תעשיות הארנבונים
תוכן התחקיר: לא מוצר לוואי | חיי ארנבון בכלוב | ארנבונים והמגע האנושי | יומו האחרון של ארנבון
1. פרוות ארנבונים: לא מוצר לוואי
הקורבנות הנשכחים ביותר
הקורבנות המוכרים של תעשיית הפרווה הם בעיקר טורפים קטנים. גם המסחר בפרוות ארנבונים הוא תופעה מוכרת, אך הוא נמצא בשוליים של העניין הציבורי בפרווה, וארגונים להגנה על בעלי-חיים מתעלמים לעתים מארנבונים בדפי המידע ובקמפיינים. הארנבונים נופלים בין הכיסאות: מצד אחד הם אינם נפוצים דיים כ"חיות מחמד" כדי לעורר אמפתיה כמו חתולים וכלבים, ואינם נחשבים כחיות בר נדירות כמו שאר החיות שמנוצלות לפרווה; ומצד אחר משקי ארנבונים נחשבים כענף חקלאי קטן ולכן לא מרבים להתייחס אל הניצול החקלאי שלהם. בישראל, לאור העובדה שלא מקובלת צריכת בשר ארנבונים בגלל חוקי הכשרות, תעשיית הארנבונים כלל אינה מוכרת. התעלמות זו אינה מוצדקת. פרוות ארנבונים נמכרות בכל מוצרי הביגוד וההנעלה, באביזרי קישוט כגון מחזיקי מפתחות ובצעצועים כגון בובות חתולים קטנות, והן אף מעובדות למוצרים שלא ניכרים בהם עוד סימני היצור החי.
...והרבים ביותר
תעשיית הארנבונים גדולה הרבה יותר מתעשיות הפרווה של חורפנים, שועלים וטורפים אחרים. כחמישים מיליון טורפים נטבחים בשנה בעולם עבור פרוותם; מספר הארנבונים, לעומת זאת, מתקרב למיליארד. המספר העצום נובע מכך שרוב הארנבונים מגודלים ומומתים עבור בשרם; לפי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), בשנת 2004 נטבחו בעולם 863,187,000 ארנבונים עבור תעשיית הבשר. המידע על עורות (ופרוות) ארנבונים פחות מסודר מהמידע על בשר ולא ברור כמה מהעורות מתעשיית הבשר מנוצלים באופן כלשהו, וכן כמה ארנבונים מגודלים לפרווה בלבד ואינם נכללים בסטטיסטיקה של FAO. לפי נתונים מתוך ספר על ניצול ארנבונים שפרסם FAO בשנת 1997, בצרפת משתמשים ב-56% מכלל העורות שמפיקה תעשיית הארנבונים. מבין עורות אלה, 60% משמשים לעיבוד שיער בלבד (השיער נגזז מהארנבון המת ומייצרים ממנו, למשל, לבד לכובעים), ורק 8-5 אחוזים מהעורות משמשים לייצור קישוטי פרווה, רפידות, כפפות וכדומה. היבואניות הגדולות של פרוות ארנבונים הן איטליה, בלגיה וצרפת. בתחילת שנות התשעים החל בסין גידול מהיר מאוד בהיקף תעשיית הארנבונים, ובשנת 2004 שחטו שם 325 מיליון ארנבונים לבשר. איטליה היא המדינה השנייה בחקלאות ארנבונים: 148 מיליון בשנת 2004. יש להזכיר כאן שארנבונים נוספים מנוצלים לייצור צמר (אנגורה) ולניסויים. בארצות-הברית, למשל, מסר משרד החקלאות כי רבע מיליון ארנבונים בקירוב נוצלו לניסויים בשנת 2002.
פרווה ובשר
חברות אופנה רבות הפסיקו לשווק פרוות טורפים אך הן עדיין משווקות פרוות ארנבונים. קיימת אפילו מגמה של הדבקת תוויות כוזבות "פרוות ארנבון" על פרוות של חיות אחרות, כגון כלבים וחתולים, כדי "להכשיר" אותן בעיניי הצרכנים. התירוץ העיקרי לסלחנות כלפי ניצול ארנבונים לפרווה הוא שמדובר לכאורה ב"מוצר לוואי" של תעשיית הבשר, ולכן אדם הרוכש פרווה אינו אחראי להרג הארנבונים. לטענה זו אין כל בסיס עובדתי. "מוצרי לוואי" מכניסים כסף לתעשייה ומאפשרים השקעה חוזרת בעינוי ובהרג של הדורות הבאים; אפילו הבדלים קטנים בהכנסות עשויים לקבוע אם התעשייה רווחית ותמשיך לפיכך להתקיים. מעבר לכך, במקרה של ארנבונים, נושא מוצרי הלוואי למעשה כמעט שאינו רלוונטי. בספר FAO שהוזכר לעיל, נכתב:
"טכניקות ייצור בשר אינטנסיביות באירופה לרוב אינן עומדות בסטנדרטים של ייצור פרוות איכות. למעשה, העור הגולמי מייצג רק אחוז קטן מן הערך של בעל-החיים החי. לכן לעתים קרובות יותר ויותר נשחטים ארנבונים בגיל ובתקופה בשנה כאשר הכסות שלהם עדיין לא התפתחה במלואה."
תעשיות נפרדות
אם כן, פרוות ארנבון הנמכרת כ"איכותיות" מקורה בחיות אחרות מאלה שנשחטו עבור בשרן. בתנאי גידול אינטנסיביים, השחיטה עבור בשר מתבצעת בגיל 11 שבועות בקירוב, כשהארנבונים עדיין קטנים מדי עבור תעשיית הפרווה, וגם הפרווה עצמה אינה יציבה על העור. פרווה סמיכה ויציבה בשטח גדול מתקבלת מהרג ארנבונים בני כחצי שנה ומעלה. נוסף לכך, ההעדפה בתעשיית הפרווה היא לגזעים מיוחדים (רקס), בעלי שערות חזקות. לכן יש גידול נפרד של ארנבונים לפרווה, כשהבשר הוא "מוצר הלוואי" של הפרווה ולא להפך (זאת נוסף על גזע האנגורה, שמנצלים אותו להפקת צמר כמוצר עיקרי). עם זאת, חלק מניצול הארנבונים - אפילו במדינות המתועשות, ויותר מכך במדינות מתפתחות - נעשה בשיטות אקסטנסיביות (כלומר: שיטות גידול איטיות, ללא שימוש בטכנולוגיה המפותחת ביותר שפותחה כדי לסחוט מהארנבונים "תוצרת" מרבית). במשקים כאלה הורגים את הארנבונים ממילא בגיל 6-4 חודשים, ולכן גם מפיקים מהן פרווה. ככל הנראה, גם שיער שנגזז מגופות הארנבונים וכן פרווה ועור שמעובדים לדבק או לדשן, מקורם במשחטות לבשר (נתוני FAO אינם ברורים בעניין).
היסטוריה קצרה
מקורם של הארנבונים בספרד ובצפון אפריקה. ניצול שיטתי שלהם החל לפני כ-3,000 שנה, אך הביות החל בימי-הביניים המאוחרים וברירה שיטתית התפתחה מסוף המאה ה-19 ואילך, בניסיון לבודד מוטציות רווחיות. עם היסטוריה של 300-200 דורות בלבד מראשית הביות, הארנבונים במשקים כיום עדיין קרובים לארנבוני בר באופיים ובצרכיהם. אולם כיום מוכרים כבר למעלה מארבעים גזעים שנוצרו כתוצאה מברירה מלאכותית. גזעים רבים ניכרים בצבעיהם או בצורת פרוותם, אך שינוי מכוון נערך גם בתכונות גופניות מהותיות יותר, בהתאם לדרישות כלכליות.
כמה גזעי ארנבונים שעברו עיוות ניכר באמצעות ברירה מלאכותית, מימין לשמאל: רקס (מנוצל בתעשיית הפרווה), ניו-זילנדי לבן (מנוצל בתעשיית הבשר), אנגורה לבן (מיוצר בתעשיית הצמר), ו-English lop ("פותח" עבור "חובבי ארנבונים").
האצת תהליכים
המוטיבציה העיקרית של התעשייה היא "לייצר" כמה שיותר ארנבונים, ובהתאם לכך מספר הלידות בשנה עומד כיום על שש בקירוב לארנבונת, לעומת שתיים-שלוש לידות בשנה במאה ה-19. מספר הגורים השנתי לארנבונת עשוי לעתים להגיע לשישים בתנאים אינטנסיביים, ואילו במשקים אקסטנסיביים כיום הוא מחצית מכך. תהליך הניצול של הארנבונים הואץ באופן דרמטי לקראת 1970, כשהמחקר החקלאי המליץ לגמול את הגורים (כלומר להפריד אותם מאמם) בגיל ארבעה שבועות במקום שמונה שבועות. החקלאים גם החלו לזווג את הנקבות מיד לאחר הולדת הגורים ולא להמתין לגורים שייגמלו. כך התקבלה האצה נוספת ב"ייצור" הגורים. בין 1950 ל-1990 עלה בצרפת מספר הגורים שנמכרו מארנבונת אחת בשנה מ-22 ל-65; תקופת ההפסקה בין ההריונות התקצרה מ-95 ל-40 יום; ומספר הנקבות הממוצע שמוחזקות במשק עלה מ-90 בקירוב ל-600 עד 4000 (אמנם תהליך גדילת המשקים איטי - עד היום 40% מן המשקים בצרפת מחזיקים 12-2 נקבות בלבד, ובמדינות רבות שיעור המשקים הקטנים גבוה יותר). המגמה העולמית היא יותר ארנבונים, שיגדלו מהר יותר, בצפיפות גוברת ויישחטו מהר יותר.
2. חיי ארנבון בכלוב
מידע מוגבל
מה קורה בתוך משקי ארנבונים בעולם? כמעט שלא נערכו חקירות סמויות במשקים כאלה. הארגון הבריטי Advocates for Animals מדווח על סרט שצולם במשקי ארנבונים באירופה, אך הסרט אינו נגיש. ארגון קטן מניו ג'רזי, Kind Heart Rabbit Rescue, מדווח על מספר ביקורים במשחטת ארנבונים, ואתר all-creatures.org מציג שבעה תצלומים משוק ארנבונים בסין. מעבר לכך לא ידוע לנו על חקירות סמויות, ובהיעדר דיווחים כאלה נותרים הספרות המקצועית לחקלאים ומחקרים התנהגותיים כמקורות המידע הבלעדיים. אלה מתייחסים לעתים למצוקות של ארנבונים, אך הסבל נחשב ברובו כתחום צדדי, והכותבים נוטים להציג תמונה של ניהול יעיל, "אופטימלי", ללא הזנחה ובורות – בעיות נפוצות בתעשיות בעלי-חיים מוכרות יותר. מעבר לכך, עיקר המידע הוא על התעשייה במערב. מה מתרחש במדינות אחרות, ובעיקר בתעשיית הארנבונים העצומה בסין – על כך אין כמעט מידע.
ארנבונים בטבע
הפער בין החיים הטבעיים של ארנבונים לחייהם בתעשייה הוא פער גדול עד כדי כך שבקושי אפשר לזהות קשר בין התנהגות טבעית להתנהגות בכלובים. ארנבונים בטבע חיים במושבות המונות פרטים אחדים עד כ-20 פרטים. בדרך-כלל, הארנבונים בטבע מרבים לבלות זה בקרבת זה ואף להתכרבל יחד. הם חופרים בקרקע ומבלים חלק ניכר מזמנם במחילות, ובלילות הם חוקרים את סביבתם בשטח גדול – 30 דונם לנקבה ומאה דונם לזכר. מספר הנקבות במושבה גדול ממספר הזכרים. יש ביניהן היררכיה המתבטאת בגישה למחילות מועדפות. הן מגינות על מחילות הקינון שלהן ואף עלולות לתקוף את צאצאי שכנותיהן. הזכרים טריטוריאליים ויש ביניהם היררכיה בזכות להזדווג. הזכרים מגנים על הנקבות, מתערבים במקרה של מריבות המסכנות גורים, אך כשהצעירים גדלים הם תוקפים אותם.
חוסר אונים ופאניקה
ארנבונים אינם מסוגלים להילחם באויביהם. הדרך שלהם להתמודד עם איום היא בריחה והתחפרות במחילה. הם מקיימים מערכת התראה במושבה, הכוללת אזהרה על-ידי תיפוף על הקרקע ברגל אחורית. בכלובים אין להם אפשרות לברוח ולהתחבא, ולכן הם נותרים חשופים ומבוהלים מאוד מול כל גירוי חריג. גורם מפחיד עלול לגרום לגל של פאניקה במכלאה. טקסט הדרכה לגידול ארנבונים מקולג' חקלאי בוושינגטון מציין: "ארנבונים מבוהלים פוצעים את עצמם לעתים קרובות (גב שבור) או הורגים או פוצעים את גוריהם." לפי ספר בהוצאת ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) ארנבונים מגיבים בבעיות עיכול על הזזתם לכלוב אחר, הכנסת חברים חדשים לכלוב, ונוכחות חיות לא מוכרות או קולות לא מזוהים, כמו שיפוצים שנערכים באזור. התוצאה היא שלשול המופיע 7-5 ימים לאחר האירוע הטראומטי. בעיות בעיכול עלולות לגרום למוות תוך מספר ימים עוד בטרם הופיע השלשול.
כלובים
ארנבונים הם יצורים חברותיים מאוד, אך ציפוף יתר מוביל למריבות ביניהם. לפי נתוני FAO, כמעט שאין בעולם משקי ארנבונים ללא כלובים. מקור הכלובים הוא קליפורניה, ומשם התפשט השימוש בהם, החל משנות החמישים. גורים הנשחטים בגיל צעיר (11 שבועות בקירוב, בתעשיית הבשר) מוחזקים בקבוצות. בתעשיית הפרוות הכליאה ממושכת יותר; הארנבונים המנוצלים לרבייה בכל התעשיות מוחזקים בבידוד במשך שנתיים עד ארבע שנים, עד שהורגים אותם או שהם מתים ממחלה (לעומת תוחלת-החיים שלהם בתנאים מיטביים, עד 12-7 שנים).
בידוד חברתי
הבידוד "פותר" בעיה של התקפות אלימות, אך יוצר בעיות קשות עוד יותר. במחקר משנת 1995 נתנו לנקבות אפשרות לבחור בין כלוב יחיד ובין כלוב במשותף עם נקבה דומיננטית יותר. כשהכלובים היו זעירים וריקים מחפצים, כפי שמקובל בתעשייה, הנקבות החלשות העדיפו במידה ניכרת לפרוש לכלוב יחיד. אולם בכלובים גדולים יותר עם חפצים, ההעדפה לכלובי היחיד פחתה מאוד – עדות לכך שסביבת מחיה קשה מעודדת תוקפנות. במחקר אחר חיברו בין שני כלובי יחיד באמצעות מנהרה, והנקבות בחרו לבלות יחד 90% מזמנן. מחקר משנת 2004 השווה במשך חמישה חודשים בין נקבות ארנבונים הכלואות בבידוד לנקבות הכלואות בזוגות, ונמצא ששכיחות ההתנהגויות הבלתי נורמליות (שמעידות על מצוקה) עלתה פי שבעה בחיות המבודדות: תנועות חפירה, לעיסת רצפה ונשיכת סורגים. בזוגות, לעומת זאת, לא חלה עם הזמן עלייה בשכיחות התנהגויות אלה. הנקבות בזוגות היו פעילות פי ארבעה, ובדרך-כלל לא היו ביניהן גילויי תוקפנות, "אולם היה צורך להפריד זוג אחד בסוף המחקר בגלל פצעי נשיכות כתוצאה מתוקפנות מתמשכת". המחקרים ממחישים עד כמה פוגע הבידוד בארנבונים, אך אין למסקנות אלה השפעה ניכרת על התעשייה.
ללא מקום לזוז
לעומת המרחבים הגדולים שהארנבונים בטבע חיים בהם, בכלובים מגבילים את הארנבונים לצינוק הגדול מעט מגופם. לפי נתוני FAO, שטחו של כלוב רשת טיפוסי לנקבה בצרפת הוא 60X50 ס"מ (0.3 מ"ר) וגובהו 30 ס"מ; שטחו של כלוב לזכר הוא 40X50 ס"מ. כלובים שאינם עשויים רשת גדולים מעט יותר. לשם השוואה, לפי החוק האוסטרלי, השטח המוקצב לנקבה עם גורים קטנים בכלוב חייב להיות לפחות 0.56 מ"ר, וגובה הכלוב לפחות 45 ס"מ. מחקרים בצרפת הראו שבצפיפות הנופלת מ-0.65 מ"ר לארנבון פוחתת רמת הפעילות שלו – למעשה כי אין לו די מקום לזוז. בפועל, הכלובים קטנים עד כדי כך שהארנבון אינו מסוגל לנתר בתוכם ואפילו לעמוד זקוף. חוסר התנועה גורם למחלות בעצמות – אוסטיאופורוזיס, עצמות דקות ועיוותים ברגליים ובעמוד השדרה. חוקרים שבדקו ארנבונים בכלובים הדומים בגודלם לסטנדרט הצרפתי, הסיקו:
(Gunn and Morton, 1995)
רצפה מכאיבה
רגליהם של ארנבונים מותאמות לעמידה על אדמה וצמחייה, אולם יותר ויותר ארנבונים מוחזקים בכלובים מרשת מתכת. הרשת פוגעת בכפות הרגליים, וכיבים הם תופעה נפוצה מאוד בתעשייה. למעשה, רוב הגזעים אינם מסוגלים לשרוד על רשת, ותעשיית הבשר מתמקדת כיום בשני גזעים המסוגלים לשרוד על רשת. רצפת הרשת הוכנסה לשימוש כדי שההפרשות יפלו אל מחוץ לכלוב ותיחסך עבודת ניקיון. אולם החקלאים ניצלו את הניקיון היחסי כדי לצופף את הארנבונים עוד יותר: 17 ארנבונים למ"ר בכלובי רשת לעומת 10 ארנבונים למ"ר בכלובים עם מצע קשיח (המצופה ברפד – קש וכדומה). מחקר משנת 1999 הראה שלמרות הפציעות שגורמת רצפת הרשת לרגליים, הארנבונים מעדיפים אותה חד-משמעית על פני רביצה על מצע קש. למעשה, במשך חצי שעה עד שעה לאחר שנתנו לארנבונים מצע קש חדש, רובם שהו עליו, אולם רגישותם הרבה לניקיון הביאה להתרחקותם מהקש ברגע שהוא מתלכלך מעט. כך, גם כאשר מדובר בכלובים גדולים, באופן יחסי, עם מצע שנראה לעין האנושית "טבעי" יותר, הארנבונים סובלים מהתבוססות בהפרשותיהם – במשך שבוע ואפילו מספר שבועות. בתעשייה קיים שימוש נרחב גם ברצפת טפחות (פסי עץ או במבוק) שהן בלתי נוחות ואף מזוהמות יחסית לרשת. התחליף ההגיוני לרצפות אלה הוא מרחב – אשר החקלאים מסרבים להעניק לארנבונים. אפילו רשתות פחות מזיקות, שפותחו בסוף שנות התשעים, לא נכנסו לשימוש בגלל עלותן הגבוהה.
סביבה ריקה
לעומת הגיוון הסביבתי הגדול בחיי ארנבונים בטבע, בתעשיות הבשר והפרוות הם כלואים בכלובים עירומים לגמרי, מלבד קופסאות עם ריפוד שמוכנסות לכלוביהן של נקבות הרות כ-3 ימים קודם ללידת הגורים. ניסויים ב"העשרה סביבתית" (מונח מטעה בנימה החיובית שלו, שמשמעותו היא לרוב הכנסת חפץ אחד לכלוב ריק) הראו כי:
(Hansen and Berthelsen, 2000)
לסיכום:
כמו בתעשיות חקלאיות אחרות כך גם בתעשיית הארנבונים, מצופפים את הקורבנות עד גבול יכולתם לשרוד. כל הצרכים הטבעיים שלהם, ואפילו הצרכים הגופניים הבסיסיים ביותר, מוקרבים על מזבח הרווחים מבשר ומפרווה.
3. ארנבונים והמגע האנושי
פחד, מאבק וכניעה
ארנבונים בשבי עוברים טיפולים רבים מידי אדם. הם מבויתים דיים כדי שאפשר יהיה להרגילם בקלות יחסית למגע אדם מוכר. בכך אפשר לצמצם את החרדה שהם חווים תחת הטיפולים ולצמצם גם את המאבקים חסרי הסיכוי של הארנבון ואת הסכנה שייפצע במהלכם. מחקר חדש אף מראה שמגע אנושי בסמוך לזמן ההנקה בשבוע הראשון לחיי הגורים מפחית במיוחד את תגובות הבהלה שלהם. אולם ספק אם מחקר זה ודומיו ישפיעו על הנעשה בתעשייה. בתור חיות קטנות, הארנבונים חששנים מטבעם והם קורבנות נוחים לטיפול אגרסיבי במיוחד – למשל: הרמת הארנבון כשהוא תלוי באוזניו. כל טקסט הדרכה לטיפול בארנבונים ממליץ להרים ארנבונים מהגב או מתחת לגוף ומסתייג מהרמת הארנבונים באוזניהם, אולם האזכור הנפוץ של שיטה זו מעיד, מן הסתם, על שכיחותה. בטקסט הדרכה למגדלי ארנבונים, מבהיר ארגון המחקר המדעי והתעשייתי של אוסטרליה (CSIRO) מהם השיקולים שעשויים לעצור חקלאים מאלימות יתרה:
ההגנה שמציע CSIRO איננה לארנבונים דווקא:
ספר ההדרכה לגידול ארנבונים של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) מציין מהו הנזק הצפוי לארנבונים:
טיפול בדילול
ארנבונים מקבלים חיסונים וטיפולים רפואיים מסוימים, בעיקר דרך מי השתייה. אולם כפי שממליצים מדריכי הקולג' החקלאי באוניברסיטת וושינגטון:
מעבר לכך, לא משקיעים הרבה בטיפול בארנבונים, ומעדיפים לחסל חיות חולות, חלשות ובלתי רווחיות מטעמים אחרים – "דילול" בעגה החקלאית. ה"דילול" מתחיל בינקות, במקרה שארנבונת ילדה גורים רבים מכפי שהיא או שכנותיה יוכלו להיניק בקלות. החקלאים "מדללים" את רוב הזכרים וכל נקבה שמסרבת להזדווג במהירות, לטפל בגורים, או שאינה "מייצרת" גורים בריאים בכמות מסחרית. לפי אוניברסיטת וושינגטון, מחצית מהנקבות מתות ו"מדוללות" בשנה, ולפי FAO, במשקים אינטנסיביים עלולים "לדלל" עד 10% מהנקבות שבמכלאה בחודש.
הפריה "טבעית"
ההפריה הטבעית ביותר במשקי ארנבונים כרוכה בהתערבות אנושית רבה. בדרך-כלל מחזיקים את הנקבות בנפרד מהזכרים. כדי לאפשר הזדווגות לוקח עובד המשק את הנקבה מתוך הכלוב שלה ומניח אותה בכלוב של זכר. במצב זה אמורה ההזדווגות להתרחש תוך עשרים שניות עד שתי דקות, והמסע מן הכלוב ובחזרה אמור להימשך עד חמש דקות. אולם לא כל הנקבות מקבלות חיזור-בזק שכזה. יש הנאבקות בזכר, ואז אמור העובד להוציא אותן מיד. עם זאת, המלצת אוניברסיטת וושינגטון היא שהעובד יחזיק את הנקבה בכוח כדי שהזכר יבעל אותה. שיטה אחרת היא השארת הנקבה עם הזכר למשך עד מספר יממות, אולם כאן מזהירים ש"החיות עלולות לפצוע זו את זו באופן תמידי". יש המחזיקים מספר נקבות בכלובים הפתוחים לפרוזדור המקשר ביניהם. לזכר יש גישה לפרוזדור והוא יכול להזדווג עם הנקבות ללא הגבלה. כדי למנוע מהן לעבור מכלוב לכלוב, קושרים אותן בצווארן לכלוב שלהן. השיטה הקרובה ביותר למצב הטבעי היא כליאת זכר בין עשר נקבות, אולם בשבי יש לנקבות נטייה להרוג את גורי שכנותיהן.
הזרעה מלאכותית
באירופה גובר השימוש בהזרעה מלאכותית בארנבונים. כדי לחלוב זרע מהזכר מכניסים לכלוב שלו נקבה, ועובד המשק מחזיק את הזכר כשבין רגליו פות מלאכותית עם מבחנה. הפליטה אמורה להתרחש מספר שניות לאחר הכנסת הנקבה לכלוב. באיטליה ובצרפת יש כיום מרכזים המתמחים בחליבת זרע מארנבונים. בעלי המשקים קונים מהם זרע ומפרים את הנקבות בהזרעה מלאכותית. תהליך ההזרעה נפתח בהזרקת הורמון לנקבה כדי לעורר אותה לבייץ. בהזרעה עצמה מוחזקת הנקבה על-ידי שני אנשים. הנקבה עוברת את התהליך שוב לאחר 21 יום למקרה שההזרעה הראשונה נכשלה. במשקים אינטנסיביים באירופה, במקרה שהנקבה הרתה, היא תוזרע שוב תוך 48 שעות לאחר לידת הגורים.
מישוש, קעקוע, סירוס
לפי אוניברסיטת וושינגטון, עובדי המשק ממששים את הנקבה 17 ימים לאחר ההרבעה כדי לחוש אם היא הרה. העובדים מוזהרים: "השגרים יאבדו אם הנקבות מטופלות בגסות". הלידה מתרחשת לעתים על רצפת הרשת של הכלוב ולא בתיבת הקינון – מסיבות שאינן מוסברות בדברי ההדרכה (מתוך הפרעה נפשית שנובעת ממצוקה? בגלל זיהום בתיבה?). על העובד מוטל להכניס את הגורים במהירות לתיבה המרופדת, והאם אמורה להיכנס בעקבותיהם ולהיניק; "אם אין תגובה תוך כמה שעות, שים את האם בתיבת הקינון והחזק אותה עד שהגורים יתחילו לינוק." גורים שהועברו מכלוב לכלוב וצעירים המושארים בחיים לרבייה עוברים קעקוע של מספר זיהוי באוזן, באמצעות דקירות מחט. זכרים שהושארו בחיים לאחר גיל שלושה חודשים (למשל: בתעשיית הפרווה) – עוברים סירוס. לפי FAO, אדם אחד אוחז ברגלי הארנבון כשהוא הפוך, בעוד שהשני חותך את שק האשכים ואת האשכים, וחותך או מרסק את הצינוריות המחברות אותם לבטן. הטיפול הרפואי היחיד שמוזכר בהדרכה הוא מריחת יוד "כי הוא [הפצע] מחלים תוך חמישה או שישה ימים" – אין רמז לשימוש בהרדמה.
אנגורה: גזילת צמר
גזעי האנגורה הם בעלי שיער ארוך במיוחד והם מנוצלים לתעשיית הצמר. הרוב הגדול של צמר האנגורה בעולם מיוצר בסין. צמר הנקבות ארוך יותר ולכן הורגים את הזכרים בגיל צעיר, בעוד שהנקבות מוחזקות כשלוש שנים, מורבעות לעתים רחוקות ועוברות הורדת שיער אחת ל-100-90 יום. הורדת השיער מתחילה בריסון אלים, למשל: על-ידי מתיחת רגלי הארנבון לכיוונים שונים וקשירתן ברצועות למתקן ריסון. לפי מידע מאוניברסיטת דקוטה הדרומית, "יש להפעיל שיטות טיפול וריסון הולמות כדי להבטיח הגנה מפני שריטות וחתכים תוך כדי התהליך." לפי FAO, בסין נפוץ גז של ארנבוני אנגורה באמצעות מספריים, ובמרכז אירופה ובדרום אמריקה משתמשים במגזזה חשמלית. מאבק הארנבון בגוזז עלול להוביל לחתכים מדממים מהמספריים או המגזזה. שיטה אחרת, שנאסרה במספר מדינות מטעמי התאכזרות, היא מריטת שיער. המריטה, ביד או בעזרת מסרק, אמורה להיערך תוך כדי הערכת מידת הרפיון של השיער ומריטת שערות רפויות בלבד, בהתאמה לנשירה הטבעית. בצרפת משתמשים מאז שנות השמונים בתוסף מזון הגורם לרפיון השיער. מורטת מנוסה ממישיגן מסבירה שהמריטה נמשכת 45 דקות לארנבון אחד על-ידי מורטת לא מנוסה, וזמן העבודה יורד עד 20 דקות עם הניסיון. במשך כל הזמן הזה, הארנבון מרוסן בתנוחות שונות, כשמורטת לא מנוסה עלולה לתלוש שערות המחוברות לגוף בחוזקה. הארנבונים, ובעיקר הצעירים, מנסים לבעוט ולנשוך ככל יכולתם.
אנגורה ללא צמר
ייסוריהם של ארנבוני האנגורה לא מסתיימים במריטה או בגז אלא הם ממשיכים עם חשיפת גופם הבלתי מוגן לקור, לפי FAO:
4. יומו האחרון של ארנבון
צום כפוי
ההכנות להרג ארנבונים מתחילות במשק. ראשית כל, מונעים מהם מים ומזון. לפי החוקרים קבאני ופטראצ'י בקונגרס הארנבונים העולמי לשנת 2004, מטרת הצום היא למנוע את זיהום הבשר מהפרשות לאחר שמערכת העיכול התרוקנה, והצום גם "מפחית את העקה במהלך ההובלה". לדברי החוקרים, הזמן המומלץ לצום הוא 12-8 שעות, אולם המעיים מתרוקנים כבר במשך 6-4 השעות הראשונות ולאחר מכן מאבדים הארנבונים חומרים חיוניים. מוזכרים ניסויים בצום המגיע עד 48 שעות; לא מצאנו נתונים על משך הצום הנכפה על הארנבונים בפועל, ולא נותר אלא לשער, על בסיס דברי החוקרים, שהארנבונים סובלים מצמא ומרעב בשעות האחרונות לחייהם.
טיפול אלים
חטיפת הארנבונים מתוך כלוביהם היא שלב הייסורים הבא. לדברי קבאני ופטראצ'י:
(Cavani and Petracci, pp. 1322-3)
החוקרים מוסיפים ש"אין נתונים מניסויים על תמותה במהלך ההובלה, אבל היא בדרך-כלל נמוכה מאוד כפי שניתן ללמוד מתצפיות לא-מדעיות של צוותי משחטות."
הכנסת ארנבונים לכלובי הובלה. מתוך אתר Cuniculture (התאחדות מגדלי הארנבונים בצרפת)
במשאית ההובלה
המסע למשחטה עלול להיות ממושך אף יותר ממסעם של עופות, בגלל מיעוטן היחסי של משחטות ארנבונים. לפי קבאני ופטראצ'י, האוורור בכלי-הרכב אינו מספק. מקובל "אוורור פסיבי", כלומר משבי רוח שמקורם בתנועת המשאית בלבד, אף-על-פי שאוורור כזה אינו מפזר היטב את הרוח: "ארנבונים בחלק הפנימי של המטען עלולים לסבול מהיפרתרמיה [מכת חום], בעוד שאלה בחלק החיצוני עלולים לחוות היפותרמיה [ירידת חום הגוף]."
המתנה למוות
ההמתנה במשחטה עלולה להיות מושכת. קבאני ופטראצ'י מזכירים ניסויים שהוכיחו כי המתנה בת 18 שעות לאחר ההובלה הועילה מבחינת "איכות הבשר". לא נמסר עד כמה המתנה כזו מקובלת. ג'ודי קייזה, פעילה של ארגון קטן מניו ג'רזי בשם Kind Heart Rabbit Rescue, מסרה דיווחים נדירים על מה שראתה במכלאות ההמתנה במשחטה אמריקאית קטנה:
"חיות שנאלצו לחיות במכלאות עם עורות של חיות שנפשטו לאחרונה. בכל מקום נמצא הריח והמראה של דם החיות שנשחטו.
[...] "בביקור הראשון, ארנבון עם עין המשתלשלת כמעט מחוץ לארובת-העין. חיות חולות בכל מקום, נשענות על החיות ה'בריאות יותר', משום שלא יכלו לעמוד בכוחות עצמן. בביקור הבא, גוויות של חיות מתות היו מוטלות על קרקע האסם. [...] כאשר מישהו בוחר חיה לקנייה, ה'צוות' תופס את התרנגול או הארנבון או הכבש בכל חלק של הגוף שהם יכולים, וגורר אותו או זורק אותו. ברגל, באוזן, בכנף... אז הוא נזרק לתוך מכלאת המתנה, מחכה שיזרקו אותו למאזניים כדי שיימכר 'על המשקל'. ראיתי חיות שדיממו בעקבות הטיפול הזה. ראיתי גם את הפחד בעיניים שלהן – הן ידעו מה עומד לקרות כשגררו אותן ל'אסם השחיטה'.
[...] "בביקור הבא, ארנבון שחסרה לו רגל, ואחר אחד שחסרה לו אוזן. עוד פגרים על הרצפה, גורי ארנבונים מתים שוכבים בכלוב שישנים בו חתולים.
"בביקור נוסף לקחתי משם ארנבון אחר שחסרה לו אוזן, אחד עם פרווה כל-כך פרועה שאני לא מסוגלת להבין איך זה היה יכול להיות כל-כך גרוע כשהארנבון בסך-הכל בן 12 שבועות."
הרג
מותם של הארנבונים אמור להיות מהיר. ככל הנראה, ההבדל העיקרי בין הרג ארנבונים לבשר לבין הרג עבור פרווה הוא בכך שבתעשיית הפרווה לא כורתים לארנבונים את הראש. לפי כמה מקורות, ברוב המשחטות המסחריות הגדולות מהממים את הארנבונים בחשמל. לא כך במשחטות קטנות. לפי חומר הדרכה מאוניברסיטת וושינגטון:
(College of Agricultural, Human, and Natural Resource Sciences, pp. 7-8)
המפתח לשיטות אלה הוא שהן "מבוצעות היטב". אולם לשם כך נדרשים מיומנות, תשומת-לב וזמן.
