כבשים באוסטרליה: בין זבובים לסכינים

עודפי עור במרינו

סיפור ה-mulesing (להלן: מיולסינג) מתחיל בברירה המלאכותית של כבשים מגזע מרינו, במטרה לפתח בהם עודפי צמר בלתי טבעיים כדי להפיק יותר צמר – וכסף – מכל כבש. חלק מהעיוות שעבר גזע זה הוא קפלי עור רבים, שחלקם נמצאים באזור "המכנסיים" – בחלק האחורי של הרגליים האחוריות ובאזור פי-הטבעת ואברי-המין. הצמר באזורים קפלוליים אלה נוטה לצבור שתן, גללים ולחות מגשם. באזור המטונף מתפתחים בתוך העור שמתחת לצמר זיהומים, והעור פולט הפרשות. ריח הזיהום נישא באוויר ונקלט על-ידי נקבות של זבובים, המגיעות בהמוניהן להטיל ביצים בין קפלי העור הלחים והחמים. סכנת הזבובים קיימת בגזעי כבשים שונים ובמקומות שונים בעולם, אולם היא חמורה במיוחד במרינו; באוסטרליה נמצאת אוכלוסיית המרינו הגדולה בעולם, והיא מייצרת יותר ממחצית צמר המרינו בעולם.

הזבובה

ארבעה מיני זבובים תוקפים את הכבשים באוסטרליה. המין העיקרי הוא Lucilia cuprina (המוכר בכינוי Australian sheep blowfly) – זבוב ירוק באורך עד סנטימטר. זבוב זה התפתח להטלת ביצים בפגרים, אך באוסטרליה הוא הסתגל להטלה בגוף הכבשים בעודם חיים. הריקבון בעור הכבשים החיים מספק לזבובים סביבה דמוית-פגר וללא תחרות או טורפים רבים, המצויים בפגרים. הזבובה הבוגרת חיה 4-2 שבועות. כשהיא מאתרת מקום שיש בו אספקת חלבונים ותנאי חום ולחות מתאימים, היא מטילה שם כ-200 ביצים. לאחר 24-8 שעות בוקעות מהביצים רימות לבנות בגודל ראש סיכה. הרימות מכרסמות בגוף החי של הכבש, ותוך כשלושה ימים הן מגיעות לאורך עד 15 מילימטרים, אז הן נושרות בשעות הקרירות לקרקע, לשלב הבא בגלגול. זבובה אחת עשויה להטיל בחייה פעמיים-שלוש.

מתקפת זבובים

"מתקפת זבובים" (myiasis) היא מצב שבו הטילו מספר זבובות על גוף של כבשה או כבש, ובקעו כ-1,500 רימות לפחות. הרימות חודרות דרך העור הנגוע לתוך בשר הכבש ואוכלות אותו חי. הכבש מפסיק לאכול וחומו עולה. כבשים רבים מתים – עד שלושה מיליון בשנה ברחבי אוסטרליה. סיבת המוות היא הרעלה מאמוניה, שהזחלים מפרישים. החקלאים האוסטרליים מתארים את המוות ממתקפת זבובים כנורא במיוחד.

ריסון הטלאים וביצוע החיתוך 

החיתוכים

בניסיון להיאבק במתקפות הזבובים, החקלאים מבצעים חתכים בגוף הטלאים באזורים המועדים לזיהום: קיצוץ זנב הטלאים ומיולסינג. המיולסינג, על שם חקלאי אוסטרלי בשם Mules שהמציא ניתוח זה ב-1923, כולל הסרת העור מהרגליים האחוריות של הטלה, באזור אברי-המין ופי-הטבעת, במטרה להפחית את הקפלים באזור ולמנוע צמיחת צמר שם. כך נוהגים לערוך את הניתוח: זורקים את הטלה על גבו, קושרים את רגליו ומקבעים את גופו בתור "ריסון", ולאחר מכן חותכים את העור שעל אחוריו במספריים ממתכת, ללא הרדמה. החיתוך חושף בשר מדמם. כ-60 עד 80 אחוזים מכלל הכבשים באוסטרליה עוברים מיולסינג; מדובר ב-80 מיליון כבשים בקירוב החיים כיום באוסטרליה, שעברו מיולסינג.

לאחר החיתוך

ניתוח המיולסינג גורם כאב איום. חוקרים שבדקו את רמות הקורטיזול (הורמון שנוכחותו בדם וברוק קשורה במצוקה) בטלאים מצאו שבמשך 48 השעות שלאחר הניתוח רמות ההורמון גבוהות אף יותר מאשר לאחר סירוס, גז או הובלה בתנאים קשים. הטלאים עומדים בגב מקושת ובראש שמוט, ובמשך שלוש יממות לאחר הניתוח הם אינם אוכלים או שוכבים. במשך שמונה ימים הם ממעטים ללכת. הפצעים נרפאים לאחר 30-22 יום, וזיכרון הכאב נשאר זמן רב יותר: כבשים מזהים היטב פני אנשים, ובניסוי נמצא שכבשים שעברו מיולסינג נרתעים מהאדם שחתך אותם במשך יותר מחודש, עד 113 יום.

מיולסינג וזבובים

אף-על-פי שהמיולסינג נחשב בקהילה החקלאית האוסטרלית ככלי היעיל ביותר למאבק בזבובים, המחקרים מראים אחרת. הפצע הפתוח מושך זבובים, וחוקרים מצאו שלא פחות מ-93-90 אחוזים מכלל הטלאים שעברו מיולסינג סבלו מתקפת זבובים לאחר מכן, וגם טלאים שטופלו לאחר הניתוח בחומר דוחה זבובים סבלו מתקפות כאלה (שליש עד 85% מהטלאים – המחקרים כנראה התבססו על חומרים שונים). יתר על כן, חלק מהטלאים, שנחלשו ממצוקה, נופלים קורבן למחלת דם קטלנית.

גזעים עמידים

אין לאיש ספק שמתקפות הזבובים מחייבות טיפול, אך מיולסינג איננו הפתרון הטוב ביותר. ברירה מלאכותית לפיתוח עמידות בפני הזבובים היא שיטת המניעה היסודית ביותר. העמידות עשויה לכלול עור עם פחות קפלים, "מכנסיים" עירומים מצמר באופן טבעי או נטייה מעטה לפתח כיבים בעור לח או מזוהם. תוצאות מחקרים חדשים בברירה מלאכותית נראות מבטיחות. למשל, במחקר מ-2002 נמצא ש-22% מן הכבשים בעלי ה"מכנסיים" הצפופים סבלו ממתקפות זבובים, אך אף אחד מהכבשים שהתפתחו כעירומים ב"מכנסיים" לא סבל ממתקפה.

טיפול אישי

הדרך הפשוטה ביותר לעצור מתקפת זבובים היא מעקב וטיפול. קיימות שיטות טיפול רבות הנוטות להסתמך על עבודה רבה יותר מהיקף עבודת הטיפול המקובל באוסטרליה, שם נהוג להזניח את הכבשים:

• גזיזה תקופתית של הצמר המזוהם והסרתו באזורים המועדים לזיהום.
• מריחת חומר המונע התפתחות חרקים באזור המועד לזיהום. החומר שורד במשך עד 14 שבועות, ולא נהוג להשתמש בו לקראת הגז כדי שלא יישאר בצמר שנגזז.
• מריחת חומר קוטל חרקים בטווח מיידי על אזור נגוע. החומר מגן על הכבש במשך שבועות אחדים בלבד.
• חיסון נגד הזחלים (נמצא בשלבי פיתוח).
• הזרקת אנזים המונע גדילת צמר באזור המועד לזיהום. בעקבות הצלחת קמפיין PETA נגד מיולסינג, פורסם שחברה למוצרים רפואיים חתמה על חוזה עם תעשיית הצמר לייצור מתקן הזרקה נוח לשימוש, דמוי מקדחת יד, המחדיר לגוף הכבש כמות קבועה של החומר. החומר יוצר קרחת ועור חלק באזור הזריקה – מעין מיולסינג ללא כאב וללא תופעות לוואי. החברה מקווה לערוך ניסויי שדה תוך שנה ולהכניס את המכשיר לשימוש מסחרי תוך שלוש שנים.

מאבק בזבובים

אפשר גם לפגוע בזבובים עצמם עד כדי כך שהמתקפות הופכות לנדירות מאוד. מספר שיטות פותחו אך אינן נמצאות עדיין בשימוש נרחב:

• שחרור זכרים עקרים בטבע: מכיוון שהנקבות מזדווגות רק פעם אחת, שחרור של זכרים עקרים המזדווגים עם הנקבות יכול להכחיד את רוב אוכלוסיית הזבובים, אם ישוחררו זבובים כאלה במשך מספר דורות בחיי הזבובים.
• לכידת זבובים: מלכודות עם פיתיון (המפיץ ריח מפתה במיוחד לזבובים) עשויות כמעט לחסל אוכלוסיות. לפי מחקר אחד (1995) השימוש במלכודות הפחית את שיעור הכבשים שהותקפו מ-2% בשנה ל-0.0067% בלבד.
• קוטלי זבובים: בעקבות קמפיין PETA הכריז אחד הגופים החשובים של תעשיית הצמר, Australian Wool Innovation Ltd, על מימון תוכנית מחקר לפענוח הגנום של הזבוב Lucilia cuprina, בניסיון לפתח כימיקל ייעודי לקטילתו ביעילות.

סיכום

קיימות כבר כיום שיטות יעילות למאבק בזבובים הקטלניים ללא צורך בחיתוכים, אך שיטות אלה אינן נמצאות בשימוש רחב, הן בגלל שמרנות בתעשיית הצמר האוסטרלית והן משום שחלקן תובע השקעת משאבים רבים. בחודש האחרון ניתנה דחיפה גדולה לפיתוח מהיר של שיטות נוחות למאבק בזבובים – בעקבות קמפיין PETA.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 177, 19.11.2004.