הובלת חיות על פי בוהומיל הראבל

יורשים עם זנב

בעשור האחרון לחייו, סבל הראבל ממחלות קשות שגרמו לו כאבים עזים. לדבריו, הסיבה היחידה שמנעה ממנו לשים קץ לחייו, הייתה הדאגה "מה יעשו בלעדיו החתולים שלו", חתולים שחיו בחוץ, ושבהם טיפל במסירות בשנותיו האחרונות ואהב אותם אהבת נפש. הוא מת בפברואר 97', כאשר ניסה להאכיל מכף ידו יונה מבעד לחלון הקומה החמישית, וצנח אל מותו. יש טוענים שהתאבד, אולי משום שלא שכח לדאוג לידידיו המשופמים. בצוואתו, הוריש הראבל לחתוליו את כל רכושו וכספו. לאחר מותו הוקמה עמותה צ'כית שנועדה להבטיח את קיום הצוואה.

רכבות מוות

מיד לאחר שסיים את לימודיו לתואר "דוקטור למשפטים", הניח הראבל את התואר מאחוריו ופנה לעסוק בעבודות שאותן אהב באמת: עבודות-כפיים. במשך עשרות שנים שימש כפועל בתחנה לאיסוף נייר, כמחסנאי, כפועל במה, כסוכן-נוסע של צעצועים, כאתת בתחנת רכבת, ועוד. את ספריו מאכלסים שלל העיסוקים הללו בכל פרטיהם. הסיפור "רכבות תחת שמירה צמודה" (שעובד לסרט "רכבות שמורות היטב") הוא אחד מהם: במרכזו עומד מילוש, אתת צעיר בתחנת רכבת. הראבל שם בפיו את תיאור מראות הובלת בעלי-החיים ברכבות, שעוררו את חמלתו ואת כעסו; חמלה וכעס שהיו נדירים באדישות הכללית בימים ההם. כיום, למרות התגברותה של הרגישות, למרות חקיקת חוקים להגנת בעלי-חיים ולמרות התחזקותם של הארגונים להגנת בעלי-חיים, נותרו ייסוריהם של בעלי-החיים כשהיו; כיום - כמו לפני חמישים שנה, בישראל - כמו בצ'כיה תחת הכיבוש הנאצי: עינוי בעלי-החיים המובלים למרחקים ארוכים לא השתנה. אפשר להשוות בין הקטעים שנביא מתוך הספר, לבין עדותה של איילה אדלר, שנגבתה בישראל לפני שנתיים. הדמיון מצמרר.

"חזיונות טורדי מנוחה"
הראבל על שחיטת חזיר - ותגובת הקוראים

מהובלה לשחיטה

בכתבה זו נבחן קטע קצר מספרו "תספורת", המציב אתגר גדול יותר להבנת יחסו של בוהומיל הראבל לעינוי בעלי-חיים ולהריגתם. אבנר שץ, מבקר ספרים מטעם הארץ, בחר להקדיש את ביקורתו הנסערת על הספר לבחינת הקטע הנדון - תיאור שחיטת החזיר. כותב שץ:

עונג השחיטה

והנה קטע מתיאור השחיטה שבספר, המסופר מפי הגיבורה:

להרגעת הקוראים?!

האם יש בתיאור זה כדי להעלות הרהורי צמחונות בקוראים? כך קרה לאבנר שץ. אך כדי להעלות על הכתב הרהורי כפירה כאלה, הוא מבטיח לקוראים מבעוד מועד, להימנע מקריאת-תגר עקרונית על מנהגי האכילה שלהם:



האם יש צורך בתירוצים לנוחות ולעיוורון? שץ טוען, כי תשוקות הציד וההרג הן טבעיות ולכן לגיטימיות, כביכול, אך מודה מיד, כי במסגרת התרבות שלנו "מתפוגגת לגמרי" ההשוואה לצייד הקדום, "המתמודד עם החיה בתנאים שווים". "איש השבט הנועץ את שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד", כותב שץ ומוסיף: "שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי".

כוחנות ו/או חמלה

"יש תרבויות רבות, כותב שץ, "וביניהן בלי ספק תרבות המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה - של העוף הפולני המכובס - שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב. במקרה הרע הוא מעורר עוינות וזעם". אך שץ יודע, שקיימות תרבויות אחרות, שברשותן "פילוסופיה מפותחת היטב" לצמחונות, ומוסיף: "והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג." שץ אינו מצליח ליישב את ה"ערכים ההומניים" של הראבל עם תיאור השחיטה, והוא מסכם את הרושם המבלבל שחרתו בו הדברים:

ולמה התכוון הסופר?

קשה לדעת. קלושים הסיכויים שהתכוון באמת לגנות אכילת בשר, שככל הנראה הוא עצמו לא נמנע ממנה. רגישותו של הראבל לבעלי-חיים גדולה, אך מוגבלת, ונראה שאת רגשי האשמה על הריגת החזיר הוא מותיר רק לפרנצין, בעלה ה"צמחוני" של המספרת. תגובתו של המבקר אופיינית לאוכלי בשר המבקשים שלא לשמוע ולא לראות; אם שמעו או ראו - משתבשים ההרגלים הנוחים והסדר הטוב. אולם קוראים כנים פחות משץ יפטרו את עצמם בהתעלמות שאננה מכל רמז לביקורתיות. כזו היא, למשל, שוהם סמיט מהארץ, שכתבה: "בא הפרק השני ובו תיאור שחיטת חזיר, תיאור שאפילו הצמחונית בקוראות תקראהו כשירה חושנית." ומבקר נוסף בחר את הפתרון הקל ביותר, של לגלוג כוחני, כאשר הפטיר לגבי תיאור השחיטה שהוא "מעורר תיאבון".