהם לרוב כבר בוצעו. עד שנת 2000 היו חברי מועצה בודקים דוחות אלה כדי לקיים ביקורת. מעניין איזו ביקורת זו הייתה, שלא איתרה כל ליקוי בהרבה שנים של מחקרים. אלה שניתן לבטוח בהם שלא יתעלמו מליקויים - נציגי הארגונים - לא מונו לתפקיד הבדיקה. משנת 2000 שכרה המועצה בודק חיצוני שיעבור על הדוחות הדו-שנתיים. בודק חיצוני זה, שכבר פרש מתפקידו, והוחלף על-ידי אחר, ביצע ניסויים בבעלי חיים והפחתת ניסויים אינה בראש מעייניו בלשון המעטה. לא ידוע ולו על ליקוי שמצאו הבודקים או פעולה שנעשתה בעקבות דיווח שלהם. ההשפעה שיכולה להיות על ניסוי, אם יודעים עליו לאחר מעשה, היא מזערית: דיון במועצה בהפרה לא יהיה רציני ונקיטת אמצעים משפטיים בעייתית, כי בארכיון המועצה שבראשות ד"ר זלינה בן-גרשון לא מתירים לנציגי הארגונים לצלם מסמכים. פעם אחת אף מנעו בכוח גישה למסמכים: בפברואר 2000 הורחק מארכיון המועצה חבר המועצה מטעם הארגונים, ד"ר אנדריי מנשה, שביקש לבדוק דוחות של חוקרים שהוגשו למועצה, ע"י מאבטחים של משרד הבריאות, לאחר שזלינה בן-גרשון גילתה את נוכחותו בחדר. אם נציגי הארגונים רוצים לעיין בדוחות הם צריכים לתאם בקפידה את השעות לפי נוחות מזכירת המועצה ויש עליהם פיקוח הדוק בזמן העיון. בן-גרשון, נשאלה לאחר הרצאה שלה בכנס "חיות וחברה" שנערך באוניברסיטת ת"א ב24.3.02-, האם יש ניסויים שהמועצה פוסלת. בן-גרשון ענתה שעל כל שלושה ארבעה ניסויים שמאושרים יש אחד שנפסל. דבריה אינם תואמים את המציאות בפועל, כי נדיר שהמועצה דנה בניסויים פרטניים והיא אף פעם לא אישרה ניסוי מסוים - בשביל זה יש ועדות פנימיות - או פסלה ניסוי שאושר בוועדה פנימית: המועצה מאשרת וועדות פנימיות של מוסדות, והן מאשרות ניסויים בבעלי חיים. אם נסתכל בתמצית של דיוני המועצה מתחילת 2001 והלאה כפי שמופיעים באתר שלה, נראה שדיוניה נסבו בעיקר על כללים לעריכת ניסויים, הסדרת (אי) מתן מידע לנציגי הארגונים ושמירה על סודיות.
אין היתר לנציגי הארגונים לבצע ביקורות פתע במעבדות אלא בהודעה של שבוע מראש. הם אינם רשאים לבוא בדברים עם אנשי המעבדות על הערך המדעי של הניסוי. הגבלות אלה הן לפי הסדרים בדבר ביקורים של חברי המועצה במוסדות שפרסמה המועצה ב-23.12.01. כל זאת למרבה הפלא לאחר שבישיבה של ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, שנערכה ב 3.12.2001, הבטיח יו"ר המועצה לניסויים בבעלי-חיים, פרופ' שרגא סגל, לאפשר לחברי המועצה, לרבות נציגי הארגונים, לערוך ביקורי פתע במעבדות. לא צריך להיות פרופסור כדי לדעת שהתראה של שבוע רחוקה מלהיות ביקור פתע. אם המעבדות פועלות לפי החוק, כטענת נציגי מוסדות הניסויים, מדוע לא לאפשר ביקורות פתע? מישהו מפחד ממשהו? האם הגיוני לדרוש ממס הכנסה התרעה של שבוע מראש לפני ביקורת? אביבה משמרי כתבה על כך בעיתון "גלובס": "הרושם הוא, שהמועצה מזדרזת ומפרסמת תקנות מפורטות רק כשמדובר בנושא שבו היא חשה מאוימת ע"י ארגוני בעלי החיים. אבסורד גדול אף יותר הוא שתקנותיה באות לגונן על החוק ונמצאות סותרות אותו לכאורה". למעשה המועצה הצליחה למנוע את רוב אפשרויות הבקרה מנציגי הארגונים.
עד סוף 99 היה היו"ר הראשון של המועצה פרופ' רמי רחמימוב מהאוניברסיטה העברית, פיסיולוג ותיק (לא רופא) החוקר תעלות יונים עצביות בבעלי חיים. ללא ניסויים בבעלי חיים אנשים כמוהו יצטרכו למצוא לעצמם עבודה אחרת ומכאן מסתברת להיטותו ונחישותו (ושל רבים אחרים במועצה) להבטיח שלא יהיה ניסוי שלא יאושר או ניסוי שתאושר לו חלופה. רחמימוב ראה בניסויים שליחות ועמד בראש ארגון שעודד ניסויים גם לפני התמנותו למועצה (הוא יו"ר "אילנית F.I.S.E.B. - אגודות ישראליות לביולוגיה ניסויית"). בחוברת שהוציאה המועצה ציטט רחמימוב בע' 4 את לורד אדריאן מהחברה המלכותית הבריטית: "השימוש בחיות במחקר מדעי יכול להיחשב כמוצדק, אם הוא עשוי להביא תועלת משמעותית לחברה". אגב, לא ברור מה תרמו לרפואת בני אדם 35 שנות מחקר של רחמימוב עצמו ומי יודע כמה אלפי חיות שהרג, כמשתמע מכתבה נרחבת שפורסמה על עבודתו המדעית, שבה רואיין רחמימוב ולא סיפר על איזשהו פיתוח רפואי שקם הודות לניסוייו. גם בהרצאתו בכנס נסיינים שנערך במשכנות שאננים ב-6.3.02 לא הזכיר רחמימוב תועלת רפואית מעבודותיו/ניסוייו. רחמימוב ראה בחובות שהחוק מטיל מכשול בדרכו של החוקר וכך התבטא ביום עיון שערכה המועצה באוניברסיטת ת"א ב-21.12.99 בדברו על מסלול הייסורים שהחוקר חייב לעבור עד שניסויו מאושר. באותו כנס אמר רחמימוב, ש"ישראל תהיה המדינה האחרונה בעולם שתכניס חלופות", ונימק זאת בחשש לפגוע באפשרות לייצא תרופה או תכשיר לחו"ל. באותו יום עיון לא ניתנה למתנגדי הניסויים הזדמנות להרצות נגד המתודולוגיה של ניסויים בבעלי חיים. ההרצאה היחידה שאופשרה הייתה על חלופות. רחמימוב התנגד בחריפות לביטול ניסויים ודיסקציות בבתי ספר ע"י שר החינוך דאז, יוסי שריד.
אין זה מנהל תקין להציב בראש המועצה אדם קיצוני בעמדתו החיובית כלפי ניסויים, שפרנסתו ו"יוקרתו" עליהם, אך כך היה. רחמימוב ומחליפו המכהן גם עכשיו (ספטמבר 2002), פרופ' שרגא סגל מאוניברסיטת בן-גוריון, פעלו בשיטה של לתת לנציגי הארגונים להציע חלופות לניסויים ולפסול בקביעות את החלופות (שרגא סגל: "אנחנו מספיק מומחים לקבוע אילו חלופות טובות לנו ואילו לא"). חלופה בשם 3T3 NRU PTלבדיקה האם חומר נעשה רעיל בחשיפה לאור שמש אושרה באיחוד האירופי ב-2.10.97, שאף אישר ב-31.3.98 חלופה אחרת בשם EPISKIN, הבודקת האם חומר מאכל עור. חלופה בשם Corrositex לאותה מטרה אושרה ע"י ה-FDA בארה"ב ב-21.3.00. שלושתן, וגם חלופות אחרות שאושרו באירופה ובארה"ב, לא היו מספיק טובות למועצה. אלה חלופות למבדקים ויש גם חלופות אחרות, למשל לייצור נוגדנים ובמיוחד להוראה, שאין שום הצדקה הגיונית שלא ליישם אותן. פרט לנציגי הארגונים לא עלו הצעות לחלופות מחברים אחרים בה. המועצה לא ראתה מתפקידה להקים גוף למעקב אחר פיתוח חלופות או לממן אותן, או אפילו רק לתמוך בארגון כנס לחלופות שביקשה נינה נתלזון לארגן באמצע 2001 במקום זה שבוטל. היא כן מצאה זמן וכסף להעסקת אדם בשם בנימין לשקר (מתחילת 2002) כדי לשפר את תדמיתה.
החוק אוסר על חברי המועצה למסור מידע מדיוניה ללא אישור יו"ר המועצה וקובע עונש של עד שנת מאסר אחת על עבירה זאת. רחמימוב וסגל ניצלו סעיף זה באדיקות, כדי למנוע מנציגי הארגונים כל אפשרות פעולה. יוזם החוק, ח"כ אברהם פורז, הבהיר ש"סעיף הסודיות בחוק מטרתו רק לעניין שמירת סוד מקצועי או מדעי של החוקר ואין כוונה לאפשר איפול מלא על ניסויים בבעלי החיים המתקיימים בארץ. אם יש עניין ציבורי בניסויים, רשאים נציגי ארגוני בעלי חיים במועצה לחשוף את מה שנעשה בדיוניה". נדיר מאוד, אם בכלל קרה אי-פעם, שסודות מקצועיים או מדעיים נשמעו במועצה, שאפילו דיונים על ניסויים ספציפיים נדירים בה. חבל שכוונתו זו של ח"כ פורז, אבי החוק, לא גובתה במילים ברורות בניסוח החוק. בכל מקרה - המועצה לא התרשמה מגילוי דעת זה והמשיכה להשתמש בנשק הסודיות. בישיבת המועצה ב-14.2.01 התקבלה החלטה שהגה שרגא סגל, האומרת: "במסירה לעיתונות בלא אישור מראש של היו"ר על תוכן דיוניה יש משום פגיעה של ממש בתפקוד המועצה". המטרה הייתה לגרום להדחתו של דרור סלעי מהמועצה בעילת "פגיעה בתפקוד המועצה", הקבועה בחוק. בהחלטת המועצה בישיבתה ב-19.6.01, שבה נכח שר הבריאות נסים דהאן, נכתב: "שר הבריאות מחייב שקיפות של עבודת המועצה, עד כמה שניתן מבלי לחשוף סודות מקצועיים". שר הבריאות דיבר על הצורך ביתר שקיפות בפעילות המועצה בפני וועדת החינוך של הכנסת ב-4.12.01. המועצה לא התרשמה אף מהשר ודיוניה ממשיכים להיות חסויים. הדיונים מתועדים החל מ-18.1.01, אך אינם כוללים את הפרוטוקול, שאילו נרשם "היה הנייר מסמיק".
בחוברת שפרסמה המועצה בדצמבר 1999, עם סיום כהונתו של רחמימוב, פורטו פעולותיה בארבע וחצי שנות פעילותה: אישור ועדות פנימיות רבות למוסדות שונים, אכיפת שיפור תנאי האחזקה בבתי חיות, החלטה שכללי האחזקה יהיו לפי ה-NRC (מועצת המחקר הלאומית בארה"ב) וביקורות שונות שנעשו במוסדות. בפועל השפעת פעולות אלה הייתה מינורית מהסיבות הבאות:
- אימוץ כללי ה-NRC היה פארסה. תנאי האחזקה במדינות האיחוד האירופי או בשוויץ טובים באופן משמעותי מאלה שבארה"ב. אפילו בארה"ב הכללים המחייבים מתוקף הAnimal Welfare Act- הם אלה שנקבעו ע"י משרד החקלאות האמריקני. כללי ה-NRC אינם עומדים בהיבטים מסוימים אפילו בסטנדרטים המינימליים המחייבים שנקבעו ע"י משרד החקלאות האמריקני. כך למשל קובעות תקנות משרד החקלאות האמריקני כי גודל רצפת הכלוב המינימלי עבור קופים השוקלים יותר מ-25 ק"ג יהיה 2.33 מטר רבוע, ואילו הכללים של ה-NRC דורשים בין 0.9 ל-2.25 מ"ר בלבד, בהתאם למין הביולוגי שבו מדובר.
- אישור ועדות פנימיות רבות הקל מאוד על אישור ניסויים.
- שיפור תנאי האחזקה התבטא בעיקר בכלובים גדולים יותר, אך כפי שהתגלה לגבי הקוף מאליש וחבריו (בחשיפת האגודה באוקטובר 2001 את הניסוי האכזרי בקופים באוניברסיטה העברית), הקופים קיבלו מזון שאינו מתאים להם (מזון יבש למכרסמים ולארנבות), בשבתות ובחגים הם לא הואכלו, לא הייתה העשרה סביבתית, הצואה לא נוקתה מהכלוב וגרמה לצחנה עזה ועוד. אם אלה התנאים של טיפול בקופים במוסד "מכובד" כאוניברסיטה העברית, שבו עובדים שועי מועצה כרחמימוב וכקלמן, מה יהיו התנאים של מוסדות פחות יוקרתיים בטיפולם ב"סתם חיות", כגון עכברים?
- הביקורות שערכה וטרינרית המועצה לא הביאו להפסקת אף ניסוי, קל וחומר לשלילת רשיון הניסויים של איזשהו מוסד. כפי שהעיד רחמימוב בריאיון לעיתון "ערים", הנושא העיקרי של הביקורות היה האם שטח הכלובים מספיק גדול.
עם כניסתו לתפקיד של שרגא סגל, קיבלו ישיבות המועצה אופי "בולשביקי", כפי שהתנסח אחד מחברי המועצה. שלא כרחמימוב, שרגא סגל מתבטא בצורה בוטה ואינו טורח להסתיר את דעתו על נציגי הארגונים. סגל מקדיש זמן רב מהישיבות לנזיפות בנציגי הארגונים, לא מקפיד על סדר יום לישיבות וגם אם יש סדר יום אינו מקפיד שיישמר. סגל "מחפש את נציגי הארגונים בכל פינה" וניסה להדיח את דרור סלעי מחברותו במועצה. היועצת המשפטית של משרד הבריאות ביצעה באפריל 2002 שימוע לדרור סלעי והחליטה שלא להדיחו. לרחמימוב היה סגנון נעים יותר בישיבות, אך הוא היה נותן לאנשים לדבר ללא הגבלה, כך שהישיבות היו טחינת זמן ודברים לא זזו. כל הנציגים, פרט לנציגי הארגונים למען בעלי חיים, באים לישיבות המועצה במסגרת עבודתם. נציגי הארגונים נוסעים על חשבון זמנם הפרטי. מעבר לישיבות עצמן השקיעו נציגי הארגונים, ללא מימון כלשהו, זמן רב ומאמצים בתנאים בלתי אפשריים של איומים, הכשלות מכוונות והגבלות שרירותיות של סודיות. נציגים אלה היו והנם נקודות האור והאנושיות באפילת המועצה.
הדברים שהמועצה נמנעה מלעשות מביאים לכאורה למסקנה המדהימה, שמוסדות הניסויים הם שמורת טבע של מנהל תקין: עד היום מעולם לא היה אפילו מקרה אחד שבו מליאת המועצה, או הוועדה למתן היתרים שמינתה המועצה מכוח סעיף 13 לחוק הניסויים, סירבו לאשר בקשה לערוך ניסוי. 7 שנים, ואפילו בקשה אחת (!) לא נדחתה. גם לא נמצא, עד עצם היום הזה, ולו פעם אחת, שהמועצה נקטה צעדים כלשהם נגד גוף העורך ניסויים בבעלי חיים. הסיבה האמיתית לכך היא כמובן שהשומרים אינם שומרים. לפיכך אין זה מפתיע, שכבר בחשיפה הראשונה של ניסוי, שהתבצע לאחר 6 שנים מאז שהמועצה קמה ו"טרחה" לשפר את הסטנדרטים של הניסויים, התגלו עשרות הפרות חמורות של חוק הניסויים בישראל. הכוונה היא לניסוי שנערך בקוף מאליש ובקופים נוספים באוניברסיטה העברית, שחלקים ממנו תועדו במצלמה נסתרת, ע"י האגודה.
חוק הניסויים אוסר על ביצוע ניסוי שישנה לו "חלופה סבירה". אחד המחדלים החמורים והמכוונים של המועצה היה, שהיא לא קבעה בכללים למוסדות, שמי שמגיש בקשה לעריכת ניסוי ימציא לוועדה הפנימית סקירה ממצה של כל הידע הקיים בתחום וחלופות אפשריות. ה"נהלים לשימוש בחלופות" המצויים באתר המועצה אינם נאכפים על ידה ובדרך כלל לא כתוב מאומה בסעיף המתייחס לחלופות בטופס הבקשה לאישור ניסוי. מידע זה חיוני כדי לבדוק האם ניסוי מתוכנן לא בוצע בעבר בואריאציה דומה, כך שאין לאשרו, או שיש לניסוי חלופה סבירה. נציגי הארגונים העלו מספר פעמים נושא זה - לשווא.
כמעט כל הפעולות שעשתה המועצה לטובת בעלי החיים נעשו בלחץ בג"צים או התרעות על תביעה משפטית. המועצה לא התקינה כללים מפורטים לעריכת ניסויים, למרות שהחוק קבע שעליה לעשות זאת תוך חצי שנה מיום כינונה. עוד ב- 16.6.95 (חמישה ימים לאחר שהמועצה החלה בפעולתה) פנה עו"ד דני שרמן במכתבים לרחמימוב ולשר הבריאות דאז, יעקב צור, בבקשה להתחיל במלאכת קביעת הכללים בהקדם ובפרט לדון בכך בהקדם במועצה. לא בוצע כך. בדצמבר 2000 הגיש עו"ד גלעד רוגל עתירה לבג"ץ בשם האגודה שבה ביקש את בית המשפט לחייב את המועצה ואת שר הבריאות הממונה עליה לקבוע את הכללים לאלתר.
ב- 20.2.01 קבע בג"ץ שעל המועצה לנסח את הכללים תוך 60 יום. בג"ץ אף הודיע שאם הדבר לא ייעשה, הוא ישקול להוציא צו ביניים שמשמעותו תהיה הפסקת כל הניסויים בבעלי חיים בישראל. המועצה נרתמה לעבודה וחבר המועצה, הווטרינר ד"ר רוני קלמן, ששימש כמנהל בית החיות של האוניברסיטה העברית, מונה כראש הוועדה לבחירת "קבוצות עבודה" שממנה וועדות לקביעת תנאי אחזקה, טכניקות ניסוי, חלופות ועוד. קלמן מינה אנשים מחברות עסקיות העוסקות בניסויים בבעלי חיים, כד"ר נתן אזוב מחברת הרלן - חברה ישראלית לגידול בעלי חיים לניסויים ולביצוע ניסויים, ד"ר יונה גרונפלד מהרלן, ד"ר נועם קריב מאינטרפארם וד"ר יפעת עוזי מ"רפא". הוא סירב להצעה למנות אנשים ראויים, שמעוניינים להפחית את הניסויים, כגון עו"ד יוסי וולפסון וד"ר צביקה רייטר. רוני קלמן בעצמו כיהן כדירקטור ובעל מניות בחברת הרלן ביוטק ישראל בע"מ ובהרלן מעבדות בע"מ, חברות שיש להן אינטרס מסחרי מובהק לעידוד הניסויים בבעלי חיים ובמניעת אישור ושימוש בחלופות, שיגרמו לצמצום במכירות בעלי חיים למעבדות. גם אשר משורר, מנהל בית החיות של מכון וייצמן, שפרש מהמועצה ב- 1999, היה עובד של הרלן.
רוני קלמן נכנס למועצה ב- 1999 במקומו של אשר משורר, שפרש, במעין המשכיות לייצוג סמוי של הרלן במועצה. נציגי הארגונים העלו נושא תמוה זה בישיבת המועצה והואשמו בקטנוניות. רבים מחברי המועצה ידעו על כפל תפקידיהם של קלמן ומשורר, אך לא היו "קטנוניים", לא דרשו מהם להתפטר ולא קבלו על כך בפני יו"ר המועצה, שבעצמו היה מודע היטב למשחק הכפול. עו"ד גלעד רוגל שלח בשם האגודה ב-19.3.01 מכתב ליו"ר המועצה שבו התלונן על ניגוד העניינים בחברותו של קלמן במועצה, שאף רוכש ידע רב אודות חברות המתחרות בחברות שהוא משתתף בניהולן. עוד באותו חודש התפטר קלמן מחברותו במועצה. המועצה החליטה, תוך התעלמות גמורה מכללי מנהל תקין, בישיבתה ב-19.6.01, "לשלוח לד"ר רוני קלמן מכתב הקורא לו לחזור בו מהתפטרותו". דרישתו של עו"ד רוגל משר הבריאות לפסול את הועדות שהקים קלמן והתפטרותו של קלמן גרמו לביטול הוועדות והמועצה הסתפקה בקביעת כללים למספר מרבי של ניסויים בבעל חיים אחד ולהכשרה בדבר מזעור הסבל לחיות מעבדה (שני הנושאים היחידים שמוזכרים במפורש בחוק הניסויים) וכל שאר הכללים הם לפי ה-NRC. נציגי הארגונים הגישו למועצה הסתייגויות לכללים והצעות לתיקונים, למשל ביקורת על אימוץ כללי ה-NRC שהוא גוף וולונטרי לא ממשלתי שכלליו אינם מחייבים בארה"ב, אך אף אחת מההסתייגויות לא התקבלה. מה שכן קרה: 3 סעיפים שונו לרעה וסעיפים אחרים שונו להיות חסיני בג"ץ. המועצה לא אימצה אוטומטית את כל כללי ה-NRC: בוטל הסעיף של NRC שלפיו תוקף הכללים מוגבל ל-5 שנים, כדי שהמועצה לא תצטרך לטרוח בעתיד לנסח כללים. נציגי הארגונים גם מחו על כך, שכללי ה-NRC נבחרו במקום כללים הנהוגים באירופה, המתחשבים יותר בבעלי החיים מהכללים של משרד החקלאות האמריקני, קל וחומר מכללי ה-NRC. נציגי המעבדות בררו היטב את בחירתם, כך שיהיה להם ולמוסדותיהם נוח, על חשבון בעלי החיים.
פעילי המועצה העיקריים שעשו במלאכה וקבעו את הטון בה היו יושבי הראש שהחליטו מה יידון בישיבות ומה לא, סגנית יושבי הראש, ד"ר זלינה בן-גרשון ממשרד הבריאות (במיוחד מאז כניסתו של שרגא סגל לתפקיד), שחולשת על ארכיון המועצה ומרבה להתראיין לאמצעי התקשורת, רוני קלמן הנזכר לעיל, שעזר למוסדות להשיג אישורים לניסויים, ובני רובין, נציג משרד המשפטים, שהיה יותר אפיפיורי מהאפיפיור ביחסו האוהד והמגן לניסויים.
לפי סעיף 16 לחוק הניסויים היה על המועצה למנות ועדת ביקורת. המועצה לא עשתה כך. ב-12.8.02 התחייבה בבג"ץ (במסגרת "בג"ץ מאליש", שידוע גם בשם "בג"ץ הקופים") נציגת המועצה מטעם פרקליטות המדינה, עו"ד דינה זילבר, שתוקם ועדה כזו. זילבר אמרה שלא הוקמה ועדת ביקורת כי "לא היה צורך בכך ולא היו פניות שביקשו זאת". זילבר לא ידעה שכבר לפני שבע שנים הייתה פנייה של עו"ד דני שרמן שביקשה זאת.
בג"ץ מאליש חושף את תרבות הטיוח של המועצה, שביום פקודה התגייסה כחומה בצורה כדי למנוע בירור של ממש של טענות הארגונים לעבירות על חוק הניסויים. בחמש ישיבות שונות לא קוים דיון על הנושא, למרות שנציגי הארגונים ביקשו זאת חזור ובקש. לא נערך אפילו דיון בהצעתו של עו"ד אהוד פלג להקים ועדת בדיקה פנימית לעניין. זלינה בן-גרשון, שבדקה את הנושא מטעם המועצה, לא טרחה ליצור קשר עם נציגי הארגונים ולברר אילו ראיות יש בידיהם. נציגי הארגונים נתקלו בתשובות מתנשאות כגון "הייתה תשובה של האוניברסיטה, והיא פורסמה, כרגע זה מספק אותי". על רוח ישיבות המועצה לאחר חשיפת ניסוי מאליש מלמדת המובאה הבאה מהעתירה:
"ביום 23.1.02 נערכה ישיבה נוספת של המועצה, אולם גם הפעם לא נערך דיון בנושא. כשניסה מר סלעי להעלות את הנושא לדיון זכה לנאום נמלץ מצדו של פרופ' סגל, יו"ר המועצה, על "גסות רוחו"; כשניסה פעם נוספת, נקטע הדיון באיבו, תוך שפרופ' גוטניק שב ומטיח דברים במר סלעי על שהוא מעז להטיל ספק ביושרם של החוקרים".
דרור סלעי ואנדריי מנשה ביקשו לצלם את הבקשה וההיתר לניסוי של מאליש בארכיון המועצה, אך הדבר נאסר עליהם ע"י זלינה בן-גרשון, בתואנה ש"חומר מדעי אינו יוצא מתחומי המשרד". כל הסבריהם של השניים, שמדובר במידע הנחוץ להם למימוש תפקידם כחברי מועצה, נפלו על אוזניים ערלות. בן-גרשון סירבה לענות לשאלתו של דרור סלעי האם הנושא נבדק, ואף אסרה עליו לפנות ישירות לאוניברסיטה או לחוקרים. בימים שלאחר מכן פנה סלעי שוב ושוב למזכירת המועצה וביקש לקבל את העתק טופס האישור של ניסוי מאליש, אך נתקל בתשובה שהמסמך אצל ד"ר בן-גרשון, המסרבת לתת לו עותק. כשפנה סלעי ישירות לבן-גרשון, נענה שהוא לא יוכל לראות את המסמך עד שהיא תסיים לטפל בו, ושהיא "עסוקה בדברים יותר חשובים". היא סירבה לגלות לו מהו אותו "טיפול" שהיא עורכת במסמך, וניתקה בפניו את הטלפון. רק ביום 6.1.02 הותר לדרור סלעי לעיין במסמך. גם הפעם לא הותר לו לצלם אותו, והוא נאלץ להעתיקו מילה במילה. מספר מכתבים שכתב דרור סלעי בנושא לשרגא סגל לא נענו כלל. למותר לציין שאילו היה אחד מנציגי הנסיינים מבקש לעיין ולצלם מסמכים לא היה נתקל בשום בעיה. אותה רוח נשבה מאז ומתמיד במועצה גם לפני שרגא סגל והתבטאה למשל בדחייה השיטתית של בקשותיו של עו"ד דני שרמן.
לסיכום: התנהלות המועצה מיום היווסדה ועד היום היא למטה מכל ביקורת והיא בפירוש אינה ממלאת את התפקיד שהחוק יעד לה. במקום לפעול לצמצום הניסויים כהוראת החוק וכרוחו פעלה המועצה בדיוק להפך. טובת בעלי החיים תמיד התגמדה במועצה אל מול האינטרסים של הנסיינים, המעבדות וסוחרי החיות. ישנו פתגם עממי: "לא העכבר גנב אלא החור גנב". במועצה גם החור וגם העכברים גנבים. רק מועצה בהרכב מאוזן שתקפיד על שקיפות ועל קיום החוק תוכל לספק החלטות תקינות מבחינה מנהלית, לקיים את החוק, ולצמצם את סבל בעלי החיים במעבדות ככוונת החוק.
הכתבה פורסמה במקור על-ידי האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים
http://anonymous.org.il/art468.html
מקורות
תמרה טראובמן: "אין כללים לניסויים בבעלי חיים בישראל", "הארץ", א7, 18.1.01.שחר גינוסר: "נתנו לחתול לשמור על השמנת", ידיעות אחרונות, ע' 50, 1.3.02.
ניר נוה: "החיה שבאדם, ערים", ע' 21, 30.10.98.
ענבל המאירי ועידית אברהמי: "הקופים והחולדות ימשיכו לסבול", "העיר", ע' 22, 3.3.00.
אביבה משמרי: "ביקור פתע - רק עם הודעה מראש", "גלובס", ע' 73, 3.1.02.
אורי ניצן: "חיי היום-יום של הנוירון הקדם סינפטי", הארץ, ב8, 19.2.01.
עידית אברהמי: "החוק לא התכוון להטיל איפול על ניסויים בבע"ח", מעריב 27.10.99 ע' 16.
משרד הבריאות, לשכת המדען הראשי, המועצה לניסויים בבעלי חיים: "דין וחשבון המועצה לניסויים בבעלי חיים", ע' 18-21, ירושלים, דצמבר 1999.
"נזקים מניסויים בבעלי חיים" בביטאון תנועת הצמחונים והטבעונים, מאת יריב גלבוע, "טבע און ובריאות" (חוברת 115 מינואר 2002)
אביבה משמרי: "צער בעלי מועצה", "גלובס", ע' 78, 22.3.01.
משה ריינפלד: "בהוראת בג"ץ תוקם היום ועדה לפיקוח על ניסויים בבעלי חיים", "הארץ", א13, 14.8.02.
http://www.health.gov.il/units/animax/files/experiment.doc
http://www.health.gov.il/units/animax/diunim.htm
http://www.health.gov.il/units/animax/files/190601.doc
http://www.curedisease.com/harms
http://www.health.gov.il/units/animax/chlufut.htm