המהפכה האיטית של דונלד גריפין

מפגיעה בחיות להכרה בנפשן  המדען שביקש לדבר עם חיות 

מפגיעה בחיות להכרה בנפשן: התפתחות הקריירה של ביולוג גדול

יקיר התנועה

דונלד ר. גריפין, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת רוקפלר, הוא אחד החוקרים הידועים בעולם בתחום ההתנהגות של בעלי-חיים. בערוב ימיו הפך גריפין ליקיר התנועה לשחרור בעלי-חיים, לאחר שביסס את מעמדו כדמות המובילה בתחום חדש בביולוגיה, "אתולוגיה קוגניטיבית", העוסק בחיי הנפש של בעלי-חיים שונים. לפי גריפין, בעלי-חיים ממינים רבים ושונים חושבים מחשבות מודעוֹת. לקורא/ת הממוצע עשויה גישה זו להיראות מובנת מאליה, אך עבור ביולוגים רבים היא נחשבה כחילול הקודש ממש לפני גריפין, וגם כיום רבים הם המתנגדים לה.

רגע, מה החידוש?

כבר באמצע שנות השבעים קרא גריפין תיגר על התפיסה ששלטה ללא מצרים בחקר בעלי-חיים, שלפיה אין לדון בחיי הנפש שלהם. ביולוגים במהלך רוב המאה העשרים לאו דווקא טענו שאין לחיות שונות מחשבות או הרגשות (אם כי חלקם טענו כך בגלוי) אלא שאיננו יכולים לדעת דבר על חיי הנפש שלהן, ולכן מן הראוי לתאר את התנהגותן ותו לא. זוהי הגישה הביהביוריסטית. לאחר אמצע המאה התפתחו גרסאות מעודנות של גישה זו, בהשראת ההשוואה בין מחשבים ובין מוחם של בעלי-חיים: החוקרים העדכניים הניחו שמוחם של בעלי-חיים יכול לבצע פעילות מסובכת, אך אין סיבה משכנעת להניח שפעילות זו מודעת. כלומר ייתכן שכואב לחיה, אך היא לא מרגישה את זה. גריפין יצא נגד הלהטוט האינטלקטואלי הזה (שהוא מורכב יותר מכפי שהוא נראה במבט ראשון) וטען שאת הידע העצום שנרכש על התנהגותם של בעלי-חיים אפשר להסביר בצורה המשכנעת והחסכונית ביותר אם מניחים שהחיות חושבות באופן מודע על מה שהן עושות.

בחזרה לגריפין

האתולוגיה הקוגניטיבית ראויה לסקירה מפורטת הרבה יותר; מאמר זה יתמקד בגריפין עצמו, שהגיע אל העניין בנפשם של בעלי-חיים במסלול מפתיע למדי. ודאי קל לנו לדמיין חוקר צעיר שהתחנך באווירת החופש של שנות השישים ובחר למרוד בפרופסורים המיושנים והדוגמטיים שלו. אולם גריפין, יליד 1915, כבר היה בשנות השישים חוקר ותיק ובעל שם בינלאומי, ותגליותיו על מערכת הסונר של עטלפים ועל מנגנוני הניווט של ציפורים נחשבו כקלאסיקה של המחקר הביולוגי. גריפין המבוגר מרד למעשה בגריפין הצעיר.

פושט העורות

ילדותו של דונלד גריפין עברה עליו בסביבה כפרית במדינת ניו יורק. הוא נמשך לבעלי-חיים מגיל צעיר מאוד, כלומר – הוא לכד והרג בעלי-חיים רבים ככל יכולתו. הוריו השקיעו רבות בחינוך בנם היחיד בכוחות עצמם, ובין השאר ניסו "בדיפלומטיות", כלשונו, להרחיקו מלכידת חיות. בנעוריו גילה גריפין התעניינות גוברת בספרות מדעית, ובמקביל המשיך לצוד חיות, לתכנן עתיד של צייד עבור תעשיית הפרוות ולקרוא בשקיקה כתבי-עת של ציידים. אביו כמעט אמר נואש מהנער, משום שחשש שקריאה במקורות כאלה תשחית את סגנון הכתיבה שלו.

אימת העטלפים

התעניינותו המדעית של גריפין בבעלי-חיים התעוררה בהדרגה, והוא החל ללמוד באוניברסיטת הרווארד. הוא למד לטבע ציפורים, ומתוך משיכה ליונקים ליליים (שלדבריו נבעה מליקוי בראייה) הגה רעיון מקורי – לטבע עטלפים. הוא החל לעשות זאת ב-1933, ובהדרגה חשפו לכידות חוזרות של העטלפים מידע על מסלולי הנדידה שלהם, ובזכות מידע זה נכנס גריפין לקהילה המדעית. עד מהרה החל גריפין להתעניין ביכולת החישה של העטלפים בלילה. עבור העטלפים שלכד, משמעות הדבר הייתה כליאה במעבדה. בסוף שנות השלושים הוא החל לערוך ניסויים בהאזנה לעטלפים באמצעות טכנולוגיה חדשה שאפשרה קליטת צלילים גבוהים יותר מיכולת הקליטה של אדם. העטלפים שוחררו במעבדה עם עיניים מכוסות ו"שוכנעו" לעוף בין מכשולים. גריפין ועמיתו התחקו אחר מסלולי התעופה ואחר מנגנון השמיעה של העטלפים, וקבעו כי העטלפים חשים את סביבתם באמצעות שידור צלילים גבוהים הפוגעים בעצמים בסביבה ושבים ונקלטים במנגנון השמיעה, תוך שהם מספקים מידע על מיקום העצמים ביחס לעטלף.

"משחרר" הציפורים

במקביל לניסויים בעטלפים פיתח גריפין עניין ביכולת הניווט של ציפורים. הציפורים חסרות המזל שנפלו לידי גריפין ועמיתיו נלכדו והובלו הרחק מסביבתן הקודמת – עד מאות מייל משם – ואז שוחררו. ברוב הניסויים נלכדו עופות מקננים ליד קיניהם. גריפין חיכה באתר הקינון כדי לראות אם הם יחזרו ומתי. חלקם לא מצאו את דרכם בחזרה. בשלבים מאוחרים יותר של המחקר הצליח גריפין לעקוב ממטוס אחר שחפים וסולות (עופות ים גדולים יותר) שזרק מהמטוס לאחר שהרחיקם ממקום הלכידה. מסקנותיו העיקריות של גריפין בשנות הארבעים היו שהציפורים מוצאות את דרכן בחזרה לאתר הקינון באמצעות תעופה אקראית.

ספקות ראשונים

במאמר אוטוביוגרפי מ-1985 סיפר גריפין שמסקנותיו לגבי יכולת הניווט של ציפורים היו שמרניות ופשטניות מדי. גישתו הפשטנית החלה להתערער דווקא בעקבות תגליות על חרקים: ב-1948 הוא נחשף למחקריו של קארל פון פריש, שהראה כי דבורים מתקשרות ביניהן באמצעות מערכת סימנים מורכבת. אם חרקים יכולים להעביר מידע מופשט, מה בנוגע לציפורים? חשב גריפין, ובספקנותו פנה לחזור על ניסוייו של פון פריש – והשתכנע. במקביל לכך הגיעו מגרמניה גם תוצאות של ניסויים המראים כי יונים שבות למקום לכידתן באופן לא אקראי. כותב גריפין:

מורכבות גוברת

המהפך האיטי בגישתו של גריפין הביא אותו לתכנן ניסויים מורכבים יותר בתנועת עטלפים, ולבסוף – לשחרר אותם ולעקוב אחריהם בציד חרקים בסביבה טבעית. לתדהמת העולם המדעי הסתבר שהעטלפים אינם משתמשים בקולות רק כדי להימנע מהיתקלות במכשולים גדולים אלא גם כדי לאתר חרקים קטנים ולצוד אותם. ב-1968 שב גריפין לבדוק גם את מנגנוני הניווט של ציפורים, והפעם עשה זאת בשיטה של עטלפים, לדבריו, כלומר באמצעות רדאר, ומתוך הכרה בכך שיכולותיהן של הציפורים מורכבות יותר מהצפוי (בספר נדידת הציפורים, שיצא לאור גם בעברית, סיכם גריפין את מצב המחקר בנושא באותה תקופה). גריפין נזקק לשנים רבות נוספות כדי להגיע להתעניינות מדעית בתודעתן של חיות, וברבות הימים הוא תמה במחשבה לאחור "מדוע נזקקתי לזמן רב כל-כך כדי לדבר על הנושא" והאשים בכך את האווירה המדעית שהתחנך בה. לדבריו, "התפתחויות מדעיות רבות וטלטלות רבות של רעיונות קודמים היו דרושים לפני שהייתי מוכן לחשוב ברצינות על המחשבות והרגשות של בעלי-חיים" (גריפין 1985, עמ' 140).

המדען שביקש לדבר עם חיות: על רעיון "התקשורת הדו-כיוונית" של גריפין

גריפין ומוסר

התפנית של גריפין החלה בספרו שאלת תודעתן של חיות: המשכיות אבולוציונית של החוויה הנפשית (1976). להכרה בנפשן של חיות יש השלכות מוסריות מכריעות, אך הוא לא התייחס לכך בספרו. ברנרד רולין, שפרסם 15 שנים לאחר מכן ספר על ההיסטוריה של הכחשת קיום נפשן של חיות במדע במאה העשרים, הופתע משתיקתו של גריפין בסוגיות המוסריות ושאל אותו על כך. לדברי רולין (עמ' 252), כך השיב גריפין: "אף על-פי שהוא הודה שהגירוי לכתיבת הספר [שאלת תודעתן של חיות] מקורו בדיונים עם פילוסופים שעניינם העיקרי היה המעמד המוסרי של חיות, הוא הרגיש שזו איננה עבודתו של מדען להתערב בשאלות כאלה." גישה זו – ספק שמרנות מדעית, ספק צניעות נבונה, מאפיינת גם את המשך כתיבתו של גריפין על נפשן של חיות. בספרו האחרון, Animal Minds (המהדורה המעודכנת והמורחבת יצאה לאור ב-2001) מעיר גריפין על ההשלכות המוסריות שיש להכרה בנפשם של בעלי-חיים, אולם עדיין ניכר שאין לו עניין וידע משמעותיים בתחום זה. הוא נותר ביולוג מעל הכול.

תמצית הספר

הספר שאלת תודעתן של חיות התגבש בעקבות הצטברות הידע על התנהגותן של חיות, שהתגלתה כמורכבת מעל ומעבר למה ששיערו מדענים עשורים אחדים קודם לכן. חשיבות מיוחדת ייחס גריפין לתקשורת החברתית בתוך קבוצות של בעלי-חיים, כהתנהגות עשירה במיוחד. את המורכבות מיקם גריפין בהקשר אבולוציוני: ראשית כול, הוא הניח שליצורים בעלי תודעה יש יתרונות מבחינת יכולת ההישרדות שלהם על פני יצורים הפועלים באופן אוטומטי. ושנית, הוא הניח שהתודעה, כמו כל תכונה ביולוגית אחרת, התפתחה בעולם החי באופן הדרגתי, ואם תכונה זו מצויה אצלנו, בני-האדם, אין זה סביר מבחינה ביולוגית שהיא מיוחדת לנו בלבד. בשורה התחתונה, גריפין אינו טוען שאנו יודעים מה חיות חושבות או שאנו אפילו יכולים להיות בטוחים שהן חושבות במודע; אולם יש סבירות גבוהה שהן חושבות במודע, ואפשר לבחון מה הן חושבות בכלים מדעיים.

רעיונות מן האנתרופולוגיה

עד כאן נראה שה"מהפכנות" של גריפין נטמעה היטב בקהילה גדלה והולכת של מדענים בדור האחרון. אולם אחד הרעיונות שמציע גריפין בשאלת תודעתן של חיות מוכר פחות, והוא מופיע בפרק "חלון אפשרי לנפשן של חיות". הבסיס לרעיון זה הוא השוואה עם מחקרים בבני-אדם. גריפין מציע לחשוב על חקר התודעה של חיות בהקבלה עם שיטת המחקר של אנתרופולוג המגיע לחברה שאינו דובר את לשונה כלל (עמ' 150-149):

אנתרופולוגיה של חיות

לדברי גריפין, מחקרים על תקשורת בחיות נותרו ברובם הגדול ברמה הפשוטה והבלתי מספקת של תצפיות מן הצד. הצופים לא עברו את המבחן המכריע, של תקשורת דו-כיוונית עם החיות באמצעות הסימנים המשמשים אותן, כפי שעושה אנתרופולוג המדבר בשפה זרה. יוצאי-דופן הם הניסויים בהוראת שפת סימנים אנושית לקופי אדם – ניסויים שכמה מהם כבר התפרסמו לפני שכתב גריפין את ספרו. אולם הוא מבהיר שמהות השיטה של תקשורת דו-כיוונית אינה הטלת הלימוד של שפת סימנים אנושית על חיה ממין אחר אלא פתיחות יתרה כלפי צורות תקשורת הייחודיות לחיות (עמ' 151-150):

גריפין מכיר בכך שחיות רבות לא יקבלו בני-אדם לחברתן ולא יתקשרו איתם ישירות. עם חיות כאלה הוא מציע לתקשר בעקיפין, על-ידי כך שמציגים בפניהן באופן מבוקר תמונות וקולות של בנות-מינן. לא מעט מחקרים כאלה בוצעו מאז שאלת תודעתן של חיות, אם כי השימוש בשיטה זו עודנו בראשית דרכו.

בעקבות גריפין

ספרו של גריפין (ושני ספרים נוספים שפרסם מאוחר יותר) תרם רבות להתפתחות האתולוגיה הקוגניטיבית. עם זאת, הספר התקבל בקהילה המדעית כדברי כפירה. העובדה שאחד הזואולוגים המכובדים בעולם מציע לדבר על נפשן של חיות כנושא למחקר מדעי גרמה הלם וזעם, והצעתו לתקשר עם חיות כבר נתפסה על-ידי כמה מבקרים כהתבזות. כך היה בסוף שנות השבעים. כיום, 27 שנים לאחר פרסום שאלת תודעתן של חיות, יש עדיין זואולוגים ופסיכולוגים המתווכחים נמרצות עם גריפין, אך ניסיונות הביטול הלעגניים הם נחלת העבר.

לסיום, בכיוון שונה לחלוטין, עלינו לשאול אם השיטות שמציע גריפין אינן מעודדות פגיעה בחיות בשם המדע – למשל, השמעת צלילים זרים לציפורי בר היא התערבות הנוטה לפגוע בהן, והוראת שפת סימנים אף מחייבת שבי וכפייה. ביקורת כזו על גריפין נדירה מאוד, וחבל שכך.

פורסם לראשונה: זכויות בעלי-חיים השבוע גיליון 84, 7.2.2003, וגיליון 125, 21.11.2003.