שכנים מתארגנים למחאה
התקוממות תושבים בירושלים נגד טבח חתולים
13.6: התירוץ להשמדה
ביום שישי, 13.6.2003, נכנסה כלבה גוססת לשכונת ארמון הנציב, בגבול הדרומי של ירושלים. הכלבה מתה לאחר כמה שעות, ובדיקה שלאחר המוות העלתה שהיא הייתה נגועה בכלבת. השירותים הווטרינריים העירוניים, בעלי כוח בלתי מוגבל כמעט בחסות החוק המיושן מימי המנדט הבריטי – פקודת הכלבת – נכנסו לפעולה. הם עברו בכפרים הערביים שסביב השכונה והשמידו שם את כל הכלבים והחתולים שמצאו. איננו יודעים כמה חיות הרגו שם ואם התושבים גילו התנגדות. נוסף על כך, הווטרינרים העירוניים החליטו להותיר "אדמה חרוכה" בנתיב שהכלב הגוסס עבר בו: להרוג את כל החתולים ברחובות דוב ברונר ואבשלום חביב. גם אם כל החיות בסביבה היו בריאות לחלוטין, לווטרינרים העירוניים לא אכפת.
17.6: האיום
תושבת השכונה, אפרת אפק, מתארת כיצד "הזהירו" השירותים הווטרינריים את תושבי השכונה מפני הרעלה:
18.6: הרעלה ראשונה
ההרעלה הראשונה בשכונת ארמון הנציב נערכה ביום ד'. אפרת וכמה שכנים ערכו בירור בשירותים הווטרינריים והתארגנו באופן ספונטני להתנגדות. היא מספרת:
שכנתי ואני עמדנו בעקשנות, כל אחת ליד צלוחית, להבריח חתולים. חלק מהפקחים נראו משועשעים. ניסינו לדבר איתם על מדיניות של חיסון אורלי לחיות בר, שהיה מונע סיטואציה מזוויעה זו, ומפעל לחיסון כלבי בית בכפר הסמוך (יש שם וטרינר ערבי). כמובן לא היה סיכוי שיטו אוזן. הפקחים הזמינו משטרה, ובאותו יום השוטר גילה אמפתיה.
אחר הצהרים צלצלה שכנתי לביתנו. היא מצאה את אחת החתולות שלה (בלאקי) מפרכסת. המראה של חתול מפרכס ומתנודד – מזעזע. לא רק העובדה שהורגים מזעזעת, גם אופן המוות. מתברר שלמרות שהחתולה הייתה שבעה, סקרנותה גברה והיא טעמה מהרעל (כנראה כמות לא גדולה).
כל ששכנתי ביקשה הוא מישהו שיכול לגאול את חתולתה מייסוריה. בסופו של דבר לקחה אותה שכנה נוספת לטיפול רפואי. ולמחרת היום חזרה אלינו בלאקי בריאה ושלמה."
19.6: מלכודות ורעל
הפיתיונות הכילו את הרעל תרדמון. רעל זה גורם לירידה בטמפרטורת הגוף, ובימים קרים הקורבן מת. אולם בחום של חודש יוני גילו השירותים הווטרינריים שהרעל אינו קטלני דיו למטרותיהם, אף על-פי שכמה חתולים מתו. הפקחים שבו לשכונה עם מלכודות. מספרת מיכל בן-נריה, תושבת אחרת של השכונה:
התחלנו בני ואני לפטרל ברחובות במכוניתי, ומצאנו שהם התמקמו ברח' דב גרונר הסמוך והעמידו שם מלכודות. התחלתי להרעיש עם המכסים והחתולים התפזרו. המלכודות היו מפוזרות ולא השתלטתי על השטח. למרות כל מאמציי נלכד חתול אחד והוכנס לרכב."
השכנים ביקשו לראות את הרשיונות להרעלה והתרשמו שיש ליקויים ברשיון. הווטרינרים נסוגו עם פיתיונותיהם, אך שבו עם המלכודות. אברהם עוכב לחקירה. אחד מן החתולים שנתפסו נמצא בחסותה של אחת השכנות, אולם הפקחים סירבו לשחררו ודרשו שתביא "מסמך המעיד על שייכותו לה." לאחר מספר ימי מאמצים, שוחרר החתול.
22.6: המשמידים חוזרים
במקביל למאמצים בשטח, נערכו מאמצים משפטיים לעצור את ההרעלות ואת הלכידות. שלוש מתושבות המקום הגישו תלונה במשטרה נגד ההרעלה. החלה הפעלה יעילה של כלי התקשורת, וההרג סוקר בערוץ 1 ובמקומון זמן ירושלים (סיקור נוסף צפוי במקומונים היום, 27.6). העירייה הוצפה בפניות זועמות, ויו"ר סיעת מרצ בעירייה, פפה אללו, התגייס לעזור. למרות זאת שבו המרעילים עם מלכודותיהם ביום ב', והפעם נתקלו בהתנגדות מאורגנת יותר, שהפכה להפגנה מצולמת על-ידי ערוץ הכבלים הירושלמי. מספרת אפרת:
23.6: משא ומתן
עם ההתמדה בהתנגדות, החלו מנהלי מבצע ההרג להבין את המצב. ד"ר זהר דבורקין מהשירותים הווטרינריים פנה ביום הלכידות האחרון אל השכנים וביקש להיפגש איתם. בפגישה שנערכה למחרת הוא טען, שתשעה חתולים מתו בהרעלות, וחמישה-עשר נוספים נלכדו והושמו בהסגר הצפוי להימשך חצי שנה(!) אם ידרוש מישהו מדיירי הרחוב לשמור על החתול בחיים. בכוונת השירותים הווטרינריים להמשיך וללכוד את החתולים ברחובות שסומנו, אולם הוסכם לדחות את המשך הלכידות עד לאחר פגישה עם ראש השירותים הווטרינריים בירושלים, ד"ר אבי ליטבק. הפגישה תיערך ביום א', 29.6.2003.
קריאה לפעולה! (יוני 2003)
המאבק בהשמדת החתולים בשכונת ארמון הנציב הוא דוגמה לכוח שיש בידי כל אחת ואחד מאתנו להשפיע על מהלך של פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים. המאמץ גדול – יש צורך להשקיע זמן, ללמוד את החוק, להתעמת ללא פחד ובגבולות החוק עם הרשויות, להפעיל את התקשורת ולבצע מהלכים משפטיים. כדי להצליח במאבק, דרושה התארגנות של אנשים מכל רחבי העיר ותמיכה מכל הארץ. התארגנות ותמיכה משמעותיים יוכלו להביא לשינוי במדיניות המסורתית של עיריית ירושלים, הידועה כעוינת חתולים באופן מיוחד. אנו מבקשים לכתוב מכתבים לגורמים הבאים (להנחיות לכתיבת מכתבים) - עדיף שלא להסתפק בדואל או פקס ולשלוח מכתבים רגילים (לפי הכתובת: [שם חה"כ], הכנסת, ירושלים):
- שר הפנים אברהם פורז. פקס: 5666376-02 aporaz@knesset.gov.il
- ראש העיר, מר אורי לופוליאנסקי, ככר ספרא 1, ירושלים. פקס: 6296014-02 mayor@jerusalem.muni.il.
חשוב להדגיש במכתב אליו את העובדה שמדיניות ההשמדות נוגדת את רוח הדת וההלכה. לכתבות בנושא: 1, 2.
- ד"ר דגנית בן דב, הממונה מכוח חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות, ת.ד. 12, בית-דגן. פקס: 9681661-03.
- השרה לאיכות הסביבה, פרופ' יהודית נאות. (לא לשלוח פקסים) ynaot@knesset.gov.il.
- חבר הכנסת יוסי שריד, פקס: 6360193-03 yossis@knesset.gov.il .
במכתבים לרשויות אין די בציון העוול המוסרי הגלום בהרעלה והקשר הרגשי החזק של המאכילים עם חתוליהם. אנשי הרשויות עשויים ללכת שולל אחר הרטוריקה של השירותים הווטרינריים ולהאמין שנשקפת סכנת כלבת לבני-אדם מן החתולים. לכן כדאי להזכיר את הנקודות הבאות:
- הרג חתולים בתוך יישוב יביא במהירות לכניסת חתולים אחרים לשטח שהתפנה. חתולים אלה עשויים להגיע מחוץ ליישוב, שם הסיכוי שיהיו נגועים גדול יותר. החתולים המטופלים מהווים אפוא חיץ בפני הכלבת.
- גם הרג חיות בר אינו יעיל למניעת התפשטות הכלבת, מסיבה דומה – חיות אחרות נכנסות לטריטוריות שהתפנו.
- קיים חיסון אורלי (באמצעות פיתיונות) נגד כלבת, שכבר הוכיח את עצמו בחו"ל ובגליל. זהו הפתרון האמיתי למחלה, כאשר בעלי-החיים המחוסנים מונעים כניסה של בעלי-חיים חולים לתחומם ומגינים בכך על האנשים מפני כלבת.
- עיריית ירושלים בפרט והממשלה בכלל צריכות להפנות את משאביהן למבצעי חיסון במקום ליזום מבצעי הרג. מאכילי החתולים דואגים לבריאותם ומחסנים אותם על חשבונם, ולכן המאכילים הם כיום המונעים את התפשטות הכלבת לישובים, ולא הרשויות.
- חתולים הם נשאים נדירים מאוד של כלבת.
פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 104, 28.6.2003.
