מחקר מדעי מול חקירות סמויות
מי יודע הכי טוב מה עובר על חיות תחת ניצול חקלאי?
תוכן המאמר: סוגים שונים של ידע סוגי ידע חדשים: סקירה היסטורית בין המחקר המדעי לחקירות הסמויות לקראת הערכה מחודשת של החקירות הסמויות
סוגים שונים של ידע
מאבקי סמכות
עשרות מיליארדי עופות, דגים ויונקים, מוחזקים ונהרגים מדי שנה במתקנים תעשייתיים. בני-אדם מארבע קבוצות עיקריות מתיימרים לדעת מה עובר על החיות במתקנים אלה: עובדי התעשייה; המפקחים על התעשייה לפי חוקי ההגנה על בעלי-חיים; מדענים החוקרים את תגובות החיות לתנאי התעשייה; וחוקרים שהסתננו לתוך המתקנים התעשייתיים כדי לגלות מה עובר על החיות שם. בין הקבוצות האלה מתקיים מאבק על סמכות, יוקרה ואמת: מי יודע הכי טוב מה עובר על החיות שנתונות תחת ניצול חקלאי? למי צריך להקשיב? ולמי כדאי שלא להקשיב?
סוגי ידע: יתרונות וחסרונות
לכל קבוצה יש יתרונות במאבק על הסמכות. עובדי התעשייה נמצאים עם החיות הרבה יותר מאחרים; המפקחים מייצגים את ההסכמה הציבורית; למדענים יש ידע שיטתי; והחוקרים הסמויים חושפים מידע שלא נועד לעיניים חיצוניות. לכל קבוצה יש גם חסרונות: לעובדי התעשייה יש אינטרס כלכלי לשכנע שמצב החיות בכללו טוב יותר מכפי שהוא באמת, ולהתחמק מאישומי התעללות ספציפיים; רוב המפקחים מקורבים לתעשייה וממילא הם מגיעים למתקנים התעשייתיים לעתים נדירות בלבד ובהתראה מראש; גם רוב המדענים מקורבים לתעשייה והם בקושי מגיעים למתקנים תעשייתיים; ואילו לחוקרים הסמויים יש מוטיבציה לשכנע שמצב החיות גרוע יותר מכפי שהוא באמת. אז למי כדאי או לא כדאי להקשיב? שתי הקבוצות הראשונות אמנם נהנות מסמכות רבה, אולם חסרונותיהן רבים ומובהקים בדרך-כלל כתוצאה מאינטרסים כלכליים בוטים. לכן נתמקד כאן רק במדענים ובחוקרים הסמויים, ובקשר שביניהם.
סוגי ידע חדשים: סקירה היסטורית
מכונות חיות
הקשר שבין שתי הקבוצות האחרונות הוא דו-סטרי אבל לא סימטרי. ביסודו של דבר, מדענים העוסקים ברווחת בעלי-חיים חבים את עצם קיומו של תחום התמחותם למחאה הציבורית נגד הניצול התעשייתי של חיות, וזו נשענת במידה רבה על מידע שהפיצו אנשי ארגונים להגנה על בעלי-חיים, שחדרו לתוך מתקנים חקלאיים ותיעדו את הנעשה שם. התקדים הבולט הוא ספרה של רות האריסון, מכונות חיות, שהתפרסם ב-1964 וכלל תיאורים מפורטים של משקים תעשייתיים בבריטניה. הספר כולל גם צילומים של חיות במשקים מאת דקס האריסון, בן-זוגה של רות, וממקורות עיתונאיים וחקלאיים. בניגוד לבאים אחריה, רות האריסון לא הייתה חברה בארגון כלשהו ולא נזקקה לחקירה סמויה. היא נכנסה למשקים בגלוי, וספרה אף נפתח בתודות לחקלאים שסייעו לה. ללא הכשרה בביולוגיה או בחקלאות, היא התבוננה בחיות שבמשקים בעיני הדיוט, קראה ספרות חקלאית, הרבתה לצטט ממנה ותיארה את מה שראתה בשפה עיתונאית יבשה. שיטת העבודה שלה הייתה התבוננות אמפתית בחיות והבנה אינטואיטיבית שלהן, מתוך מוטיבציה מוסרית.
הוועדות
מכונות חיות עורר סערה בבריטניה. הממשלה מיהרה להקים "ועדת חקירה לעניין רווחת בעלי-החיים המוחזקים במערכות חקלאיות אינטנסיביות" (ועדת בראמבל). ב-1968 נכנסו לחקיקה הבריטית הוראות שנועדו להבטיח לחיות בחקלאות תנאי מחיה שנחשבו כסבירים, ובשנה זו התקבל במועצת אירופה הסכם ראשון להגנה על חיות בחקלאות. בעשורים הבאים גיבשו מועצת אירופה והאיחוד האירופי הסכמים וחוקים שנועדו לשפר את המצב ברוב ענפי חקלאות בעלי-החיים.
רות האריסון כיהנה כחברה בוועדת בראמבל, ולאחר מכן בוועדה קבועה שנוסדה כדי לייעץ לממשלת בריטניה בענייני רווחת בעלי-חיים (FAWC). אולם האריסון הייתה חריגה בין מי שנחשבו כמומחים. כיום, אין ב-FAWC אף נציג המזוהה עם פעילות להגנה על בעלי-חיים אלא בעיקר אנשי מדע וחקלאות. הוועדות המיוחדת של מועצת אירופה ושל האיחוד האירופי, שהוקמו מאוחר יותר כדי להמליץ למקבלי ההחלטות בעניין מדיניות רווחת בעלי-חיים, כוללות מדענים בלבד.
התפתחות המדע החדש
רבים מחברי הוועדות הם מומחים ל"מדע רווחת בעלי-חיים" או "אתולוגיה יישומית" – תחומים קרובים מאוד זה לזה, שנוסדו למעשה על-ידי ועדת בראמבל. הוועדה האצילה על המדענים את הסמכות לומר למחוקקים מה עובר על החיות במשקים החקלאיים. לפי דו"ח הוועדה (1965),
(מצוטט אצל Duncan, עמ' 13)
ב-1965 היו מעט מאוד עדויות מדעיות כאלה. אולם עם הרחבת החקיקה האירופית שנועדה לרסן את הפגיעה בחיות המנוצלות בחקלאות התפתח במהירות התחום המדעי החדש. לעתים קרובות ענה המחקר ישירות על שאלות שעמדו על סדר-היום הציבורי והפוליטי (למשל: כיצד פוגעים כלובים מסוגים שונים בתרנגולות). חוקרי רווחת בעלי-החיים ניסו לברר מהו הנזק שנגרם לחיות במתקנים חקלאיים ובתנאי שבי אחרים, מה מרגישות החיות ואיך אפשר לשפר את מצבן על-ידי שינויים מזעריים בתנאי השבי. התחום קיבל דחיפה ב-1974 עם ייסודו של כתב-עת מיוחד, שנקרא כיום Applied Animal Behaviour Science. בשנים האחרונות יוצא אחת לחודש גיליון כפול של כתב-העת ובו לפחות 10 מאמרים מקיפים. משנות ה-90 יוצאים לאור גם שני רבעונים בתחום זה, ומאמרים בנושא מתפרסמים באופן לא-סדיר גם בכתבי-עת אחרים העוסקים בהתנהגות בעלי-חיים או בתעשיות החקלאיות.
התפתחות החקירות הסמויות
במקביל להתפתחויות הממוסדות המשיכו ארגונים להגנה על בעלי-חיים ליצור גוף ידע שונה לחלוטין. מדובר בהמשך לדרך שנוסדה במכונות חיות: תיאור הניצול התעשייתי של בעלי-חיים על בסיס שילוב של נתונים חקלאיים, נתונים מדעיים וחקירות בשטח. נראה שאף היסטוריון לא כתב על התפתחותו של גוף הידע הזה – ולכן אין בידינו תמונה היסטורית ברורה שלו.
באופן כללי, אין ספק שמשנה לשנה עומד לרשות הארגונים יותר חומר מדעי להיעזר בו, אך קשה יותר ויותר לאסוף מידע מהשטח. עדיין אפשר להיכנס בגלוי למשקים קטנים כפי שעשתה האריסון, אך לא למתקנים תעשייתיים ממש. כדי להפיק מידע מתוך המתקנים שהחיות כלואות בהם, כיום יש צורך להשתמש באחת משלוש שיטות: להיכנס ללא רשות מבלי שרואים אותך; להתקבל לעבודה במתקן תחת מסווה; או לראיין עובדים המוכנים להסתכן ולספר כל מה שראו. ככל הנראה, שיטות אלה להשגת מידע על החקלאות הפכו להיות נפוצות רק בשנות ה-90, ואילו חקירות דומות במעבדות מחקר התפתחו ככל הנראה כעשור קודם לכן. אתר PETA, למשל, מציג את נקודות-הציון החשובות בהתפתחות הארגון, ובכלל זה החקירה הסמויה הראשונה במעבדת ניסויים בקופים, ב-1981; החקירה הסמויה השביעית של PETA, ב-1991, הייתה הראשונה שערך הארגון במשק חקלאי – מפטמת ברווזים במדינת ניו יורק. האינטרנט נתן דחיפה עצומה לחקירות הסמויות, בכך שאיפשר פרסום נרחב של תיאורי חקירות מילוליים ותמונות סטילס צבעוניות. במהלך שנות ה-2000, עם התפתחות טכנולוגיות וידיאו באינטרנט, החלו כל החקירות הסמויות המשמעותיות לכלול גם תיעוד בווידיאו.
כיום, גיחות תיעוד חד-פעמיות למתקנים חקלאיים תוך הסגת גבול ודאי נפוצות ברחבי העולם, אך מן הסתם רובן אינן מגיעות לידי פרסום. מאחר שהתיעוד בשיטה זו נערך רק כשאין עובדים בסביבה, המידע שאפשר להפיק כך מוגבל. הכנסת סוכן סמוי כעובד במתקן חקלאי היא משימה מסובכת, וככל הנראה נערכות בעולם רק חקירות אחדות כאלה בשנה. נראה שגם נטילת עדויות מפורטות מפי עובדים במתקנים חקלאיים היא שיטה נדירה מאוד.
חלק מהתמונה הפוליטית
חקירות סמויות משלושת הסוגים שלעיל מהוות יחד את המקור המרכזי למידע שלילי ביותר על מצב החיות בחקלאות. מידע זה צריך לעמוד מול כל מקורות המידע האחרים, שנהנים מסמכות ממסדית ומתגייסים בדרך-כלל בניסיון לערער על האמינות של החקירה הסמויה. אולם בזכות הצילומים מצליחות לעתים החקירות הסמויות לשכנע אפילו במערכות השמרניות ביותר ולגרום שינויים פוליטיים. למשל, מבצע של גיחות תיעוד חד-פעמיות ב-48 לולי ביצים באוסטריה על-ידי VGT שיחק תפקיד מכריע בחקיקת החוק המהפכני שעבר במדינה בשנת 2004; וחקירת HSUS במשחטת Hallmark/Westland שבקליפורניה בסוף שנת 2007 הביאה להשמדת 65,000 טון בשר ולחקיקת שני חוקים. הצלחות אלה מהוות הד להצלחת חקירותיה הגלויות של האריסון כלא-מומחית. אולם כפי שנוכחותה הבלתי ממסדית של האריסון נותרה חריגה בוועדות הבריטיות, כך גם כיום הידע הממוסד הוא שמנצח לרוב במאבק על הסמכות לקבוע מה עובר על החיות בחקלאות התעשייתית.
בין המחקר המדעי לחקירות הסמויות
החקירות המדהימות
רוב המטרות לחקירות הסמויות נבחרות באופן אקראי – מתקנים גדולים בקרבת מקום המגורים של החוקרים. מסתבר שברוב המקרים די להציב צופה ערני עם מצלמה בתוך משק תעשייתי גדול או משחטה – ועד מהרה מתגלים מקרים של הזנחה מחרידה, ציוד פוגעני, טיפול קטלני, מדיניות "רווחים מעל לכל" מטעם ההנהלה ועובדים זוטרים סדיסטים. כל זאת בנוסף לזוועות הנובעות מיישום "תקין" של שיטות חקלאיות סטנדרטיות, כגון: ברירה מלאכותית של תרנגולי בית ותרנגולי הודו, כליאת תרנגולות בכלובים בתעשיית הביצים, פיטום עופות מים ועוד.
למרות הנדירות והאקראיות של החקירות הסמויות, רובן חושפות בפני הציבור הכללי והמקצועי תוצאות "מדהימות" – ביחס לכל ייצוג אחר של החקלאות. בעשורים האחרונים הן הצטברו לכדי תמונה עגומה כוללת של החקלאות; אולם מאחר שהן לא מהוות מדגם קביל מבחינה סטטיסטית, אפשר להגיב שוב ושוב ב"תדהמה" על הזוועות שהן מגלות. כמובן, התדהמה נובעת בעיקר מכך שמקורות הידע הסמכותיים ביותר – התעשייה, המפקחים והמדענים – מציירים תמונה פחות שלילית של החקלאות, המתקבלת בהסכמה על רקע הדימוי הציבורי הארכאי של המשק המסורתי ה"טבעי".
ארגונים מחפשים סמכות
כשמפרסמים תוצאות של חקירה סמויה, נוהגים לחזק את הרושם הסמכותי שלה בעזרת חוות-דעת של מומחים. למשל, בעקבות חקירה סמויה שערך PETA במשחטת Pilgrim's Pride בשנת 2004 צירף הארגון לחשיפה את חוות-דעתם של שישה מומחים למדע רווחת בעלי-החיים ולרפואה וטרינרית. צירוף חוות-דעת של מומחה הוא כמובן נוהג מקובל גם בתחומים אחרים, בעיקר בבתי-המשפט. אולם ביחס לבעלי-חיים צצות מוזרויות:
- עצם הפנייה לעד מומחה מרמזת שהשופטים, המחוקקים והציבור הרחב עלולים שלא להבין היטב מה הם רואים בסרט שצולם בהסתר. אבל האם ייתכן שנראה פועלים מטיחים עופות בקיר ודורכים עליהם – ונחשוב שלפנינו פרקטיקה חקלאית סבירה? "הפרשנות המקצועית" נראית לא פעם עודפת; למשל, בדברי ד"ר לורי סיפרסטין-קוק, מומחית לרפואה וטרינרית, בתגובה לסרט שצולם במשחטת Pilgrim's Pride: "כאשר תרנגול נזרק כך מבלי לכוון, אין דרך להבטיח איזה חלק מגופו יתנגש בקיר. אם מה שפוגע בקיר הוא הגב או צד הגוף או רגליים, לא סביר שהתרנגול יאבד הכרה אלא יסבול מעצמות שבורות, חבורות קשות ו/או פגיעות פנימיות."
- אם ארגון זכויות אדם חושף חקירה במתקן של הוצאות להורג ובוחר לגבות את החקירה בעדות של מומחים, האם הוא יזמן כעדה מומחית מתכננת של כיסאות חשמליים? או רופא שרכש את ניסיונו הרפואי במרתפי עינויים? האם עדותם קבילה יותר מעדותו של הדיוט? ולמרות זאת, ה"כוכבת" בתחום חוות-הדעת המקצועיות, טמפל גרנדין, היא מתכננת של משחטות; שאר מדעני רווחת בעלי-החיים עוסקים בניסויים בחיות בתנאי שבי שונים; והמומחים הווטרינריים עובדים בתעשייה.
מי יודע מה?
הידע של המומחה החיצוני בעניין התנאים שנחשפו בחקירה נופל בהכרח מהידע שבידי החוקר הסמוי – לפחות כשמדובר בחקירות ממושכות. זאת מאחר שהמומחה מסתמך בעיקר על צילומי החקירה המהווים רק חלק זעיר מהאירועים שהחוקר היה עד להם. עקב האילוצים הטכניים שבהפעלת ציוד סמוי, הצילומים מעטים, איכותם גרועה ונקודת-המבט שלהם מוגבלת.
למרות זאת, מומחיותם של אנשי המדע והתעשייה הכרחית לעתים קרובות, כי הדיוטות אינם מסוגלים להבין חלק מתוצאות החקירה. למעשה, האינטואיציה שלנו מספיקה בדרך-כלל רק להבנת המשמעות של התעללות סדיסטית, פציעה גלויה או מחלה קשה. ללא עזרת מומחים, איננו מבינים פגיעות שנובעות מברירה מלאכותית, מסביבה חברתית מעיקה וממחסור או עודף בגירויים סביבתיים. אם נכנסת ללא רקע במדע רווחת בעלי-החיים ללול בתעשיית הבשר, לא תתקשה/י להבחין בעופות גוססים, בצפיפות הקיצונית, בסירחון הצורב, וכן במובילים התופסים עופות באלימות; אולם לא תדע/י לבחון ולהבין רביצה ממושכת של עופות, סימני כוויות בכף הרגל, תאורה באורך גל מוגבל, נוכחות עצמים מעיקים בלול, מזון הגורם לגדילה מהירה מדי וכיוצא באלה. למרבה האירוניה, בחקירות סמויות נוטים להתמקד דווקא בפגיעות שקל להבין ללא עזרת מומחה, כי יש סיכוי גבוה יותר להביא להרשעה באמצעות חשיפתן.
המומחים המופתעים
למרות מגבלות החקירות הסמויות, ההפתעה היא תגובתם הטיפוסית של המומחים. ארבעה מתוך ששת המומחים שצוטטו על-ידי PETA בתגובה לחקירה במשחטת Pilgrim's Pride הביעו תדהמה. למשל, ד"ר דונלד ברום, אחד המומחים העולמיים למדע רווחת בעלי-החיים ויועץ ותיק לאיחוד האירופי בתחום זה, כתב: "ביקרתי בהרבה משחטות לעופות אבל מעולם לא ראיתי אכזריות לתרנגולים ברמה שמוצגת בווידיאו הזה."
כיצד הצליח סרטון קצרצר ואקראי להפתיע את ד"ר ברום? תשובה משוערת לכך היא שד"ר ברום נכנס למשחטות לאחר תיאום מראש, כשזהותו ידועה לכל. בביקוריהם הרבים במשחטות ראו הוא ועמיתיו הצגות שנערכו עבורם ולא פעילות שגרתית. במשקים אולי פחות מתאמצים לערוך הצגות למומחים, אך נוכחותו של המדען ודאי משפיעה על התנהגות הפועלים, ואולי גם על ניהול המשק בכלל.
מגבלות המומחיות
הרוב הגדול של המחקר ברווחת בעלי-החיים ממילא אינו מתקיים במתקנים מסחריים. הידע העיקרי בתחום זה מושתת על ניסויים בתנאים מבוקרים, בתוך מתקני ניסוי. למשל, בגיליונות ינואר עד אמצע אפריל 2009 של כתב-העת Applied Animal Behaviour Science מופיעים 50 מאמרים שמציגים מחקרים מקוריים בחיות המנוצלות בתעשיות הבשר, החלב, הביצים והפרווה; 46 מהמחקרים נערכו במשקי מחקר מיוחדים או שהם מפרטים תנאי ניסוי שאינם דומים לתנאים המסחריים; כל זאת לעומת ארבעה מחקרים בלבד שנערכו במשקים מסחריים בפעילותם השוטפת. במילים אחרות: המומחים אינם מומחים לנעשה בתעשייה כי הם פשוט לא חוקרים שם, וסוג השאלות שהם שואלים אינו נוגע בתנאים התעשייתיים כפי שהם מתקיימים בפועל אלא בתנאים תעשייתיים תיאורטיים. המדענים אמנם מנסים לדמות בתוך תחנות המחקר שלהם תנאים תעשייתיים, אך בקנה-מידה קטן מאוד ובעזרת צוות מיוחד (ולא הנהלה מסחרית ופועלים קשי-יום). נראה שמדובר בגורמים להבדלים עמוקים בין המציאות התעשייתית למצב בתחנות המחקר.
יש להעיר שמדענים רבים מכירים את התעשייה היטב בזכות קשרי עבודה ומסחר עם מתקנים תעשייתיים. אולם היכרות זו אינה נערכת בכלים של מדע רווחת בעלי-החיים. במצבים אלה, המדען דומה לכל עובד אחר של התעשייה.
לקראת הערכה מחודשת של החקירות הסמויות
תחום ידע ייחודי
מתוך הדברים שלעיל עולה שהחקירות הסמויות כוננו גוף ידע ייחודי ונפרד מהידע המדעי. אמנם, אילו היו המדענים מתייחסים למשק או למשחטה כפי שחוקרי חיות בר מתייחסים לחיות בטבע, או כפי שסוציולוגים ופסיכולוגים מסוימים מתייחסים לסביבה האנושית – הם ודאי היו צוברים ידע המאפיל על הידע הייחודי שאספו הארגונים להגנה על חיות. לשם כך היו המדענים צריכים לערוך תצפיות במתקן התעשייתי באמצעים סמויים וללא התערבות.
בפועל, גישה כזו חריגה מאוד במדע רווחת בעלי-החיים. גם גופי פיקוח רשמיים יכולים ולמעשה חייבים, באופן עקרוני, לאסוף בשיטתיות ובהסתר מידע על הנעשה במתקנים החקלאיים, אולם הם לא עושים זאת. למעשה, במשחטות מסוימות ולעתים במתקנים אחרים מוצבות מצלמות מעקב מטעם הנהלת המתקן – אך סרטי התיעוד, שוודאי מכילים מידע העולה בהיקפו על המידע שנאסף בחקירות סמויות, חסויים לחלוטין.
זלזול בידע הייחודי
כיום, הארגונים מחזיקים בידע משמעותי שאינו קיים בשום מקום אחר. בתי-המשפט, משרדי החקלאות, מנגנוני החקיקה, המדענים, אנשי התעשיות ולעתים קרובות גם אמצעי התקשורת, מתאמצים להפחית מערכו של הידע הזה ולזרוע ספקות לגבי אמינותו, סמכותו ותוקפו כמייצג תופעות כלליות. אולם יש להודות שהארגונים עצמם שותפים מבלי משים לזלזול בידע הייחודי שבידיהם. הכוונה בביקורת זו אינה לשימוש הנקודתי בחוות-דעת מדעית, או לשימוש הנרחב במקורות מדעיים ותעשייתיים כדי לצייר תמונת מצב של בעלי-חיים בחקלאות, אלא לעצם הטיפול במידע הייחודי.
באופן טיפוסי, ארגונים שביצעו חקירות סמויות מפרסמים רק חלק קטן מאוד מממצאי החקירה – תיאור מילולי תמציתי, כמה צילומים נבחרים ובשנים האחרונות גם סרטון וידיאו ערוך. לאחר שנים אחדות, אפילו הנתונים הללו נגנזים. המניע למדיניות זו ברור: הארגונים תופסים את החקירה בתור כלי הסברה ועדות משפטית – ולא בתור תרומה לגוף ידע מקיף וחשוב. אם גוף ידע מחייב פירוט רב ועומק היסטורי, הרי שבזירה הציבורית והמשפטית דרושה תמציתיות והמידע מתיישן במהירות.
לסיכום: יחס חדש לחקירות הסמויות
ככל הנראה, אין ארגון הגנה על בעלי-חיים בעולם (ובכלל זה אנונימוס) המתייחס ברצינות הראויה לידע שצבר בחקירות סמויות. המידע אינו מנוהל לפי עקרונות ארכיוניים, רובו הגדול אינו נגיש לציבור, ולא נעשה ניסיון לחבר בין חקירות שונות לכלל גוף ידע אחד. יוצאת-דופן במידת-מה היא התוכנית Undercover TV שהפיק הארגון הקליפורני In Defense of Animals. התוכנית, שהפרק הראשון שלה שודר לראשונה ב-1.2.2005, התבססה כולה על חקירות סמויות של ניצול בעלי-חיים, והסרטים נתרמו על-ידי 17 ארגונים מרחבי העולם. ההפקה נפסקה אחרי כשנה, עם 53 תוכניות באורך כחצי שעה. התוכנית שודרה (ועדיין משודרת פה ושם) בכ-100 תחנות טלוויזיה בארצות-הברית ובכמה תחנות בקנדה, במקסיקו ובאוסטרליה. יש לציין בהקשר זה גם את מפתח החקירות באתר האינטרנט של PETA, המרכז כיום יחד 59 סרטונים מחקירות סמויות, לעתים בתוספת מידע בכתב.
מן הראוי ש-Undercover TV תהיה הסנונית המבשרת של יחס חדש לחקירות הסמויות. הקמתו של ארכיון בין-ארגוני ובינלאומי לחקירות סמויות, הכולל את מכלול המידע המילולי והחזותי שנאסף בחקירות, תחשוף בפני הארגונים עצמם ובפני הציבור כולו כמות עצומה של ידע חשוב ושימושי שהולך כיום לאיבוד. היחס הרציני לידע הזה יביא בסופו של דבר גם לעליית קרנו ולביסוס סמכותו בקרב כל אותן סמכויות שממהרות כיום לבטל אותו. ומאחר שמדובר במקור הידע הביקורתי ביותר כלפי ניצול בעלי-חיים, ביסוס סמכותו עשוי לעורר שיפורים מעשיים במצב החיות.
