חיתוך מקור

כאשר מתאפשר לתרנגולות לחיות על-פי העדפתן, הן נוטות לחיות בלהקות קטנות, המונות כמה עשרות פרטים בלבד. בלולים המודרניים מצופפים יחד מאות ואלפי עופות, הזוכים למרחב תנועה קטן מאוד. הלחץ הנפשי הנגרם לעופות כתוצאה מתנאים אלו מתבטא לעתים קרובות בניקור הדדי – לעתים עד מוות. בעיית הניקור מוחמרת גם בעקבות המחסור בגירויים עבור התרנגולות בלולים. באופן טבעי, תרנגולות נוהגות לבלות חלק גדול מזמנן בחיטוט וניקור בקרקע, גם כשמוגש להן מזון רב. בכלובי הסוללה, בהם נמנעת מהן האפשרות לבטא את נטייתן הטבעית, הן פונות לפעולת הניקור ההדדי. כך מוסברת התופעה ללולנים ב"משק העופות" בשנות המדינה הראשונות:

הניקור ההדדי עלול להביא לעלייה דרסטית בשיעור התמותה בלולים, ולגרום בכך לנזקים כלכליים משמעותיים ללולנים. לעומת זאת, לשפר את תנאי המחייה של העופות במידה כזו שתמנע ניקור עד מוות – לא משתלם כלכלית גם כן. כאמצעי למזער הנזק הכלכלי הנגרם מניקור, מבלי שיהיה צורך לשפר את תנאי המחיה של העופות, פיתחו הלולנים את הפתרון של חיתוך המקורים – על-פי רוב באמצעות להב ברזל מלובן. החיתוך מתבצע ללא משככי כאבים ובהכרה מלאה, בצורה הכרוכה בכאב רב לעופות. אין כל יסוד לטענה שקצה המקור אינו מכיל עצבים, ולכן חיתוכו אינו כרוך בכאב, בדומה לקיצוץ ציפורניים. החלק החיצוני של המקור אמנם מכוסה ברקמת קרטין לא-רגישה, בדומה לציפורניים, אבל החלק הפנימי של המקור עשוי מרקמה רכה, המכילה עצבים וכלי דם, ורגישה לכאב. חיתוך המקור, אפוא, אינו דומה לקיצוץ קצה הציפורן, אלא יותר לחיתוך הציפורן יחד עם קצה האצבע.

ועדת בראמבל, ועדת מומחים שמונתה על-ידי ממשלת בריטניה בשנת 1964, במטרה לבחון את הבעיות ברווחת בעלי-חיים המתעוררות בעקבות תיעוש משק-החי, קבעה בנושא זה:

הסבל הנגרם לאפרוחים ניכר גם בהתנהגותם בעקבות החיתוך: בימים הראשונים לאחר חיתוך המקור ממעטים האפרוחים לאכול, והם נוטים לסבול מהקאות במשך שבוע או שבועיים לאחר החיתוך. הפצעים הנגרמים כתוצאה מהחיתוך עלולים לשוב ולהיפתח במהלך הניקור בשקתות ובאבוסים. בנוסף לכאבים המיידים הנגרמים מחיתוך המקור, מחקרים מצביעים על כך שעופות קטומי-מקור עלולים לסבול במשך כל חייהם מ"כאבי פנטום" – כלומר, כאבים הנגרמים מפעילות מערכת העצבים של איבר קטוע.

פגיעות אלו קיימות גם במקרים בהם הקיטום מתבצע באופן זהיר. גרוע עוד יותר מצבם של אפרוחים שהמקור שלהם נקטם בצורה גסה ורשלנית – כשהוא קרוב מדי לנחיריים, או כשהוא מביא לצריבה או חיתוך של הלשון, התכת החרטום או מעיכתו. אפרוחים עשויים כתוצאה מכך לסבול בקשיים באכילה, בשתייה, ואפילו בנשימה, למשך כל חייהם. חיתוך זהיר ומדויק אמור למנוע תופעות אלו, אך מכיוון שבשגרת העבודה במדגרות נחתכים מקוריהם של אלפי אפרוחים מדי יום, תחת לחץ זמן, אין אפשרות מעשית להקדיש תשומת לב רבה לכל אפרוח, ולכן לא ניתן למנוע מקרים של חיתוך רשלני.

החיתוך מתבצע לרוב באפרוחים בני יומם, אך מכיוון שהמקור עשוי לצמוח מחדש עם הזמן, לעתים מתבצע חיתוך נוסף גם בעופות בוגרים. חיתוך המקור מקובל בכל תעשיית הביצים בישראל, וברוב תעשיית תרנגולי ההודו לבשר. למשל, בחקירה סמויה שביצעה אנונימוס ב-2012 במדגרת רמית, המדגרה הגדולה בישראל לתרנגולי הודו לתעשיית הבשר, נחשפה בין השאר התופעה של חיתוך המקורים של אפרוחי ההודו, המתבצע באמצעות מכונה המחזיקה את האפרוחים תלויים מראשם.

גם ב"ביצי חופש"

בכתבה של יואב אבן על חיתוך מקורים, ששודרה בחדשות ערוץ 2 ב-2010, רואיין בעליו של משק ביצים המגדל עופות שלא בכלובים (ב"לול מעוף"), תוך הסבר שבלולים בהם מוחזקים התרנגולות בתנאים טובים יותר, ניתן להימנע מחיתוך המקור. הרושם שעשוי להתקבל בעקבות הראיון הוא שבגידול תרנגולות שלא בכלובים, מקוריהן נשארים שלמים. למעשה, אין זה המצב. אמנם מיתון שיטות הכליאה של העופות אכן עשוי לשמש כאלטרנטיבה להתמודדות עם בעיית הניקור, אבל בישראל גם בלולים ללא כלובים מחזיקים תרנגולות קטומות-מקור. ראשית משום שגם לולים ללא כלובים רוכשים את האפרוחים שלהם מאותן מדגרות ענק המספקות אפרוחים לכלל תעשיית הביצים, ומדגרות אלו חותכות את מקורי האפרוחים ללא הבחנה לגבי הלולים אליהם הם צפויים להישלח. שנית, גם בלולים ללא כלובים מוחזקות התרנגולות, על-פי רוב, בתנאי צפיפות ומחסור בגירויים סביבתיים העלולים להוביל להתפרצויות של ניקור. אמנם התנאים בלולים ללא כלובים גרועים הרבה פחות מאשר בכלובי הסוללה, בהם לא ניתן לברוח ואין במה לנקר מלבד השותפות לכלוב - אך עדיין מדובר במשקים המחזיקים אלפי עופות בצפיפות גבוהה מאוד ביחס למשק המסורתי (ובוודאי ביחס לצפיפות בה עופות מעדיפים לחיות באופן טבעי).

חיתוך מקורים נהוג היום כבר ברוב מדינות העולם. עם זאת, מחאה מצד ארגונים להגנת בעלי-חיים הובילה לחקיקה שמטרתה למנוע חיתוך מקורים במספר מדינות בעולם – בריטניה, שווייץ, נורבגיה, שבדיה ופינלנד. במדינות אלו משתמשים בשיטות אלטרנטביות להתמודדות עם בעיית הניקור בכלובים, המבוססות בעיקר על הקלה בתנאי הכליאה של התרנגולות ומתן פורקן טבעי של ניקור באדמה ליצר הניקור של התרנגולות. בישראל, ביקורת על חיתוך מקורי האפרוחים החלה לעלות בתקשורת בעקבות מאבק ארגוני זכויות בעלי-חיים בתכנית הרפורמה בתעשיית הביצים – תכנית שבמסגרתה תכנן משרד החקלאות להשקיע 350 מיליון ש"ח מכספי ציבור בהקמת לולי כלובים חדשים. לולי כלובים אלו, שנאסרו כבר במעל 30 מדינות שונות, אינם מספקים לתרנגולות כמעט שום מרחב תנועה (אפילו לא במידה הדרושה כדי לפרוש כנפיים) או גירוי סביבתי מינימלי. חיתוך המקורים של מיליוני אפרוחים בשנה לא ייפסק כל עוד תנאי כליאה קיצוניים כאלה ייחשבו לחוקיים - ובעיקר כל עוד נמשיך כצרכנים לשלם על מוצרים מהחי מתוך התעלמות מהסבל הכרוך ב"ייצורם".

לחתימה על עצומה נגד חיתוך מקורים