התנים של פארק הירקון
שובם של התנים
מתי הם הגיעו לפארק? תושבים מהסביבה מעריכים שלפני שלוש-ארבע שנים, ומישהו טוען שראה שם תנים כבר בשנת 2006. בכל מקרה, זו הפתעה משמחת לאחר עשרות שנות היעדרות: משרד החקלאות השמיד את רוב התנים בארץ בשנות השישים. כיום נראה שחיים בפארק כמה עשרות תנים, בין נחל איילון במערב לאזור קניון איילון במזרח, בשטחים הירוקים משני צידי הירקון.
בפארק ובשיכון ותיקים הרמת-גני הסמוך לו מדרום, אפשר לשמוע אותם מדי לילה מחליפים ביניהם קריאות. בתוך הפארק קל לאתרם כשהם עוברים בהליכה מהירה, עסוקים בענייניהם. בדרך-כלל הם שומרים על מרחק של כמה עשרות מטרים מבני-אדם, אך כשתן נקלע למעבר צר, הוא עשוי לעבור 10-5 מטרים ממך, לחוץ להתרחק. כשלא מתקרבים אליהם, הם משתחררים ואפשר לראותם משחקים, מתקוטטים ביניהם או מחטטים בפחים. מאז ספטמבר 2012 ערכתי מעל 30 תצפיות בהם ולא ראיתי אפילו צל של גילויי תוקפנות מצידם כלפי בני-אדם. המפגש הטיפוסי הוא של אדישות הדדית, או של תן מבויש המוצא עצמו לרגע במוקד של מבטים מתפעמים. אנשים עוצרים ומסבירים לילדים "זה לא כלב, זה תן!" או מחליפים בהתרגשות חוויה עם זרים גמורים, שמחים בטבע שזכו לחזות בו באמצע המדבר העירוני.
תנים בפארק הירקון, מרץ 2013. סרטון מאת יואב קררי
בעיית ההאכלות
אולם יש גם מגעים מסוג אחר בין התנים לאנשים. פארק הירקון רוחש חיות מבויתות וחיות בר שבויות שהשתחררו ולמדו לבקש מזון מאנשים. והאנשים משתוקקים להאכיל. בכל שעה ביום ובלילה, ברווזים, אווזים, נוטריות וחתולים מתקרבים לנופשים כדי לבדוק אם יש להם משהו לאכול – והאנשים, מכל הגילאים ומכל העדות, מוותרים על חתיכה מהסנדוויץ' או מציעים אותה מיוזמתם. גם התנים, או לפחות חלקם, למדו להשתלב ביחסי הקבצנות האלה. כך באחד מלילות יוני ראיתי תן רובץ גלוי על הדשא במרחק כמה עשרות מטרים ממשפחה בפיקניק. בהדרגה הוא התקרב אליהם עד שאחת הנשים זרקה לעברו פיסת לחם קטנה. התן לקח את הלחם בחוסר עניין, והתרחק. כעבור כמה דקות התקרב שוב, כדי להתאכזב בשנית מפיסת לחם. הפעם התקרב עוד, וכשהגיע לארבעה מטרים מהמחצלת של הנופשים ניסה אחד הגברים הרובצים לגרשו בזריקת נעל. הנעל נחתה ליד התן, שכנראה חשב שזכה בארוחה של חייו. הוא תפס את הנעל בפיו והתרחק בהחלטיות. האיש קם בגרביו והחל לרדוף אחרי התן המופתע, שהגביר מהירות ונעלם עם שללו בסבך של גדת הירקון, כמאה מטרים משם. את הנעל, שכנראה אכזבה אותו בטעימה שנייה, הוא השאיר על השביל. האיש חזר עם נעלו ללא כעס, ואחת הנשים הסבירה שהם נתנו לתן בשר קודם לכן.
סיפור זה, חביב ובלתי מזיק לכאורה, מסמן מגמה בעייתית בפארק הירקון. התנים לומדים במהירות לבקש אוכל, ואנשים מתלהבים להאכילם בכלל, ולהאכיל כדי להתקרב בפרט. לפחות כמה מהתנים מתקרבים למרחק נגיעה מהאדם המגיש להם אוכל. מלבד המאכילים המזדמנים, יש כבר מאכילי תנים קבועים, המשוכנעים מן הסתם שהם עושים מעשה טוב, בלי להכיר בהשלכותיו המסוכנות.
ההאכלות השיטתיות והמזדמנות, במשולב עם הפסולת המושלכת בפחים פתוחים בפארק ומפונה לאט למדי, יצרו תופעות חדשות. ראשית כול, התנים התרבו. בשטחים טבעיים, זמינות המזון מגבילה את צפיפות התנים ואת גודל האוכלוסייה, אך כשכמות המזון אינה מוגבלת על-ידי אקולוגיה מקומית, מספר התנים עולה בתלילות. למשל, בעבודות שערכו בגליל עמית דולב ועמיתיו נמצא שצפיפות השועלים והתנים ליד יישובים מסוימים גדולה פי 18-7 מצפיפותם בשטחים המרוחקים מהיישובים. באזור זה, מקור המזון המלאכותי הוא בעיקר גוויות של עופות שהושלכו ליד לולי ביצים (תרנגולות רבות מתות בכלובים ונזרקות החוצה). בפארק הירקון מדובר במקורות מזון אחרים, אך התוצאה דומה: כשיש אוכל בשפע, התנים ממליטים יותר גורים.
תופעה חדשה אחרת היא שינוי בהרגלים. גורים שראו את אימא אוכלת כמעט מהיד של אנשים מזדמנים, למדו לראות באנשים מקור אוכל מובן מאליו. השטח הבנוי של העיר לא מפחיד אותם כפי שהפחיד את הורי-הוריהם. גם בני-אדם לא מרתיעים אותם אלא נראים כיצורים שאם מנדנדים להם מספיק, אפשר לקבל מהם אוכל. עם החינוך החדש שהעניקו להם המאכילים, ותחת לחציה של אוכלוסיית תנים גדלה, לתנים כאלה אין בעיה להיכנס העירה, לחפש אוכל בחצרות ולהתקרב לאנשים.
לשמור מרחק, למען התנים
מה לא בסדר בזה, בעצם? למה לא לשמוח על כך שהתנים ובני-האדם חיים יחד בשלום, כפי שרובנו חיים עם חתולים וכלבים? משום שהרבה יותר קשה לאנשים לחיות בשלום עם תנים. אומנם הם קטנים למדי (משקלו של תן בוגר הוא 15-6 ק"ג, ובדרך-כלל קרוב ל-10 ק"ג) אולם הם חיות בר חזקות ומהירות. תנים שהתרגלו לבני-אדם לא "בויתו" ולא נהפכו דומים לכלבים. לכניעות ולסובלנות של כלבים כלפי בני-אדם יש מרכיב גנטי מרכזי, ואילו לתנים אין נטייה מולדת להשתלב בחברת בני-אדם. אפילו ציבור עירוני שעבר הסברה מצוינת יסרב להבליג על מחוות איום ליד הבית, על נשיכות ועל טריפת חתולים וכלבים קטנים. כל אלה בלתי נמנעים כשתנים מרגישים בבית במגורי אדם (מדובר בתופעות שתועדו היטב בחו"ל).
תוכניות מצליחות בעולם לדו-קיום בין בני-אדם לחיות בר שהתרבו בקרבת מגורי אדם ומתקנים חקלאיים, כוללות תמיד סילוק של מקורות מזון מלאכותיים שהוזנחו בשטח ומניעת האכלה מכוונת. ללא צעדים אלה, תמיד יימצא תירוץ להזמין ציידים שיחסלו חיות "עודפות" או "בעייתיות". הציידים ייהנו מפרנסה קבועה, כי כל עוד מקור המזון קיים, החיות יתרבו במהירות בחלל שנוצר לאחר ההרג. בערים רבות בצפון אמריקה נפוצה בשנים האחרונות תופעה דומה לתנים של פארק הירקון – קויוטים עירוניים שאיבדו את החשש מבני-אדם והתרבו עקב התנהגות האנשים. הקויוט דומה לתן הזהוב במראהו ובהתנהגותו, אך גדול יותר. תקיפת בני-אדם וטריפת חיות בית נהפכו לבעיה נפוצה – ובעקבות זאת משמידים קויוטים. בכמה ערים הנהיגו תוכניות פחות אלימות, בהצלחה רבה. הכלל הראשון והחשוב ביותר בכל התוכניות הוא הימנעות מהאכלת הקויוטים, במתכוון ושלא במתכוון. כלל שני הוא הרתעת קויוטים (hazing) שמנסים להתקרב לאדם או נכנסים למגורי אדם. התושבים לומדים לנופף בידיים, להרעיש בקולי-קולות ולהשליך מקלות ואבנים ליד הקויוט המתקרב (כל זאת רק כשקויוטים חודרים ליישוב או יוזמים מגע עם אנשים בשטח פתוח – לא כשהם ליד הסבך בפארק עירוני ומנסים להגן על גוריהם!).
בהחלט לא נעים לנופף בידיים ולצרוח כשחיה יפהפייה וחמודה מתקרבת אליך בפרצוף עצוב. אבל לקויוטים שלמדו מחדש לשמור מרחק מאנשים צפויים חיים ארוכים יותר. את ההצלחה של התוכניות האמריקניות אפשר ורצוי להעתיק גם למפגשים עם תנים בישראל.
לחיות ולמות ברמת גן
תוצאות הגידול באוכלוסיית התנים של פארק הירקון ואובדן הרתיעה שלהם ממגורי אדם הגיעו לשיא בחורף האחרון. התנים החלו להיראות בכל רחבי רמת גן וגם בגבעתיים. נקודות הצפייה בהם מעידות שהם הלכו בלילות קילומטרים בתוך העיר, אם בכלל יצאו ממנה לקראת היום. מישהי דיווחה אפילו על תנה שהמליטה בתוך גן ציבורי בעומק רמת גן. בערים הקרובות יותר לטבע, מצב דומה לא היה מושך תשומת-לב רבה, אך בלב הסטרילי של גוש דן, העיריות ורשות הטבע והגנים (הרט"ג) החלו לקבל תלונות מבוהלות. כלי התקשורת הצטרפו בחגיגה של דמוניזציה ("חייהם של דיירי שיכון ותיקים ברמת גן הפכו סיוט," הכריזו חדשות ערוץ 10 ב-9 במרץ). המרואיינים לכתבות לא יכלו לספק שום פרט מרשיע על המבקרים החדשים, להוציא מחוות איום אחת מצד תנה בשיחים, וטענה שתנים עוקבים אחר אנשים – לצד אסוציאציות מופרכות לתקיפות מצד כלביים גדולים יותר בחו"ל ולאגדות על זאבים בערבות מושלגות.
הרט"ג פרסמה פעם מכתב המסביר שהתנים נמשכים למקורות מזון שבחצר היישוב, ו"אינם מתקיפים ואינם נושכים, אלא אם כן התקיפו אותם. לפיכך אין כל סיבה לפחד מהם." לסיכום, קובע המכתב, "צפו בהם ממרחק ללא תנועות פתאומיות שעלולות להבריחם ותיהנו מהספארי ביישובכם." למרות זאת, בעקבות תגובות עירוניות של בורות ובהלה מיהרה הרט"ג לספק היתרים ללכידת תנים, כשבדרך-כלל משמעות הדבר היא הרג (ברט"ג לא נוטים להעביר תנים ממקום אחד למקום אחר, בטענה שהם יגדילו את לחץ הטריפה על חיות הבר במקום החדש. יש גם טענה שהעברה לשטח לא מוכר דנה את החיות למוות איטי מרעב או לדריסה; הרשויות האמריקניות מרבות להשתמש בטענה זו נגד העברת קויוטים, אלא שנראה כי דבריהן מגובים במחקר מועט מאוד. ייתכן שאפשר לאקלם תנים בהדרגה לשטח החדש, אך משימה זו יקרה הרבה יותר).
במהלך מאי-יוני פסקו התצפיות התכופות בתנים בתוך רמת גן, ואפילו בגדה הדרומית של הירקון בשטח הפארק. ניסיונות לברר מה קרה להם נתקלו בהתחמקויות מייגעות מצד עיריית רמת גן והרט"ג, עד שב-3.7.2013 השיב יוסי ורצברגר, יועץ המנכ"ל ברשות, "תנים באזור פארק הירקון דוללו ע"י לוכד בהיתר. חלקם מהתנים הועברו לבדיקת כלבת וחלקם הומתו ע"י וטרינר."
נוסף לכך, הרט"ג סיפקה היתר ללכידת תנים בחווה החקלאית שנמצאת בשטח המוניציפלי של תל-אביב, בסמוך למפגש הירקון ונחל איילון. הבקשה ללכידה נעשתה על רקע התקפת תנים על החיות שבפינת החי שבחווה, ולכאורה גם עקב סכנה למבקרים בחווה ולעובדיה. סיור קצר במקום מגלה שגדר החווה מוזנחת ופרוצה בנקודות רבות, והרשות הייתה צריכה לדרוש מהנהלת החווה לתקן את הגדר ותו לא. אולם ההיתר ניתן, וכך נחשפה שיטת הלכידה של הרט"ג (או של לוכדים פרטיים הפועלים בשירות עיריית רמת גן תחת היתר של הרט"ג – לפי אחד ממכתבי התשובה של הרט"ג בנושא). ב-10 ביולי אחר הצהריים שמעו אנשים שטיילו ליד החווה יללות משונות, ואיתרו תן שנלכד בתוך החווה בסמוך לגדר. רגליו הקדמיות של התן היו תפוסות בשתי מלכודת רגל והוא היה מבוהל מאוד. במצב כזה קשה לשחרר חיה פראית בהכרה. תושבים שהתאספו במקום פנו לכל גורם רלוונטי, ובזכות יוזמתם ומעורבות עמותת גג לחיות, התן הוצא מהמלכודת מאוחר בלילה. אלמלא התערבות התושבים, התן היה משוחרר לכל המוקדם למחרת בבוקר – לפחות 14 שעות לאחר שנלכד, ומן הסתם הרבה יותר מכך, לאחר שעות של התייבשות בשמש. (על גורלו של התן לאחר הוצאתו מהמלכודות אין בידי כעת מידע מוסמך).
מלכודות רגל
מלכודת רגל מורכבת ממלתעות מתכת הנטרקות בעוצמה רבה כשחיה דורכת על דוושה שנמצאת ביניהן. במלכודות שמצויות בשימוש רשות הטבע והגנים, המלתעות מצופות בשכבה דקה של גומי או פלסטיק, וייתכן שיש רווח של כמה מילימטרים בין המלתעות. הציפוי והרווח ממתנים את עוצמת הפציעה, אך רגלי הקורבן נפצעות גם כך והוא עלול לסבול משטפי דם ומנמק. מעבר לכך, קורבנות של מלכודות רגל מצויים במצוקה קשה (במחקר בנושא יש הסכמה שריסון איבר כמו רגל גורם מצוקה קשה עוד יותר מלכידה בכלוב). מאבקם של הקורבנות לשחרר את עצמם מחמיר את הפציעה, ויש אפילו שמכרסמים לעצמם את הרגל. קורבנות המלכודת חשופים לטורפים ולפגעי האקלים – שימוש במלכודת כזו באמצע הקיץ הישראלי הוא גזר-דין מוות אם חוזרים למלכודת באיחור קל. מגוון של חיות מזדמנות נתפסות במלכודות כאלה, והמלכודות מסוכנות במידה דומה לילדים קטנים. כדאי אפוא ללמוד כיצד לפתוח מלכודות כאלה.
התוצאות הזוועתיות שגורמות מלכודות רגל כמעט שלא נודעות לציבור. מקרה נדיר שהתפרסם אירע באביב 2009, כשזאב ברח מגן החיות של חיפה, והרט"ג התירה פיזור מלכודות רגל באזור. קבוצת מטיילים שעברה במקרה באזור שמחוץ לגן איתרה חתול שנתפס בשתי רגליים בשתי מלכודות שהונחו זו ליד זו. למזלו של החתול, היו אלה פעילים של אגודת חובבי החתולים שנתקלו בו. הוא הגיב בבהלה שכזו לניסיונות לשחררו עד שהחילוץ הושלם רק לאחר שעבר טשטוש. החתול אושפז במשך למעלה מחודש כשהוא סובל מפציעות קשות ברגליים, כולל נמק. כשמצאו אותו הוא כבר היה מיובש; ללא העזרה המקרית הוא היה גווע ומת במלכודת.
מלכודות רגל אסורות לשימוש באיחוד האירופי מאז 1995. השימוש בהן אסור גם במדינות אחרות, ביניהן 8 מדינות בארצות-הברית. החוק להגנת חיית הבר בישראל אוסר לצוד באמצעות מלכודות בכלל. למרות זאת הרט"ג משתמשת במלכודות כאלה ומתירה שימוש בהן לעיתים קרובות, למשל במחקרים. המעמד המשפטי של מדיניות זו נמצא כעת בבירור. על כל פנים, המניעים להשתמש דווקא במלכודות כאלה הם עצלות, קמצנות וזלזול בסבלם של הקורבנות. הנימוק הנפוץ לשימוש במלכודות רגל על-ידי רשויות וחוקרים הוא שבשיטות אחרות אי אפשר ללכוד חיות בר, במיוחד ממשפחת הכלביים. אך למעשה השיטות הפחות-פוגעניות באופן יחסי, כמו מלכודות כלוב, מאפשרות בהחלט ללכוד חיות כמו תנים. הן פשוט מחייבות השקעת עבודה רבה יותר.
עיקור
כל עוד התנים בפארק הירקון מתקיימים על כמות עצומה של מזון, המאפשרת לאוכלוסייה לגדול ולהתפשט, האנשים שגרים לידם ידרשו לווסת את האוכלוסייה, ועיקור התנים יהיה הפתרון הכי פחות פוגעני. העיקור לא רק יגביל את גודל האוכלוסייה בלי להרוג תנים או להגלותם, אלא אולי גם יפחית נקודות חיכוך אחרות. למשל, מחקרים שנערכו בקויוטים מראים שלאחר עיקור הם ממעטים מאוד לתקוף חיות גדולות. ויסות אוכלוסיית תנים באמצעות עיקור בשטח בר פתוח הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל לא כך בפארק הירקון. התנים שם מבודדים יחסית, ואם הם יעוקרו, ה"חלל" שייווצר לא יתמלא על-ידי תנים מבחוץ. העיקור עצמו יחייב לכידה, וגם בתחום זה התנים שבפארק שונים מקרוביהם החיים בשטח פתוח. לאחר שהתרגלו לקרבת בני-אדם, תידרש השקעה מעטה יחסית כדי ללכוד את תני הפארק במלכודות כלוב או ברשתות, או לירות בהם חצי הרדמה. כמה תנים יילכדו כך ויעוקרו? בסופו של דבר זוהי שאלה של תקציב.
אין ספק שהתוכנית לנהל את אוכלוסיית התנים אלימה מאוד. צמצום בכמות המזון עלול לפגוע בחלק מהתנים (המחקר של דולב ושותפיו בגליל הראה תמותה מוגברת של שועלים ותנים אחרי שהחוקרים החלו לסלק בקביעות את גוויות העופות מהלולים). לכידה של חיית בר היא תמיד טראומטית. ועיקור, בין אם הוא מבוצע בניתוח ובין אם מדובר בזריקה, הוא הטלת מום העלולה גם להכאיב. אולם המצב כיום הוא שאוכלוסיית התנים של הפארק ממילא מנוהלת על-ידי בני-אדם – באופן לא מתוכנן. פיזור פסולת והאכלות מכוונות יצרו אוכלוסייה בלתי טבעית בצפיפותה ובאורחות חייה. אוכלוסייה זו מפתחת במהירות תלות בבני-אדם, ולא רחוק היום שבו תהיה תלויה לחלוטין בבני-אדם לקיום היומיומי (אחת ממסקנות המחקר בגליל היא שהטורפים שהתרגלו במשך עשרות שנים להתפרנס מהגוויות שנזרקו מלולים, איבדו הרבה מיכולתם לצוד מכרסמים – המרכיב העיקרי בתפריט הטבעי שלהם). אם הניהול נטול-התכנון ימשיך כך, בשנים הבאות יחדרו עשרות תנים העירה, וכל תושב מבוהל יוכל להצית שרשרת אירועים שבסופה כמה גוויות. ואם תן עצבני ינשוך מישהו (מקרים כאלה נדירים אך מוכרים, גם בישראל) – הטבח הגדול לא יאחר להגיע. בעולם צודק, אף תן לא היה נענש כל עוד לא הוכחה אשמתו האישית. אולם בעולם הממשי, השילוב בין צמצום מקורות המזון לעיקור הוא הרע במיעוטו.
סיכום: מי מסכן את התנים?
נכון להיום, שלושה גורמים מסכנים את התנים של פארק הירקון:
תושבים היסטריים. במקומות רבים בעולם, אנשים חיים בקרבת חיות בר המסכנות אותם באמת, ובכל זאת אינם דורשים "לסלק" (קרי: להרוג) את כל החיות "לפני שיקרה משהו". גם תושבי יישובים קטנים יותר בישראל אינם נבהלים מחיות בגודל תן. אך בלב גוש דן, חיית בר במשקל שבין פאג לספנייל היא הזאב הרע מהאגדות. את הציבור הזה אפשר ללמד להכיר את התנים במבט מאוזן יותר. עלוני הסברה ואתר אינטרנט ייעודי עם מידע על הביולוגיה של התנים, הסכנות שנשקפות ובעיקר לא נשקפות מהם וההתנהגות המומלצת בקרבתם, שיעורים בבתי-הספר, סיורים מודרכים לצפייה בתנים – כל אלה הם אמצעי חינוך הכרחיים.
העיריות ורשות הטבע והגנים. אלה הם המוציאים להורג בשליחותם של תושבים היסטריים. עד כה, הרשויות נגררו בחוסר אחריות לכל אורך הפרשה. במקום להבין שזכו באוצר טבע נדיר שאפשר להפוך אותו לנכס תיירותי וחינוכי – נכס שמימושו מחייב תכנון ושיתוף-פעולה – הן פשוט התעלמו מהכול. מבחינת הרשויות, בשלב זה התנים הם לא יותר מסכנה אפשרית: סכנה שנוהגים למתן בעזרת חיסון נגד כלבת, ואפשר תמיד למחוק אותה בעזרת קליע או רעל. עיריית רמת גן, עיריית תל-אביב ורשות הטבע והגנים חייבות אפוא לפעול יחד לגיבוש עקרונות פעולה והקמת מערך הסברה, תברואה ואכיפה, מתוך הכרה בערך העצום שיש לחיות בר גדולות בלב האזור המיושב ביותר בישראל.
מאכילי התנים. כל מקרה נוסף של האכלה מרחיק את התנים מתרבות הבר שלהם, מחזק תרבות של תלות במזון שמספקים להם ומלמד אותם להתקרב לבני-אדם בתור מקור למזון. למאכילים נדמה שזכו בגרסה אקזוטית של האכלת חתולים – וקשה כיום לבוא אליהם בטענות, כי איש לא טרח להסביר להם אחרת. את תוצאות ההאכלה ישלמו התנים, שלא יהפכו לחברים חביבים ומתלטפים בחצר אלא לחיות בר חסרות פחד, עצבניות ובלתי צפויות במרחק ביס מאנשים ומחיות בית. ההאכלות הן לא פחות ממרשם בטוח לטבח תנים. את האכלת התנים צריך לעצור – לא לתת להם אוכל בעצמך, ולמנוע מאחרים לעשות זאת.
טיפול הולם בשלושת הגורמים האלה יאפשר דו-קיום בין התנים לבני-האדם בלב גוש דן במשך שנים רבות.
פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע 628, 20.7.2013.
תודה לעשרות האנשים שתרמו לכתיבת מאמר זה במשלוח מידע בכתב, בשיחות ובצילומים. רשימת המקורות המדעיים שמורה במערכת.
.jpg)
