צמר, מחלה תורשתית

ביות וייצור

כבשים הם אחד מן המינים הוותיקים ביותר שבויתו, כלומר - עברו לחיות תחת שליטתם המלאה של בני-אדם. עם הביות, שהחל לפני כ-9,000 שנה, הותאמו הכבשים בהדרגה לתנאי חיים שונים ולדרישות שונות של בני-אדם, וכך נוצרו זנים שונים. השינוי האטי אפשר לכבשים מזנים אלה מידה משמעותית של התאמה לתנאי הסביבה. אולם באמצע המאה ה-18 החלו יזמים חקלאיים לבצע מאמץ מודע ומרוכז לשנות את תכונותיהם של כבשים לאור חישוב כלכלי נוקשה. המטרה הראשונה הייתה "יצור" בשר ולכן הכליאו כבשים עם נטיות חריגות להשמנה, לגדילה מהירה וכדומה. תוך כמה עשרות שנים, כאשר הסתבר כי נטייה ל"ייצור" בשר מוגבר באה על חשבון כמותו ואיכותו של הצמר, החלו מאמצים מקבילים להגביר את "ייצור" הצמר.

מרוץ עם חרטות

מסוף המאה ה-18 ועד היום מתנהלת הברירה המלאכותית האינטנסיבית של בעלי-חיים במעין מחזורים של דהירות קדימה וצעדים מהוססים אחורנית: היזמים החקלאיים מבקשים להפיק רווחים גדולים יותר מן החיות; הם מגדירים חיה "רווחית", ובוררים ומכליאים חיות בעלות תכונות חריגות. השינוי הגנטי מתרחש מהר למדי, התוצאות הכלכליות ניכרות היטב, והיזמים מתלהבים ומעודדים תכונות חריגות יותר ויותר. אולם עד מהרה מסתבר שלשינוי יש מחיר: החיות נחלשות. הן נחלשות עד כדי כך שהמערכת החקלאית פונה למצוא דרך להשיב לחיות משהו מן החסינות שאבדה - עד להתדרדרות הבאה. כך קרה לכבשים כבר במאה ה-19, וכך ממשיכות תעשיות הצמר לפעול גם כיום.

חולשה

כבשים כיום, ובעיקר הזנים הרווחיים ביותר, הם יצורים חלשים מאוד. הזנים הנפוצים בתעשיית הצמר באוסטרליה ובניו-זילנד (שם המקור העיקרי של הצמר בעולם) רגישים ביותר לטפילים במערכת העיכול, העלולים להיות קטלניים. הפתרון שמוצאים לכך החקלאים הוא טיפול תרופתי אינטנסיבי. אמנם, ניתן למנוע מחלות על-ידי העדפת זנים עמידים וברירה מלאכותית לעמידות; אולם זנים אלה רווחיים פחות. לדעתה של קבוצת חוקרים מהמכון למחקר חקלאי בניו-זילנד, נראה שתעשיית הכבשים תפנה לברירה מלאכותית במקום להשתמש בתרופות רק אם יופעל לחץ מספיק מצד הצרכנים המסרבים לאכול ואף ללבוש שאריות של חומרי הדברה ותרופות (יש להזכיר שהכבשים מתעשיית הצמר נשלחים לפיטום ולשחיטה למאכל אדם).

דעיכה

אפילו התנהגותם של הכבשים עתירי הצמר אינה מותאמת להישרדות: הם מתאמצים פחות לחפש מזון ועושים זאת פחות טוב מכבשים מכמה זנים רווחיים פחות, וכמובן - מזני הבר. הלידה קשה יותר, וההתנהגות האימהית לקויה: אימהות רבות ממעטות ללקק את הטלאים, ממעטות להיניק ונוטשות את צאצאיהן בקלות. כצפוי, שיעור התמותה של הטלאים גבוה יותר. תעשייני הצמר מנסים להתמודד עם בעיות אלה באמצעות התערבות אנושית מוגברת. אולם כדי להתגבר על עצם הדעיכה בכל התכונות החיוניות של הכבשים זקוקות חיות אלה לתכונותיהן הטבעיות. בניו-זילנד ניסו בשנות ה-30 להניח לכבשים מזן מסוים לחיות ללא טיפול אנושי, ואכן, תוך מספר דורות שבו הכבשים להיות בריאים יותר בגופם ובהתנהגותם, בעקבות ברירה טבעית מהירה (ולכן אכזרית למדי, מן הסתם). אולם החקלאים ממשיכים להעדיף כבשים חלשים שעל גופם צמר רב יותר.

מתקפת זבובים

בעיות תורשתיות רבות בכבשים קשורות באופן ישיר ב"ייצור" המוגבר של צמר. הבעיות החמורות ביותר מתמקדות בפלג הגוף האחורי - באזור הזנב, פי-הטבעת ואיברי-המין. בעקבות הגידול המוגבר של הצמר מצטברות על התלתלים שבאזור זה הפרשות שאינן מתנקות, ואלה מושכות "מתקפת זבובים" (flystrike) המהווה מקור לסכנה של ממש לכבשים. הבעיה חמורה במיוחד בזנים בעלי זנב ארוך וצמרי - תופעה שאינה קיימת בזני הבר.

מקצצים

אם כן, עצם מבנה גופו של כבש עתיר צמר מהווה בעיה בריאותית. הפתרון הנפוץ שמצאו לכך "יצרני" הכבשים הוא לקצוץ את זנבם של הטלאים. בשנות השלושים החלו לערוך בכבשים מזן מרינו ניתוח נוסף, הנפוץ כיום באוסטרליה - חיתוך עמוק (mulesing) שנועד להקטין את מספר קפלי העור ולהגדיל את שטח העור החשוף שבין אבר המין לפי-הטבעת (כלומר, ללא צמר המועד להזדהם ולמשוך זבובים). בניו-זילנד, בכבשים מזן אחר (רומְני), נוהגים הרועים לבצע טיפול פחות אלים - גוזזים את הצמר באזור המועד לפורענות, לעתים מספר פעמים בשנה, או אף מסתפקים בגזיזת גושי הצמר המזוהמים בלבד. גזיזות כאלה נערכות גם לפני ההזדווגות ולפני לידת טלאים, אז מסלקים את הצמר המזוהם גם מאזור העטינים - אחרת עלולים הטלאים להתקשות למצוא את העטינים. בנוסף לכך, גוזזים צמר גם מהלחיים והמצח של הכבש: הצמר על הפנים רב עד כדי כך שהוא מפריע לכבשים לראות, וקורה שאניצי צמחים קשים נתקעים בצמר שעל הפנים ופוגעים בעיניים.

חזרה לטבע

הניתוחים, ובעיקר קיצוץ הזנב, נפוצים הן באוסטרליה הן בניו-זילנד, ומאחר שהם נערכים כשהכבשים שרויים בהכרה, הם גורמים כאבים קשים ופחד עז. גם מתקפת הזבובים, הפוצעים את הבשר החי, פוגעת קשה בכבשים, ואפילו גזיזת גושי צמר מזוהמים כרוכה בריסון מסוים של הכבשים וגורמת לחץ נפשי. הפתרון ה"מתקדם" ביותר שמציעה תעשיית הצמר הוא שינוי גנטי: להשיב חלוקה טבעית יותר של צמר על פני הגוף - ללא אניצי שיער המועדים להזדהם מהפרשות וללא זנב ארוך הנושא צמר רב במקום בעייתי. לממסד החקלאי אצה הדרך והוא אינו מעוניין בברירה טבעית, אך ברירה מלאכותית אינה משימה פשוטה. רוב הניסויים שנערכו בברירה מלאכותית ליצירת כבשים קצרי זנב נכשלו. בשנת 1976, למשל, התפרסמו תוצאותיו של ניסוי ביצירת כבשים קצרי זנב מזן רומְני: הסתבר שהגנים לזנב קצר קשורים באופן בלתי-צפוי בגנים אחרים, והמבנה הגנטי שהתקבל גורם עיוות קטלני מולד בכבשים.

נגד צמר

פתרון אחר, שנוסה בשנים האחרונות בניו-זילנד, מסתמך על הכלאות של כבשים בעלי זנב קצר וללא צמר מתחת לזנב עם כבשים מזן מרינו עתיר הצמר. לאחר מספר חודשי ניסוי בלבד באו לעולם טלאים שצברו פחות הפרשות מסוכנות על גופם, וכתוצאה מכך פחתו מאוד מתקפות הזבובים. אולם מה שיקבע אם כבשים אלה יחליפו את הכבשים המנוצלים כיום בתעשיית הצמר הוא החשבון הסופי: האם ניתן להרוויח מעמידותם היחסית יותר כסף בהשוואה לכבשים חלשים אך עתירי צמר? הניסיון ההיסטורי אינו מבטיח לכבשים של העתיד בשורות טובות.