ידע על חיות בטבע ובשבי
הערות על חקר התודעה של בעלי-חיים, בעקבות קולין אלן
מחקר בתודעת חיות
חקר העולם המנטלי של חיות נעלם במהלך המאה ה-20 מתשומת-הלב של חוקרי בעלי-חיים. יתכן שרבים מהם המשיכו להתייחס למחשבות ולרגשות של חיות בחייהם הרגילים, אך התייחסות כזו נעדרה מפרסומיהם המדעיים. במחצית השנייה של שנות ה-60, בעקבות מחאה נגד שיטות ניצול תעשייתיות של חיות, החלו מדענים לגבש שיטות להערכת סבלן של חיות בתנאי שבי קשים. שיטות אלה קיבלו תוך מספר שנים את הכותרות "מדע רווחת בעלי-חיים" ו"אתולוגיה יישומית" (תחומים חופפים במידה רבה). רגשות של בעלי-חיים חזרו אפוא לשיח המדעי תחת לחץ חיצוני. אולם מאחר שמדובר בתחומי מחקר יישומיים וספציפיים, מדע רווחת בעלי-החיים ואתולוגיה יישומית לא עניינו בדרך-כלל חוקרים אחרים.
בשורת השינוי הבולטת הייתה ספרו של הזואולוג דונלד גריפין, שאלת תודעתן של חיות (1976). בספר זה הציע גריפין להחזיר את החוויות המודעות של בעלי-חיים למרכז תשומת-הלב המחקרית. הספר הוא במידה רבה מבשרו של תחום מחקר חדש, "אתולוגיה קוגניטיבית". האתולוגיה הקוגניטיבית שידכה בין שני מקורות עיקריים: האתולוגיה, שעניינה לימוד התנהגותן של חיות בהקשר האבולוציוני ובדרך-כלל בתנאים טבעיים ככל האפשר; והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שהתמקדה בעיקרה בחקר תהליכים מנטליים כגון תפיסה, זיכרון, מחשבה, פתרון בעיות וכן דיבור – תוך התמקדות בבני-אדם והעדפה לניסויי מעבדה.
בין המעבדה לחיי היום-יום
חוקרים של העולם המנטלי של בעלי-חיים (לא הכל מגדירים עצמם כ"אתולוגים קוגנטיביים") התבוננו בעשורים האחרונים בחיות במגוון גדול של תנאים: מצפייה נטולת-התערבות בחיות בר בטבע ועד להחזקת חיות (בעיקר שימפנזים) בשבי ובדיקת היכולות שלהם בהפעלת מקלדות מיוחדות ומתקנים דומים. עם זאת, לאתולוגיה הקוגניטיבית יש תדמית של תחום המבוסס על צפייה בחיות בר בסביבתן הטבעית. מאמר משפיע שהתפרסם בשנת 2008 בכתב-העת הבריטי לפסיכולוגיה תחת הכותרת "אתולוגיה קוגניטיבית: גישה חדשה לחקר ההכרה האנושית," ממחיש מגמה זו. הכותבים מתלוננים על כך שרוב המחקרים הקוגניטיביים בבני-אדם – שנעשים במעבדה – אינם מלמדים אותנו על הכרתם של בני-אדם בחיי היום-יום, כי תפקודים קוגניטיביים משתנים בהתאם לנסיבות, וקשה מאוד לשחזר במעבדה תנאים שיניבו תגובות דומות לתגובות היומיומיות. מה שמציעים הכותבים הוא לבצע "אתולוגיה קוגניטיבית" של בני-אדם – כלומר, לצפות בהתנהגותם הטבעית של אנשים ולהקפיד שמחקרי המעבדה יהיו קשורים הדוקות להתנהגות הטבעית. עבור פסיכולוגים אלה, האתולוגיה הקוגניטיבית היא מופת של רגישות להתנהגות ולהכרה בחיים האמיתיים.
אם ניסויי מעבדה מגבילים את הרלוונטיות של הידע המדעי על בני-אדם כפי שהם בחיי היום-יום, על אחת כמה וכמה שהם מגבילים את הרלוונטיות של הידע על חיות. בהנחה שאנו מבינים מלכתחילה את החיות ואת נסיבות חייהן פחות טוב משאנו מבינים בני-אדם, קשה יותר לתכנן ניסויי מעבדה שבודקים את התכונות המנטליות הטבעיות של חיות; על כך נוספת העובדה שלניסוי המעבדה בחיות עלולים להתלוות כפייה ותנאי שבי מעיקים. אחדים מהתיאורטיקנים של האתולוגיה הקוגניטיבית מכירים במגבלות אלה.
הניסוי כאישוש לידע קיים
קונרד לורנץ, הידוע כאחד מאבות האתולוגיה, האמין שהתובנות שמגיעים אליהן החוקרים על חיות – בדומה לתובנות אחרות על מערכות מורכבות – מבוססות על הצטברות ממושכת ביותר של ניסיון וידע. חלקי הידע מתחברים זה לזה באופן שאינו מודע בחלקו הגדול, וכך עשויה התובנה להופיע לפתע פתאום. בהקשר זה, תכנון מדויק של ניסוי הוא עניין שולי; מה שחשוב הוא ההיכרות המתמשכת של החוקר עם החיות. לורנץ מדגיש שהחיות האלה צריכות להיות חופשיות כדי לשמש כ"נושא בריא מבחינה מנטלית עבור תצפיותיו וניסוייו" של החוקר. לורנץ אמנם צידד בצפייה בחיות שבויות כדי לבדוק האם התנהגויות מסוימות יופיעו דווקא בתנאים שבהם התנהגויות כאלה אינן נחוצות – עדות לכך שהן מולדות. אולם מדובר בתנאי שבי פתוחים ומגוונים שיכולים לאפשר לחיות לבטא התנהגויות כאלה. כך, בין השאר, הגיע לורנץ למסקנה שקאקים (מין של עורב) מתאהבים ומתחתנים – ניסוח שאינו רלוונטי לניסויי מעבדה אך כנראה מתבקש בעקבות היכרות אישית עם קאקים חופשיים.
קולין אלן, פילוסוף של המדע שהתבלט בכתיבתו על אתולוגיה קוגניטיבית, מציע להתייחס לניסויי התנהגות במעבדה כאל ניסויים שנועדו לאשש את מה שהחוקרים כבר ידעו (או שיערו במידה גבוהה של שכנוע) כתוצאה מצפייה בחיות חופשיות יחסית. כך, למשל, הניסויים המפורסמים של גורדון גאלופ – ואחרים בעקבותיו – ביכולת של שימפנזים וחיות ממינים אחרים לזהות את עצמם במראה ולהפגין בכך סוג של תודעה עצמית, התבססו, לפי השערתו של אלן, על היכרות מוקדמת עם חיות הבוחנות מראות בתנאי חופש יחסיים. בניסויים סומנו חיות בצבע תחת הרדמה במקום בגוף שלא ניתן לראותו אלא דרך מראה. החוקרים בדקו האם החיה שהתעוררה נוגעת במקום המסומן בגופה בעקבות צפייה במראה – עדות לכך שהיא מזהה את עצמה במראה. תוצאות ניסויים אלה נותרו שנויות במחלוקת. חוקרים שצפו בחיות במגוון של מצבים הם אלה שנוטים לקבל את תוצאות הניסויים כעדות לזיהוי עצמי, ואלן מאמין שזוהי מסקנתם כי הם מכירים התנהגות החיות עם מראות מחוץ לניסוי. רוב הספקנים אינם מכירים מקרוב את החיות שנחקרו.
חשיבותה של היכרות
אלן מזכיר שאחת המשימות העיקריות במחקר האתולוגי היא יצירת "אתוגרם" – קטלוג של מרכיבים התנהגותיים האופייניים למין ביולוגי מסוים. אתוגרם אינו מבוסס כמובן על היכולת של חיות להפעיל מכשירים מעשה ידי אדם אלא על התנהגותן בטבע, והוא מחייב צפייה ממושכת בחיות הפועלות בחופשיות. זאת לעומת השיטות המקובלות בפסיכולוגיה ניסויית (עוד ענף של הפסיכולוגיה שנמצא ברקע של האתולוגיה הקוגניטיבית) "שמגיעה למופת שלה בתיבת סקינר" – מתקן כליאה קטן, שהחיה אמורה ללחוץ בו על דוושה כדי להשיג תגמול, וכל תגובותיה הרלוונטיות למחקר ניתנות לתיעוד באמצעים מכניים. התנהגות החיות בתיבת סקינר ובמתקנים דומים אינה תורמת דבר ליצירת אתוגרם.
אלן חוזר לצ'ארלס דארווין, שטען כי צפייה ממושכת בהתנהגותן של חיות נוטה להניב תיאורים קוגניטיביים של התנהגות החיות, כלומר שימוש במונחים של לימוד ושיקול דעת להסברת ההתנהגות. מדענים מזה כמאה שנה דוחים את תיאורי ההתנהגות של דארווין, בהנחה שלעתים קרובות הוא הגזים במידת המורכבות הנפשית שייחס לחיות. אולם בכירי האתולוגים כיום עדיין מתלוננים שמדענים הפוסלים תיאורים של עולם קוגניטיבי מורכב של חיות עושים זאת כ"ספקולציות כורסה", מתוך חוסר היכרות איתן. אלן מביא את מחקריו של דני פובינלי בשימפנזים בתור דוגמה לחוקר עכשווי הפוסל הסברים על מורכבות קוגניטיבית בשימפנזים מתוך היכרות-לכאורה עם החיות. פובינלי טוען שההבנה של שימפנזים ביחס למה ששימפנזים אחרים רואים, כמו גם הבנתם את השימוש בכלים, מוגבלת יותר ממה שטענו חוקרים אחרים. פובינלי הסתמך בכך על ניסויי מעבדה שעשה, וכאן מדגיש אלן את הכשל: ההיסטוריה האישית של השימפנזים המצויים בשליטת פובינלי שונה מהותית מזו של שימפנזים במעבדות אחרות, וכמובן גם מזו של שימפנזים בטבע; לפיכך גם אם התנהגות השימפנזים שבידי פובינלי ניתנת להסבר במונחים פשוטים ("למידה אסוציאטיבית") אי-אפשר להכליל מכך על שאר השימפנזים.
בשאלת תודעתן של חיות הציע גריפין לחוקרים ללמוד על תודעתן חיות על-ידי תקשורת דו-כיוונית איתן. אלן מוסיף לכך השערה עדכנית ופרועה למדי, על בסיס מחקר נוירולוגי שמצא כי במוחן של חיות שונות, ובכלל זה בני-אדם, יש נוירונים המופעלים הן כשהחיה מבצעת פעילות מסוימת והן כשהיא צופה בפרט אחר המבצע פעילות כזו. התגובה הזהה במקרים השונים מאפשרת לנו – וודאי גם לחיות ממינים אחרים – לזהות מיידית שהפרט האחר פועל מתוך התכוונות, כמונו. מה קורה אפוא כשחוקר מבלה תקופה ארוכה בקרב קבוצת חיות? אלן מציע שהצפייה הממושכת בחיות (וכן ניסיונות לתקשר איתן ולעתים קרובות גם לחקותן לשם תקשורת – הבעות פנים, מחוות גוף, קולות ואפילו הטלת שתן) מפתחת בחוקר תגובות המאפשרות לו לזהות את החיות כיצורים מודעים הפועלים מתוך התכוונות. ההשערה המהפכנית היא שהיכולת לזהות תכונות כאלה בחיות, מתפתחת בחלקה ברמה הנוירולוגית. אם יש אמת בהשערה זו, מובן שהיא אינה רלוונטית לחוקרים במעבדה, שעושים ככל יכולתם כדי להתרחק מהחיות.
ביקורת צנועה
דבריו של אלן ושל אתולוגים בולטים לפניו מהווים ביקורת צנועה על חסרונות המחקר בתודעתן של חיות שבויות בתנאי מעבדה. זו איננה ביקורת על העוול המוסרי הקשה שטמון בהחזקת חיות אינטליגנטיות בשבי וכפייתן לבצע משימות שנועדו לספק את סקרנותם של חוקרים. אין כאן גם ביקורת על ההשלכות האידיאולוגיות של הפעלת כוח קיצוני על חיות במעבדה, דהיינו על נטייתם של אנשים האחראים על פעולות אלימות להכחיש שלקורבנותיהם יש עולם נפשי עשיר. הדברים שלעיל גם אינם מתייחסים לחוסר התועלת או ההטעיה שבתכנון ניסויים ספציפיים. מדובר אפוא רק בביקורת פנימית מרוסנת בתחום האתולוגיה הקוגניטיבית, ולכן מסקנתה הלוגית עשויה לתמוך בתצפיות בחיות שבויות כהשלמה לתוכנית המחקר. עם זאת, קשה שלא להשתכנע מדברי הביקורת הצנועים, שהאפשרות ללמוד דברים משמעותיים על תודעתן של חיות מוגבלת ככל שתנאי השבי והכפייה קיצוניים יותר.
