בעלי-חיים בספרות מדע בדיוני
ייצוג משוחרר מכבלים?
ייצוג בעלי-חיים בספרות סובל ממספר קשיים, ובראשם חוסר יכולתם לדבר בשפתנו. התהום הביולוגית מקשה עלינו להתוודע לסיפוריהם. דמויות בעלי-חיים מיוצגות על-ידי סופרים אנושיים, המבטאים את נקודת מבטם והאינטרסים שלהם. במצב זה, חיות בספרות משמשות לעתים קרובות ככלי לייצוג תכונות סטריאוטיפיות אנושיות; במשלים, למשל, השועל מייצג חמדנות והאריה – אומץ. במקרים אחרים, החיות מהוות סמלים מרוקנים מתוכן אותנטי – כמו ב"מובי דיק" או ב"כלבם של בני בסקרוויל". קיימים גם מקרים נוספים, שהם השכיחים ביותר, שהחיות נעדרות נוכחות משל עצמן ומופיעות ברקע, ללא התייחסות לעולמן הפנימי.
אך האם נתוני פתיחה מבטיחים אלה באמת גורמים בפועל לסופרי המדע הבדיוני לבחון את החברה האנושית בעיניים לא משוחדות? מסתבר, שגם סופרים בעלי דמיון נוטים לשקף את הראייה המקובלת (ואת נקודות העיוורון) של החברה שהם תוצריה. למעשה, כמו בכל תחום אחר, הסופר הוא תבנית נוף מולדתו. רוב סופרי המד"ב יוצרים תפאורה מרתקת ואקזוטית – כוכבים או זמנים רחוקים – אך מעתיקים אליה את המבנים החברתיים המוכרים להם, על מכלול היבטיהם המעמדיים, המגדריים והגזעניים. כך, למשל, בסיפורו של אסימוב משנת 1957, "מקצוע" (המופיע בקובץ "מחר × 9"), מתוארת חברה שעברה התמקצעות קיצונית ובה כל אדם מוגדר באמצעות מקצועו. ועם זאת, המקצוע היחיד שאסימוב מייחס לאישה היחידה בסיפור הוא "טכנאית בית מוסמכת" – בהתאם לרוח התקופה שבה נכתב הסיפור.
כמו אסימוב, רוב סופרי המד"ב נוטים לשקף מצבים חברתיים קיימים יותר מאשר לערער על טבעם האוניברסלי. כך גם הספישיסיזם (סוגנות, אפליה על רקע מין ביולוגי) מקובעת כמעט בכל יצירות המד"ב. רוב הסופרים פשוט לא הבחינו בקושי שמעוררת אדישותנו המוסרית לחיות ממינים אחרים.
דוגמה נוספת נמצאת בסיפור "הגבירה המתה מעיר המוקיונים" של קורדוויינר סמית, (פורסם לראשונה ב-1964, ובעברית יצא לאור בקובץ הסיפורים "כוכב ושמו שאול" ב-1981). בסיפור זה מוצגים יצורים הנקראים "נחותי האדם", שהם בעלי-חיים שבעודם עוּברים עברו שינויים על-ידי בני האדם, שהפכו אותם לבני-אדם בעלי תכונות חייתיות – למשל סיבולת ויכולות אתלטיות. נחותי האדם משמשים כעבדים מכל בחינה מעשית, ומושמדים ללא היסוס כאשר אינם מסוגלים לעבוד או לתפקד. בעזרת ההנדסה הגנטית – נושא קלאסי במדע-הבדיוני – לחיות יש כעת יכולת ביטוי, הן יכולות לתאר את עולמן הפנימי ואת מאווייהן. אך סמית אינו מפתח זאת כדי לתת ביטוי לעולמם של בעלי-החיים: נחותי האדם מופיעים כדמויות אנושיות, למעט כמה תכונות חייתיות מודבקות – עיני כלב מרגשות לנערה-הכלבלבה ומיניות חתולית לנערה-החתולה.
עם זאת, קיימות גם דוגמאות נגדיות. אחת מהן נמצאת בסיפור של אורסולה לה-גווין "המחברת של זרעי השיטה" (בקובץ "שושנת הרוחות"). בסיפור זה, בני-אדם מפענחים הודעות שכתבה נמלה שמנסה למרוד במלכת הקן שלה. ההודעות כתובות בהפרשה של בלוטות מגע, על גבי זרעי שיטה שנמצאו בתל נמלים. הסיפור מנסה לתת ביטוי לנקודת המבט השונה של הנמלים, לא רק בהתייחסות אליהן כאל יצורים בעלי רצון מעבר לתפקידן החברתי בקן (לוחמים, פועלות) – אלא בעצם השימוש השונה של הנמלים בשפה, המבטא את ההבדלים בתפיסת העולם. כך למשל, הקריאה "העלו את המלכה" היא ביטוי מטאפורי להדחת המלכה. בשפה האנושית, הכיוון "מעלה" משמש כדימוי חיובי, והיינו מצפים שקריאה להדיח את המלכה תבוטא באופן מטאפורי דווקא כ"הורידו את המלכה". אבל בעולם המושגים של הנמלים, "מעלה" הוא הכיוון המוביל החוצה מקן הנמלים, על המרחב החיצוני ומסוכן, ולכן דווקא משמש כדימוי שלילי.
חלוקה זו מופיעה כבר בסיפורים המוקדמים ביותר בז'אנר של מפגשים בין בני-אדם לחייזרים: בסיפור "אודיסיאה במאדים" של סטנלי ויינבאום, שיצא בשנת 1934, מתלבטים החוקרים האם היצור שפגשו על-פני מאדים הוא "חיה" או יצור בעל תבונה, שבהתאם "בני מינו ראויים לידידותנו".
דוגמא נוספת היא הספר "המפלצת מן הכוכבים" של היינליין. משפחתו של הגיבור, נער טיפוסי מהפרברים, מגדלת בחצר מזה דורות מפלצת-מחמד חביבה, שאחד מאבות המשפחה הביא ממסעותיו בחלל. לאמוקס, החיה, יוצא מהחצר וגורם נזקים לעיר ולשכנים. נערך לו משפט נזיקין, ובו ההתלבטות היא האם לאמוקס הוא "חיה" או "אנוש", כהגדרה המשפטית. אם הוא "חיה", אזי ניתן להרוג אותו כחיה מסוכנת, לשלוח אותו לניסויים קסנולוגיים או להציג אותו בקרקס. אם הוא "אנוש", אזי יש להתייחס אליו בכל הכבוד הראוי.
היפוך מעניין מתבצע בסיפור "הכלוב" של ברטרם א. צ'נדלר, בו דווקא קבוצה של בני-אדם הם אלו הצריכים להוכיח את היותם "בני תרבות", לאחר שנחטפו על-ידי חייזרים ונכלאים בגן-חיות. העובדה שיש להם שפה אינה מתקבלת כהוכחה מספקת – שכן לכל מיני בעלי-החיים החברתיים יש יכולת לתקשורת. גם היכולת שלהם ליצור סלי קש אינה מרשימה את החייזרים – ציפורים מסוגלות לבנות קנים מוצלחים יותר. בסופו של דבר, המעשה שמצליח לשכנע את החייזרים בהיותם של בני-האדם "בני תרבות" היא הצלחתם ללכוד מכרסם קטן שהטריד אותם במלכודת מאולתרת שהכינו. היכולת לשלוט בחיות אחרות ולכלוא אותן, אם כן, היא באופן אירוני זו שמעניקה אישור לאנושיותו של המין האנושי.
צמחונות מוזכרת לפעמים גם ללא קשר למניעים מוסריים, אלא כתוצאה מהתדלדלות משאבי כדור-הארץ, שהופכת גידול בעלי-חיים לבשר ליקר מדי: בספר "גר בארץ נוכריה" של רוברט היינליין, אחד הגיבורים מתייחס בבוז לבשר המיוצר באופן מלאכותי במעבדה, ולא על-ידי שחיטת בעלי-חיים – ללא התייחסות להשלכות המוסריות של העניין. ב"סוחרי החלל", של פרדריק פול וסיריל קורנבלות', מתוארת פיסת רקמה חיה מלאכותית ענקית, הממשיכה לגדול ללא מודעות וללא כאב, המכונה "התרנגולת הקטנה", וממנה פורסים פרוסות בשר באופן קבוע. ניתן להבין כי זהו מזון יקר במיוחד, ורוב האוכלוסייה אוכלת המבורגרים מסויה ו"סטייקים מיוצרים מחדש" (מזון סינתטי שמקורו לא מובהר). האפשרות לאכול חלבון טעים מהצומח – זוכה להתעלמות מצד המחברים.
התייחסות ביקורתית נדירה לאכילת בשר, ניתן למצוא בספריו של הסופר הפולני סטניסלב לם. כך הוא מבטא זאת בספרו קיבריאדה:
ביקורת חריפה עוד יותר, מופיעה בספרו "יומני הכוכבים":
לסיכום, ספרות המדע הבדיוני, למרות הפוטנציאל הגדול שלה, החמיצה ברובה את הטיפול בנושא בעלי-החיים – להוציא מספר מקרים שבהם ניתן למצוא נקודת מבט רעננה או דעה חדשה. עם זאת, סביר להניח שכפי שעקב המדע הבדיוני אחר התפתחויות חברתיות בתחומים האחרים, הוא גם יפנה לטפל בנושא זכויות בעלי-החיים ככל שיעלה מספרם של הצמחונים ויישמע יותר קולו של המאבק למען בעלי-החיים. הפוטנציאל הביקורתי הגדול, שנותר ברובו בלתי ממומש, מחכה למחברים עתידיים שימצו אותו.
כיצד מטפל המדע הבדיוני בחיות?
מדע בדיוני הוא סוגה (ז'אנר) ספרותית הדנה בסוגיות אנושיות ובוחנת השלכות של התפתחויות מדעיות וחברתיות. לספרות המדע הבדיוני אנו מייחסים חדשנות, מקוריות ונועזות, משום שהיא מאפשרת – על-ידי הרחקת הדיון לכוכבים או לזמנים רחוקים – לבחון נושאים אקטואליים על רקע שונה ובעיניים חדשות, וכך לגרום לקורא לבחון מחדש את עמדותיו. ספרות מסוג זה מהווה לכאורה סביבה אידיאלית לפיתוח ביקורת על ניצול בעלי-חיים בידי האדם ועל ההצדקות לניצול. בנוסף לכך, ספרות כזו מאפשרת לתת קול בשפה אנושית לבעלי-החיים, דרך תיאור מצבים כדוגמת הנדסה גנטית, טלפתיה, קסם, או קווים אבולוציוניים שונים.אך האם נתוני פתיחה מבטיחים אלה באמת גורמים בפועל לסופרי המדע הבדיוני לבחון את החברה האנושית בעיניים לא משוחדות? מסתבר, שגם סופרים בעלי דמיון נוטים לשקף את הראייה המקובלת (ואת נקודות העיוורון) של החברה שהם תוצריה. למעשה, כמו בכל תחום אחר, הסופר הוא תבנית נוף מולדתו. רוב סופרי המד"ב יוצרים תפאורה מרתקת ואקזוטית – כוכבים או זמנים רחוקים – אך מעתיקים אליה את המבנים החברתיים המוכרים להם, על מכלול היבטיהם המעמדיים, המגדריים והגזעניים. כך, למשל, בסיפורו של אסימוב משנת 1957, "מקצוע" (המופיע בקובץ "מחר × 9"), מתוארת חברה שעברה התמקצעות קיצונית ובה כל אדם מוגדר באמצעות מקצועו. ועם זאת, המקצוע היחיד שאסימוב מייחס לאישה היחידה בסיפור הוא "טכנאית בית מוסמכת" – בהתאם לרוח התקופה שבה נכתב הסיפור.
כמו אסימוב, רוב סופרי המד"ב נוטים לשקף מצבים חברתיים קיימים יותר מאשר לערער על טבעם האוניברסלי. כך גם הספישיסיזם (סוגנות, אפליה על רקע מין ביולוגי) מקובעת כמעט בכל יצירות המד"ב. רוב הסופרים פשוט לא הבחינו בקושי שמעוררת אדישותנו המוסרית לחיות ממינים אחרים.
קול לחיות
אחת הדוגמאות הבולטות לייצוג בעלי-חיים במדע הבדיוני הוא הספר "עיר" של קליפורד סימאק, שפורסם ב-1952. עלילת הספר מתרחשת בעולם עתידי, שבו כלבים מהונדסים לדיבור אנושי, ובהדרגה הם אלה השולטים בכדור הארץ, לאחר שהמין האנושי הולך ונעלם לאטו. אלא שהספר אינו מפתח את נקודת המבט הכלבית (למשל העובדה שכלבים חווים את העולם במידה רבה דרך חוש הריח) – הם מאופיינים כבני-אדם ההולכים על ארבע ובעלי פרעושים. ועדיין הם, משרתיו של האדם ומבצעי הוראותיו, גם כאשר לא נותרו בני-אדם עוד.דוגמה נוספת נמצאת בסיפור "הגבירה המתה מעיר המוקיונים" של קורדוויינר סמית, (פורסם לראשונה ב-1964, ובעברית יצא לאור בקובץ הסיפורים "כוכב ושמו שאול" ב-1981). בסיפור זה מוצגים יצורים הנקראים "נחותי האדם", שהם בעלי-חיים שבעודם עוּברים עברו שינויים על-ידי בני האדם, שהפכו אותם לבני-אדם בעלי תכונות חייתיות – למשל סיבולת ויכולות אתלטיות. נחותי האדם משמשים כעבדים מכל בחינה מעשית, ומושמדים ללא היסוס כאשר אינם מסוגלים לעבוד או לתפקד. בעזרת ההנדסה הגנטית – נושא קלאסי במדע-הבדיוני – לחיות יש כעת יכולת ביטוי, הן יכולות לתאר את עולמן הפנימי ואת מאווייהן. אך סמית אינו מפתח זאת כדי לתת ביטוי לעולמם של בעלי-החיים: נחותי האדם מופיעים כדמויות אנושיות, למעט כמה תכונות חייתיות מודבקות – עיני כלב מרגשות לנערה-הכלבלבה ומיניות חתולית לנערה-החתולה.
עם זאת, קיימות גם דוגמאות נגדיות. אחת מהן נמצאת בסיפור של אורסולה לה-גווין "המחברת של זרעי השיטה" (בקובץ "שושנת הרוחות"). בסיפור זה, בני-אדם מפענחים הודעות שכתבה נמלה שמנסה למרוד במלכת הקן שלה. ההודעות כתובות בהפרשה של בלוטות מגע, על גבי זרעי שיטה שנמצאו בתל נמלים. הסיפור מנסה לתת ביטוי לנקודת המבט השונה של הנמלים, לא רק בהתייחסות אליהן כאל יצורים בעלי רצון מעבר לתפקידן החברתי בקן (לוחמים, פועלות) – אלא בעצם השימוש השונה של הנמלים בשפה, המבטא את ההבדלים בתפיסת העולם. כך למשל, הקריאה "העלו את המלכה" היא ביטוי מטאפורי להדחת המלכה. בשפה האנושית, הכיוון "מעלה" משמש כדימוי חיובי, והיינו מצפים שקריאה להדיח את המלכה תבוטא באופן מטאפורי דווקא כ"הורידו את המלכה". אבל בעולם המושגים של הנמלים, "מעלה" הוא הכיוון המוביל החוצה מקן הנמלים, על המרחב החיצוני ומסוכן, ולכן דווקא משמש כדימוי שלילי.
חייזרים – "אנשים" או "חיות"?
יחסים בין בני-אדם לבין מינים ביולוגיים אחרים נחקרו רבות בספרות המדע הבדיוני – במפגש של בני-אדם עם יצורים מכוכבים אחרים. במפגשים אלה, המשימה הראשונה והחשובה היא לאבחן האם הם "אנשים" או "חיות": אם הם "אנשים" (וכל המחברים מתהללים בסובלנות ובפתיחות שלהם כלפי צורות חיצוניות זרות ודרכי חשיבה זרות עוד יותר), אזי יש להתייחס אליהם בכבוד כאל יצורים בעלי זכויות. ואם הם "חיות", הרי שדמם מותר, כפי שדמן של חיות על פני כדור-הארץ מותר.חלוקה זו מופיעה כבר בסיפורים המוקדמים ביותר בז'אנר של מפגשים בין בני-אדם לחייזרים: בסיפור "אודיסיאה במאדים" של סטנלי ויינבאום, שיצא בשנת 1934, מתלבטים החוקרים האם היצור שפגשו על-פני מאדים הוא "חיה" או יצור בעל תבונה, שבהתאם "בני מינו ראויים לידידותנו".
דוגמא נוספת היא הספר "המפלצת מן הכוכבים" של היינליין. משפחתו של הגיבור, נער טיפוסי מהפרברים, מגדלת בחצר מזה דורות מפלצת-מחמד חביבה, שאחד מאבות המשפחה הביא ממסעותיו בחלל. לאמוקס, החיה, יוצא מהחצר וגורם נזקים לעיר ולשכנים. נערך לו משפט נזיקין, ובו ההתלבטות היא האם לאמוקס הוא "חיה" או "אנוש", כהגדרה המשפטית. אם הוא "חיה", אזי ניתן להרוג אותו כחיה מסוכנת, לשלוח אותו לניסויים קסנולוגיים או להציג אותו בקרקס. אם הוא "אנוש", אזי יש להתייחס אליו בכל הכבוד הראוי.
היפוך מעניין מתבצע בסיפור "הכלוב" של ברטרם א. צ'נדלר, בו דווקא קבוצה של בני-אדם הם אלו הצריכים להוכיח את היותם "בני תרבות", לאחר שנחטפו על-ידי חייזרים ונכלאים בגן-חיות. העובדה שיש להם שפה אינה מתקבלת כהוכחה מספקת – שכן לכל מיני בעלי-החיים החברתיים יש יכולת לתקשורת. גם היכולת שלהם ליצור סלי קש אינה מרשימה את החייזרים – ציפורים מסוגלות לבנות קנים מוצלחים יותר. בסופו של דבר, המעשה שמצליח לשכנע את החייזרים בהיותם של בני-האדם "בני תרבות" היא הצלחתם ללכוד מכרסם קטן שהטריד אותם במלכודת מאולתרת שהכינו. היכולת לשלוט בחיות אחרות ולכלוא אותן, אם כן, היא באופן אירוני זו שמעניקה אישור לאנושיותו של המין האנושי.
ייצוגם החזותי של החייזרים
התיאור החזותי של חייזרים והשינויים שהוא עבר עם השנים, משקפים במידה רבה את החלוקה בין חייזרים "אנושיים" ל"חייתיים": בספרות מדע בדיוני מוקדמת, לחייזרים היה בדרך-כלל תפקיד קבוע ומשעמם למדי – לפלוש לכדור-הארץ, לחטוף את הגיבורה ולאפשר לגיבור להרוג אותם ולהתחתן עם הגיבורה. אכן, אין פלא שבאותן שנים היו רוב החייזרים בספרות ובסרטים בעלי מאפיינים חייתיים ברורים – מחושים, צבתות, שיניים גדולות, וכיו"ב. עם השנים, עברה דמות החייזר שינוי וכעת יש לו עולם פנימי ותפקיד משלו בעלילה. במקביל לכך, גם דמותו החיצונית השתנתה. כעת הוא משולל סממנים חייתיים, וברוב המקרים הוא דמוי אנוש. למעשה, הייצוג המקובל של חייזר הוא בעל פרופורציות של ילד או של עובר – קומה נמוכה, ראש גדול, עיניים גדולות, אף קטן. כעת, כאשר אנחנו מתייחסים אל החייזרים כאל בעלי זכויות, אנחנו נוטים לייצג אותם בדמות אותה צורת חיים יחידה שאנחנו מכירים בזכויותיה ובמעמדה המוסרי.עתיד צמחוני?
מספר מחברים תיארו את האפשרות של חברה עתידית צמחונית. למשל, בספר "קיסרות האדמה" של ארתור סי. קלארק, מוזכר, בין שאר השינויים החברתיים שהתחוללו בחברה העתידית, גם שרוב בני-האדם צמחונים, והצמחונות הפכה להיות כה מקובלת עד שדיון מתקיים בשאלה אם לאסור אכילת בשר בחוק.צמחונות מוזכרת לפעמים גם ללא קשר למניעים מוסריים, אלא כתוצאה מהתדלדלות משאבי כדור-הארץ, שהופכת גידול בעלי-חיים לבשר ליקר מדי: בספר "גר בארץ נוכריה" של רוברט היינליין, אחד הגיבורים מתייחס בבוז לבשר המיוצר באופן מלאכותי במעבדה, ולא על-ידי שחיטת בעלי-חיים – ללא התייחסות להשלכות המוסריות של העניין. ב"סוחרי החלל", של פרדריק פול וסיריל קורנבלות', מתוארת פיסת רקמה חיה מלאכותית ענקית, הממשיכה לגדול ללא מודעות וללא כאב, המכונה "התרנגולת הקטנה", וממנה פורסים פרוסות בשר באופן קבוע. ניתן להבין כי זהו מזון יקר במיוחד, ורוב האוכלוסייה אוכלת המבורגרים מסויה ו"סטייקים מיוצרים מחדש" (מזון סינתטי שמקורו לא מובהר). האפשרות לאכול חלבון טעים מהצומח – זוכה להתעלמות מצד המחברים.
התייחסות ביקורתית נדירה לאכילת בשר, ניתן למצוא בספריו של הסופר הפולני סטניסלב לם. כך הוא מבטא זאת בספרו קיבריאדה:
"במקום מגורי, פרט ללבנונים דלי השיער יש גם יצורים אחרים, המתהלכים בעיקר על ארבע. ואנו נוהגים לנקב בהם חורים עד כי יחדלו מלחיות. את פגריהם אנו מבשלים ומתבלים, חותכים ופורסים, אחר כך אנו ממלאים בגופניותם את גופניותינו. אנו מכירים שלוש מאות שבעים ושש צורות של הרג ועשרים ושמונה אלף חמש מאות תשעים ושבע דרכים לטפל בגוויה כך שמילוי גופותינו בה, דרך חור מיוחד הנקרא "פה", יסב לנו עונג רב; אומנות הכנת המתים חשובה אצלנו."
ביקורת חריפה עוד יותר, מופיעה בספרו "יומני הכוכבים":
"כשם שפרט גבה-קומה אינו יכול לראות את עצמו כבעל זכות לטרוף את אלה נמוכי-הקומה ממנו, כך גם בעל תבונה רמה מעט יותר אינו רשאי לרצוח ולזלול את בעלי התבונה העומדים דרגה או שתיים מתחת לו. ואם אמנם אין לו בררה (קריאת ביניים: "יש לו בררה! יש לו בררה! שיאכל תרד!") – אני חוזר ואומר שאם א י ן ל ו ב ר ר ה, מחמת הטרגדיה של תורשתו הגנטית, עליו לבלוע את קרבנותיו המדממים בתחושה של חרדה מתמדת. בעודו נחבא במאורותיו, עליו לטרוף אותם בפינות החשוכות ביותר של מערותיו ולהיקרע בין רגשי אשם, ייאוש ותקווה, שבבוא היום יצליח להשתחרר מנטל ההרג הבלתי-פוסק. לצערנו אין זו דרכו של 'המפלץ המשתולל'!"
לסיכום, ספרות המדע הבדיוני, למרות הפוטנציאל הגדול שלה, החמיצה ברובה את הטיפול בנושא בעלי-החיים – להוציא מספר מקרים שבהם ניתן למצוא נקודת מבט רעננה או דעה חדשה. עם זאת, סביר להניח שכפי שעקב המדע הבדיוני אחר התפתחויות חברתיות בתחומים האחרים, הוא גם יפנה לטפל בנושא זכויות בעלי-החיים ככל שיעלה מספרם של הצמחונים ויישמע יותר קולו של המאבק למען בעלי-החיים. הפוטנציאל הביקורתי הגדול, שנותר ברובו בלתי ממומש, מחכה למחברים עתידיים שימצו אותו.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art722.html
הכתבה מבוססת על הרצאה שהוגשה על-ידי המחברת במסגרת פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטזיה.