בין הזנחה לאלימות
על כבשים בתעשיית הצמר האוסטרלית
לבד
כבשים באוסטרליה פוחדים מבני-אדם, ובצדק. כאשר מגיעים אליהם בני-אדם, יש סיכוי גבוה שהמפגש ייחרת היטב בזיכרון הכבשים ובגופם: יטיחו אותם לקרקע ויטילו בהם מום - מגז ועד לניתוחים ללא הרדמה. אף על-פי כן, הכבשים זקוקים לעזרה. המרינו, שהוא הזן העיקרי בתעשיית הצמר האוסטרלית, אינו מסתדר לבד. הכבשים הללו הוחלשו על-ידי ברירה מלאכותית עד כדי כך, שאפילו החיים הכמעט-עצמאיים שהם מנהלים אינם בוררים מתוכם פרטים חזקים דיים. כלבים, חתולים, חזירים, שועלים, ארנבונים - כולם הובאו לאוסטרליה מבחוץ ויצרו שם אוכלוסיות פראליות (כלומר, המנהלות חיי בר). אך לא המרינו.
מעטים מול רבים
בסוף המאה ה-18 דרכו הכבשים הראשונים על אדמת אוסטרליה, לאחר חודשים של שיט מאירופה. תעשיות הצמר באירופה שגשגו זה מאות שנים, ובמיוחד בבריטניה ובספרד. עדרים רבים מנו אלפי פרטים, אך מספר הכבשים שעליהם היה ממונה כל רועה לא עלה על כמה מאות. המתיישבים באוסטרליה פעלו במסורת האירופית, אך בהדרגה הם פיתחו גישה אחרת. השטחים העצומים, מספר האנשים הקטן והנהייה אחרי רווחים קלים הכחידו את תפקידו המסורתי של הרועה. בסוף המאה העשרים הגיע היחס המספרי בין הרועה לכבשים לאחד לאלפיים ויותר. עצם הניסיון לכנס עדר כבשים בשטחים האוסטרליים באמצעות כוח אדם כה מועט הוא בלתי אפשרי. ה"רועים" מגיעים להציץ בעדר מדי פעם, לבצע מספר טיפולים אלימים, וזהו.
המסורת האבודה
רועה אירופי הפועל בשיטות מסורתיות עובד קשה. הוא מלווה את העדר, מגן עליו מטורפים, מגיש טיפול במקרה של תאונות, ומדי לילה מכנס את העדר במחסה. הרועה מוביל את העדר לאזורי מרעה טובים, ובחורף נודד עם העדר לאזורים חמים. בעזרת כלבים הוא מכנס את העדר למקום מחסה כאשר עומד לרדת גשם, ומשיב את העדר למרעה רק כאשר התבהר. תקופת הלידות עמוסה במיוחד. כתב-עת חקלאי אוסטרלי מתאר את השיטות הבריטיות, מנקודת-מבט אוסטרלית:
אוכל מיוחד לכבשה ניתן עם תוספים ממריצים שונים אם היא נראתה אפילו קצת חיוורת. לעתים קרובות כמובן היו לה תאומים או שלישייה וכך נשמרו כולם בחיים. זהו טיפול בכבשים, אז בואו לא נעמיד פנים שאנו עושים זאת כאן. זה פשוט בלתי אפשרי עם המספרים הגדולים יותר שלנו, עם הסביבה שלנו..."
(מצוטט בתוך: טווננד, עמ' 39)
כמובן, לא מדובר ביחסים אידיליים גם במרעה הטוב ביותר - גם הרועים המסורתיים גזזו כבשים ושלחו אותם לשחיטה, אולם חלק ניכר מן הקשר בינם בין הכבשים היה טיפולי.
ללא רועה
על ההבדל העצום בין שיטות הטיפול האירופיות והאוסטרליות מעידה, למשל, הסטטיסטיקה של מספר הטלאים ששורדים על כל מאה כבשים יולדות: 143 טלאים שורדים בבריטניה, לעומת 74 בלבד באוסטרליה, שם מתים לפחות 15% מן הטלאים לאחר הלידה. הכבשים כמעט שלא מובאים למחסה. פגעים יומיומיים - פציעות, התקפות טורפים או זבובים, קשיים בלידה, מחסור במזון ובמים - הכל נותר בלתי מטופל. הזמנת וטרינרים למרחקים גדולים אינה משתלמת. טלאים מתים בקלות בהיעדר מחסה, בעיקר אם מדובר בתאומים. רטיבות, קור ורוח מחוללים שמות בכבשים, ובעיקר במרינו, המותאם למזג-אוויר יבש. מזג-אוויר חורפי עלול להיות קטלני עבור טלאים ועבור כבשים בוגרים שנגזזו לאחרונה. אף על-פי כן, רבים מן החוואים האוסטרליים עורכים את הגז בתחילת החורף.
ריקבון
הזנחת הכבשים בחורף גורמת מחלה נפוצה - "ריקבון צמר". בהיעדר מחסה, מטען-היתר של צמר אצל המרינו סופג כמות גדולה של מי גשמים. לאחר חמישה ימים שבהם העור רטוב מתחת לצמר מתחילים להצטבר בעור נוזלים בצקתיים. סיבי הצמר מתחילים להישבר כשנוזלים נפלטים מן העור ומספקים בית-גידול חמים לחיידקים. הזבובים נמשכים לאזורים הנגועים ומנסים להטיל בהם את ביציהם. גם "ריקבון הרגל" הוא מחלה המתפתחת בהיעדר מחסה יבש ובהיעדר טיפול מונע. כאשר עומדים הכבשים לאורך זמן ברטיבות משגשגים חיידקים באזור הטלפיים, פוגעים בעור שם וגורמים לחלק הקרני של הטלף להתנתק מן הרקמות הרכות. הכבשים סובלים כאבי תופת - חלקם צולעים, אחרים מנסים להלך על הברכיים, ואם המקרה חמור במיוחד - הם נאלצים לשכב. לאלה ששורדים צפויה החלמה ממושכת מאוד - המחלה עלולה להציק להם במשך שנה ויותר.
היגיון כלכלי
על אף שבאוסטרליה נשמעים גם קולות אחרים, מידת הכדאיות של השקעה בטיפול בכבשים מחושבת לפי כמות העבודה שהושקעה בכל כבשה והתפוקה שניתן להוציא מן העדר בכללותו. לפי חישובים אלה כדאי להמשיך ולהקטין את מספר העובדים ולתת לכבשים לחלות ולמות - ובמקביל לכך למצוא מניפולציות גנטיות ותרופתיות, למשל - להגדלת מספר הטלאים שתלד כל כבשה. טיפול טוב יותר ימנע את מותם של טלאים רבים מבלי להזדקק להגדלת מספרם, אולם רוב התעשייה לא תשקיע בכך. אדרבה, כאשר חושבים על טיפול אינטנסיבי יותר, מפתחים משקים אינטנסיביים ממש שבהם כלואים הכבשים בצפיפות רבה במשך כל חייהם, וסובלים אף יותר מן הכבשים המוזנחים שבחוץ.
עינוי במקום טיפול
בינתיים, רוב הכבשים באוסטרליה מנסים לשרוד בכוחות עצמם ורואים בבני-אדם אויב מסוכן. קריסטין טווננד, פעילה לרווחת בעלי-חיים, חברה במועצה ממשלתית לרווחת בעלי-חיים והמחברת של ספר על תעשיית הצמר (שעליו מתבססת כתבה זו) תיעדה דברים שסיפר לה עובד תעשיית הצמר. הדברים אינם מעידים על הכלל, אך הם כנראה גם לא חריגים ביותר:
(מצוטט בתוך: טווננד, עמ' 22)
