"בית הקופים"
ניסויים בבעלי-חיים בספרה החדש של שרה גרואן
"בית הקופים" אינו הפעם הראשונה בו שרה גרואן עוסקת בנושאים של פגיעה בבעלי-חיים. ספרה הקודם, "מים לפילים", המספר את זיכרונותיו של אדם שעבד בקרקס בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, מבקר בהרחבה את ההתעללות בפילים בקרקס.
למרבה הצער, למרות שהספר העלה ביקורת נגד ההתעללות בבעלי-חיים בתעשיית הבידור, הסרט שנעשה על-פי הספר לא נמנע בעצמו מפגיעה בבעלי-חיים. צילומי סתר שצולמו על-ידי ארגון הגנת בעלי-החיים Animal Defenders International חשפו את ההתעללות בפילה שהופיעה בסרט, ואולפה לקראתו תוך שימוש בשוקים חשמליים.
למרות התעללות זו, הסרט קיבל את אישורו של American Humane Association – הארגון המפקח על השימוש בבעלי-חיים בסרטים, ואחראי על הנפקת ההצהרה "no animal was harmed during the making of this film". זאת מאחר שהפיקוח על השימוש על בעלי-חיים בסרטים מתייחס אך ורק להתעללות המתרחשת במהלך הצילומים עצמם, ולא להתעללות הנגרמת כתוצאה מהאימונים לקראת הצילומים. המקרה ממחיש את הבעייתיות בפיקוח על השימוש בבעלי-חיים בתעשיית הקולנוע ואת חוסר המשמעות של ההצהרה על אי-פגיעה בבעלי-חיים בסרטים.
עלילתו של הספר "בית הקופים" נסובה סביב ד"ר איזבל דאנקן, העובדת במכון מחקר העורך ניסויים בלשניים בקופי בונובו (המוכרים גם כשימפנזים ננסיים), במסגרתם הם לומדים לתקשר בשפת הסימנים. כאשר מתרחש במעבדה פיצוץ, בעקבותיו נפצעת ד"ר דאנקן, החשד המיידי נופל על פעילים נגד ניסויים בבעלי-חיים, המפגינים דרך קבע מחוץ למכון המחקר. עם זאת, כאשר הקופים ששרדו את הפיצוץ נמכרים על-ידי מכון המחקר לגוף חיצוני שזהותו אינה ידועה, ד"ר דאנקן נאלצת לשתף פעולה עם הפעילים נגד במטרה משותפת לאתר את הקופים – ולומדת להתייחס ברצינות לביקורת שהם מעלים.
הרקע: ניסויים בלשניים בקופי-על
ההשראה העיקרית לספר "בית הקופים" הוא המחקר הלשוני הנערך בקופי-על, החושף את היכולת הגבוהה שלהם ללמוד שפות אנושיות ולעשות בהן שימוש.
החל משנות השישים של המאה הקודמת, החלו להיערך ניסויים במסגרתם לימדו קופי-על את השימוש בשפת סימנים, המשמשת באופן מסורתי בני-אדם לקויי שמיעה (ניסויים קודמים, שניסו להרגיל קופים לבטא מילים בקול, פסקו לאחר שהובן כי המבנה השונה של תיבת הקול שלהם אינו מאפשר להם לבטא יותר מהברות מעטות). ניסיון ראשון מסוג זה נערך בשימפנזה בשם וושו, שאומצה על-ידי זוג חוקרים מאוניברסיטת נבדה לאחר שנוצלה לניסויים על-ידי חיל האוויר האמריקאי. וושו למדה להשתמש בכ-350 סימנים שונים. ניסויים מאוחרים יותר לימדו את השימוש בשפת סימנים גם לגורילות, לאורנג-אוטנים ולקופי בונובו. בשנות השבעים החל להיעשות בניסויים בלשניים שימוש גם בלקסיגרמות – סימנים גרפיים שכל אחד מהם מייצגים מילה שלמה – בנוסף לשפת סימנים.
מחקרים אלו ערערו על ההנחה האנתרופוצנטרית על-פיה היכולת להשתמש בשפה היא יכולת אנושית בלבד. תוצאות המחקרים עוררו ביקורת רבה בתוך הממסד המדעי, כגון טענות שעל-פיהן הקופים אינם מסוגלים באמת להבין את משמעות המילים בהם הם משתמשים, אלא רק הותנו להגיב בצורה מסוימת, או שמדובר ב"אפקט הנס החכם"1 – כלומר, אפקט בו בעלי-חיים המשמשים בניסויי התנהגות לומדים לזהות את ציפיות החוקרים ולפעול בהתאם אליהן.
עם זאת, ככל שהמחקר בתחום הוסיף להתקדם, התברר שיכולת התקשורת של הקופים גבוהות מהצפוי – והראה שהם מסוגלים לא רק להבין מילים בודדות, אלא גם לבנות מהן משפטים מורכבים, בהם מילים משמשות בצורות שונות, או להשתמש במילים שלמדו בהקשרים שונים. וושו, לדוגמה, טבעה מילים חדשות כשהיא מתבססת על צירופים של סימנים קודמים שלמדה – כך, למשל, היא קראה לברבור על-ידי צירוף הסימנים השונים "ציפור" ו"מים", למקרר קראה בצירוף הסימנים "לפתוח", "לאכול" ו"לשתות", ולריבה, בצירוף הסימנים "לכלוך" ו"מתוק".
קופים שלמדו להשתמש בשפת הסימנים השתמשו בה לא רק כדי לתקשר עם חוקריהם, אלא גם כדי לתקשר אחד עם השני, ובמקרים מסוימים, הצליחו גם ללמד קופים אחרים להשתמש בשפת הסימנים. קאנזי, קוף בונובו שנולד במעבדה של אוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, ונחשב להיות הקוף בעל השליטה הגבוהה ביותר בשפת סימנים, החל ללמוד את השפה דווקא על-ידי צפייה במהלך הלימודים של קופה אחרת.
"לא פולשני" = לא פוגעני?!
ד"ר דאנקן מחזיקה בתחילת הספר בעמדה על-פיה טענות המפגינים נגד מכון המחקר מופרכות לחלוטין, וכל הניסויים שמבצעים עמיתיה הם ניסויים "לא פולשניים" – ולכן אינם כרוכים בפגיעה בבעלי-החיים. כאשר היא מגלה יותר ויותר מידע על כמה מהניסויים שבוצעו בעבר על-ידי אנשים שעובדים לצדה, היא מגיעה להכרה שהמילים "לא פולשני", לא מבטיחות בשום צורה שהמחקר אינו אכזרי כלפי בעלי-חיים:
(עמ' 161)
על-אף שעלילתו של הספר היא בדיונית, תיאור ניסויים אלו מבוסס על ניסויים שאכן התבצעו במציאות – בפרט ניסוייו הפסיכולוגיים של הארי הארלו, שנערכו באמצע המאה הקודמת, ונחשבים בין הניסויים המוכרים ביותר שנערכו בקופים.
עם זאת, הספר לא מעלה ביקורתיות לגבי עצם השימוש בקופים במחקר – הניסויים הבלשניים שמבצעת ד"ר דאנקן עצמה עדיין נחשבים כלא פוגעניים. אין בספר דיון בנקודה שגם אם מערך הניסוי עצמו לא כרוך בהתעללות, יש בעיה מוסרית בעצם ההחזקה של קופים בתנאי שבי. דבר זה מוזר במיוחד לאור כך שד"ר דאנקן (והמחברת) מודעות לאופן האכזרי שבו קופים נלכדים לחיי שבי – על-ידי כך שיורים באמהות שלהם, ומשתלטים על הגורים שנותרים חסרי ישע בלעדיהן.
ייצוג לא מחמיא לתנועה לזכויות בעלי-חיים
הספר אמנם מציג ביקורת רבה על פגיעה בבעלי-חיים, אבל גם התנועה לזכויות בעלי-חיים מוצגת בו, לעתים קרובות, באור לא מחמיא. למרות שגיבורת הספר לומדת לקבל חלק גדול מהביקורת שמעלה התנועה לזכויות בעלי-חיים, פעילי התנועה עצמה עדיין מוצגים באור נלעג, כתוקפניים, אלימים, מתלהמים וחסרי סובלנות.
בולטת במיוחד דמותו של נייתן, פאנקיסט ירוק-שיער שמעיף מזון מצלחותיהם של סועדים במסעדה תוך כדי קריאות "בשר זה רצח!" (האפשרות למתוח ביקורת נגד תעשיית הבשר באופן ענייני ומנומק, ככל הנראה, לא עולה אצל גרואן). אמנם גם הגיבורה הראשית, ד"ר דאנקן, היא צמחונית – אבל עובדה זו מוזכרת בספר רק באופן אגבי, ונראה שהיא לא חלק משמעותי מהזהות שלה (לא נראה, למשל, שמפריע לה במיוחד שעובדים במכון המחקר קונים צ'יזבורגרים כדי להאכיל בהם את קופי הבונובו).
למרות שבסופו של דבר מתברר שהפעילים למען בעלי-חיים אינם אלו שאחראים לפיצוץ במעבדה, העובדה שמראש חשד זה נראה כהגיוני, תורמת לקיבוע הסטריאוטיפ השלילי נגד התנועה לזכויות בעלי-חיים.
ביקורתיות מתונה
מספר ביקורות שנכתבו על הספר כשיצא האשימו אותו במטיפנות-יתר, ובכך שהוא מכפיף את העלילה למטרה של ביקורת על פגיעה בבעלי-חיים. על-אף שבנקודות מסוימות אכן נראה שגרואן משתמשת בספר כקטלוג של מידע על פגיעות בבעלי-חיים בניסויים ובתעשיית הבידור, אך למעשה, הביקורת המועלת בספר היא מאוד מאופקת ומעודנת. היא נמנעת מלצאת נגד ניסויים בבעלי-חיים באופן כללי – אלא רק נגד האכזריות המוגזמת של ניסויים מסוימים, היא מתמקדת בקופים בלבד (ליתר דיוק, קופי-על בלבד) – ולא לקורבנות הנפוצים הרבה יותר של ניסויים בבעלי-חיים, עכברים וחולדות, וכמובן – היא אינה נוגעת כלל בסוגיה המשמעותית הרבה יותר של הפגיעה בבעלי-חיים בתעשיות המזון, חוץ מאשר כאשר היא זקוקה לה כאמצעי לאפיין באופן נלעג דמויות של "צמחונים קיצוניים".
הביקורת שמעלה גרואן הייתה יכולה להתקבל כרדיקלית אם הייתה מושמעת לפני כמה עשרות שנים, כאשר עדיין לא היה קיימת כמעט כל ביקורת ציבורית נגד ניסויים בבעלי-חיים. בימינו – כאשר ניסויים בקופי-על כבר אינם מקובלים באירופה מזה שנים, כשבניו-זילנד התקבלה הכרה חוקתית בזכויותיהם של קופי-על, וכשאפילו ממשלת ארצות-הברית מתחילה לנקוט צעדים משמעותיים למניעת ניסויים בקופי-על, ואפילו בארצות-הברית כבר נעשים צעדים רציניים למניעת ניסויים בקופי-על – ביקורת כזו היא טריוויאלית למדי, כמעט בקונצנזוס. עבור רוב קוראיו של "בית הקופים", הספר כנראה לא יעורר יותר התנגדות לפגיעה בבעלי-חיים ממה שהחזיקו בה עוד בטרם הקריאה. ההזדמנות להשתמש בספר כדי להעביר ביקורת יותר מעמיקה וחתרנית על יחסה של החברה המודרנית לבעלי-החיים – לא מגיעה לידי מיצוי.
[1] "אפקט הנס החכם" נקרא על שם סוס שחי בגרמניה במאה ה-19, שהיה מסוגל להשיב תשובות נכונות לשאלות בחשבון, על-ידי הקשה בפרסותיו. לאחר בדיקה הובהר כי הסוס לא מסוגל להבין את השאלות עצמן, אך הוא יודע לזהות סימנים לא-מודעים בקרב קהל הצופים שלו, שעל-פיהם היה מסוגל להבין מהי התשובה שהם מצפים ממנו לענות. כאשר הסוס היה מבודד מחברה של אנשים שציפו ממנו לתשובה (או שידעו מהי התשובה הנכונה) לא היה מסוגל עוד לענות נכונה על שאלות.
